לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

סודות ושקרים

"אנטוניו: האם לא תישאר עוד? ולא תסכים שאתלווה אליך?
סבסטיאן: ברשותך, לא. כוכבי האופל זורחים עלי, הגורל הממאיר שלי עלול לדבוק בך, על כן אתחנן בפנייך- היפרד ממני, כדי שאשא את פגעי לבדי. יהיה זה גמול רע על אהבתך להטיל עליך אפילו מקצתם."
ויליאם שקספיר, הלילה השנים-עשר.

8.5

לפני 9 חודשים. יום ראשון, 20 באפריל 2025 בשעה 14:25

הרבה פעמיים אומרים לי שאני לא יכולה לאפשר למשהו אחד/לאירוע אחד/לפגם אחד לצבוע הכל, שאני צריכה וחשוב להיות מסוגלת להסתכל על התמונה הגדולה, לראות את הדברים הטובים ואת חצי הכוס המלאה, אז הנה חצי תיקון בלי החלק הרע, רק כל מה שטוב. 

_________________________________



כשאני נכנסת לתוך החיבוק שלו זה כאילו הגעתי לחוף המבטחים שלי. 

הריח המוכר, הידים הגדולות, חום הגוף שלו, איכשהו אני מיד מרגישה מוקפת בו. אני מרגישה אותו בכל חלק בגוף שלי, גם בחלקים שהוא עדיין לא נגע בהם. 

הוא מכניס אותי לתוך הבית ומצד אחד אני והוא במקום שיש בו מיטה זה הדבר שהכי חיכיתי לו, מצד שני אני והוא במקום שיש בו מיטה וזמן זה דבר ממש מפחיד ורק אלוהים יודע מה הוא מתכנן לי. 

אנחנו עומדים ומתנשקים נשיקות עמוקות, טוב תכלס הוא מזיין לי את הפה עם הפה שלו. היד שלו על הגרון שלי מקרקעת אותי והנשיקות מעיפות לאוויר, כולי גוש של התרגשות שתלוי בו, מחכה למצוא פיו ובמקביל לא רוצה שהשפתיים שלו יתנתקו משלי לעולם. 

הוא מתעסק בחולצה שלי, ידעתי שהוא יעריך את זה שבמשיכה אחת אני כבר חצי ערומה מולו, משיכה קלה בחוט והוא מפשיט אותי והידים שלו על העור החשוף שלי בכל מקום, ממש כאילו הוא מסמן בעלות על כל חלק בי ואני רק רוצה עוד. 

״תעלי״ הוא מצביע על קוביה שמישהו בעולם נהנה לעשות עליה ספורט אבל אני עומדת עליה עכשיו בהלבשה תחתונה מחכה שהשוט שהוא מחזיק יכה בגוף שלי. הוא מסתובב סביבי ובכל פעם בוחר מקום אחר, האיפוק שלו מורגש בתנועות ושוב מצד אחד אני כל כך רוצה עוד, חזק יותר, מהר יותר ומצד שני אני רועדת מפחד, לא שזה משנה משהו, הוא בשלו ממשיך לגעת, להכאיב, להשאיר אותי מוכנה ודרוכה, ועדיין כשהיד שלו פוגשת את הכוס שלי אני כמעט מתמוטטת עליו. היד שלו כמו מנגנת עליי, האצבעות שלו נדחפות לתוכי בקצב והוא מלטף אותי מבפנים. הוא מכיר את הגוף שלי ותוך שניות אני כבר בקצה מוכנה לכל מה שיבחר לעשות בי, רק שיתן לי עוד קצת מזה, אבל הוא עוצר ומשאיר אותי ככה, על הקצה, רטובה ומתוסכלת. 

הוא מעמיד אותי על הרצפה, מכסה את העינים שלי ומתחיל לעטוף אותי בניילון, מהרגליים כלפי מעלה בזמן שכולי רועדת והסבלנות שלי פוקעת, אני נבוכה ונתונה לחסדיו כשכולי עטופה ואין לי שום טווח תנועה. הוא מעביר אותי למיטה וזה ממשיך להיות ממש מביך בשבילי, אבל זה לא מעניין אותו הוא כולו מרוכז, הוא קורע חור באזור הכוס שלי ודוחף את האצבעות שלו פנימה ושוב אני כלום מלבד צורך.  מעניין אותי לפעמיים אם הוא מבין את גודל הצורך, אם הוא יודע מה הוא גורם לי להרגיש שם ובכל הגוף למעשה, כמה מעט יש במוח שלי כשהידיים שלו עליי או כשהוא מדבר איתי, כל כך מעט שיש רק אותו. בכל פעם שהוא מתרחק אני מתחילה לרעוד וכשהוא מתקרב הגוף שלי נרגע, כאילו גם הגוף סומך עליו שהוא שומר עליי, אבל כשהוא נעלם וחוזר עם סכין יפנית וחותך איתה את הניילון מסביב לפיטמה שלי הפחד מוחשי מידי, סכינים מפחידים אותי, אז הוא חותך ואני רועדת אבל מנסה לא לרעוד כדי שהוא בטעות לא יקח איתו את הפיטמה שלי. כשהוא סוף סוף מסיים הוא שם על הפיטמות שלי אטבים שגורמים לי להתגעגע לסכין, זה כואב נורא ואני לא יכולה לזוז, אבל כשאני שומעת את הקול המרוצה והנהנה שלו אני מתקרקעת שוב, נושמת לפי ההוראות שלו ומנסה לספוג את הכאב אליי, אולי הייתי טובה בזה כי הוא סוף סוף נפטר מהניילון ומאפשר לי לגעת בו, לשבת עליו ולהרגיש אותו. הוא מערסל אותי וגורם לי להרגיש בטוחה עד שהוא מושך את האטב הראשון מהפיטמה שלי ואני מרגישה את כל הדם זורם אליה וממנה בעוצמה אני לא מספיקה לנשום והוא מושך גם את השני וזה כואב שוב, אבל זה מצחיק אותו והצחוק שלו הוא כמו מוזיקה שמיד מחזקת אותי לקראת מה שעוד יבוא. 

״תשכבי על הבטן במיטה ״ אני עולה, הוא מחפש משהו וכמובן אני שוב מתחילה לרעוד, איזה מביכה, מפחדת כל כך ורוצה את זה כל כך, רוצה אותו, רוצה לעשות אותו גאה. 

הוא נשכב לידי במיטה, משחק עם התחת שלי ובלי לדבר הרבה דוחף לתוכי פלאג, הוא מרחיב אותי ואני צועקת, זה כמובן לא מונע ממנו להמשיך לדחוף אותו עד שהוא ממקם את הפלאג באופן שעושה אותו מרוצה ומבקש ממני להתפך אליו. המבט שלו עליי משתק אותי, אני אוהבת את העיניים שלו, אני אוהבת את העינים שלו עליי, אני אוהבת להרגיש שהוא רואה דרכי, האצבעות שלו חוזרות לכוס שלי ואז גם הלשון והוא מעיף אותי לעננים עד שלא נשאר ממני כלום. אני מתחננת שיפסיק והוא ממשיך לאכול אותי, לגרום לי לגמור כמו שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה, וזה כואב וזה מענג ואני רוצה שהוא יפסיק ואני רוצה שהוא ימשיך והכל יותר מידי, והפלאג הוא רוטט! אני אמרתי שהוא רוטט? הוא רוטט בתחת שלי והאיש שלי מלקק אותי והעולם קורס לתוך עצמו. 

הוא עוצר אחריי 4 אורגזמות ואני בגדול רוצה עוד, אני רוצה אותו בתוכי, אני רוצה להרגיש אותו, אני רוצה עוד. 

הוא נותן לי לקק אותו, נשכב על הגב ומורה לי ללקק לו את התחת ואני כמו הכלבה הטובה שאני בשבילו יורדת על הברכיים ומללקקת בטירוף, רק לעשות לו טוב כמו שהוא עשה לי. עד שנמאס לו והוא מסתובב וממשיך לשחק בי אבל לא נותן לי את מבוקשי, זה סביר שאני רוצה לבכות כי הוא לא מזיין אותי? אני לא בטוחה אז אני לא מאפשרת לדמעות לצאת, אבל הן שם בזמן שהוא ממשיך להתגרות בי ולהגיד לי שאין לו שום כוונה לזיין אותי היום, בסוף הוא גומר בפה שלי ואני חושבת לעצמי שאולי הוא לא זיין אותי אבל קיבלתי פרס.

 

 

8

לפני 9 חודשים. יום שבת, 19 באפריל 2025 בשעה 2:31

ברגע אחד הוא יושב על כיסא, אני עומדת בין הרגליים שלו, הראש שלו בין השדים שלי ואני מרגישה איך הוא מדביק נשיקות קטנות על החזה שלי בזמן שאני נושמת אותו. 

וברגע השני אני יושבת ערומה על המדרגות, נצמדת למעקה כאילו אני עוד שניה אקרוס, רועדת מפחד ובוכה. 


ברגע אחד אני עומדת על במה קטנה, הוא מפשיט אותי ומצליף ומלטף ומענג ומכאיב. 

וברגע השני אני באוטו בדרך הביתה מנגבת דמעות ומתכננת שקרים. 

 

ברגע אחד אני עומדת מולו והוא עוטף אותי בניילון נצמד, אני מתרגשת ומפחדת יחד, הוא מניח אותי על המיטה ומשחק בגוף שלי, חותך את הניילון עם סכין מסביב לפיטמות שלי ממשיך לרגש אותי ולהפחיד אותי עד כדי שאני רועדת כולי.

וברגע השני אני יושבת באוטו מחוץ לבית, מנסה למחוק מעצמי את ההתרגשות, את העצב ואת הגעגוע שכבר מתחיל להיבנות.

 

ברגע אחד נדחף לחור תחת שלי פלאג, אני צורחת בזמן שהוא לוחש לי ״זה רק כאב, זה בראש, תכאבי בשבילי״. כשהפלאג תקוע בתוכי אני מסתובבת אל הפרצוף המרוצה והזומם שלו ״תפתחי את הרגליים, תראי לי אותך״ הוא יורד לי והפלאג רוטט בתחת שלי והמוח שלי נמס והעולם קורס לתוך עצמו כשאני גומרת והוא ממשיך גם כשאני מתחננת שיפסיק. 

וברגע שהשני אני מרגישה כאבים בכל חלק בגוף שלי מפחד. החרדה משתקת אותי כשהמצד השני של הקו נשמע קול ששואל אותי ״איפה את ? עם מי את?״ ואני מנסה להחזיק את עצמי בזמן שאני מרגישה את העולם שלי קורס לתוך עצמו. 

 

ברגע אחד אני יושבת עליו, מתחננת שיזיין אותי, מתחננת שיתן לי להכניס את הזין שלו לתוכי בזמן שהוא מסתכל עליי ומגחך, נהנה מהצורך שלי אומר לי להמשיך להתחנן 

ברגע השני אני בשירותים בבית שלי מקווה שאני אצליח להוריד את הריח שלו מהגוף שלי, אני מתנקה ובודקת שאין על הגוף שלי שום סימן למה שהוא חווה קודם.

 

ברגע אחד הוא שוכב לידי האצבעות שלו עמוק בתוכי, מלטפות בתוך ומחוץ לכוס שלי, העיניים שלו מסתכלות לתוך העיניים שלי ״אני אוהבת אותך״, ״אני יודע, גם אני אוהב אותך״ הוא גורם לי לגמור וממשיך בתנועות מהירות, אני מתחננת שיעצור לרגע, ״שניה הטלפון שלי מצלצל״ 

ברגע השני, מסך שחור, אני חייבת לברוח, הוא יודע ששיקרתי, אני צורחת מפנים, הכל כואב, זה נגמר? אני אראה אותו שוב? הוא עלה עליי? איך אני אמשיך לשקר? החיים שלי נגמרו? הכל מבלבל, הכל רועד, בעצם זו אני רועדת. אוויר לא מגיע לריאות שלי, אני חייבת להגיע הביתה לסדר את זה, אני אסדר את זה, זה חייב להסתדר. 

 

7

לפני שנה. יום שני, 30 בדצמבר 2024 בשעה 4:39

אני עומדת בחניית עפר שמול הבית שלי ומסתכלת על החוקי שלי יוצא עם הרכב מחניה. כמו שהוא יוצא רכב אחר נכנס, אני מציצה לתוך הרכב ורואה אותו ״כנסי לרכב״ הוא יורה לעברי ואני קפואה, אף שריר לא זז, אני בוהה בו בהלם ״אמרתי, כנסי לרכב״ הטון שלו חד משמעי והגוף שלי נע מעצמו לתוך הרכב.

הוא יוצא מהחניה ומתחיל לנסוע

״מה אתה עושה פה?״

״את לא שמחה לראות אותי?״ 

״אני מופתעת ומבולבלת ומפחדת ושמחה״ 

״באתי לקחת את מה ששלי״ 

שתיקה ברכב, מזה אומר בכלל, הוא עוצר באיזה שדה באזור שנראה ריק ומסתובב להסתכל עליי. 

״את יודעת שאת שלי, את שייכת לי, הגוף שלך שייך לי, הראש שלך שייך לי והכוס שלך שייך לי״ 

הוא אומר ולי אין אומץ להסתכל עליו, היד שלו נשלחת לצוואר שלי והראש שלי מתיישר אליו, העיניים שלנו נפגשות ״למי את שייכת?״ היד שלו מתהדקת סביב הצוואר שלי ״לך אבא״ אני לוחשת. ״לא שמעתי תנסי שוב, למי את שייכת?״ 

״לך אבא, אני שייכת לך״ העיניים שלי מתמלאות דמעות 

״דמעות זו התחלה טובה״ היד שלו נכנסת לתוך המכנסיים שלי והוא מלטף אותי מעל התחתונים ״אבל את צריכה לזכור טוב יותר למי את שייכת כי את נוטה להתבלבל והיום אני אדאג שאת תזכרי לתמיד״ צמרמורת עוברת בי והוא מכניס את היד שלו לתוך התחתונים שלי, מוצא את הנקודה הרגישה ומשחק בה, הוא משחרר את הצוואר שלי ואז לוקח משהו קטן ומחזיק אותו מול העיניים שלי. 

אני מנסה להבין מה אני רואה, זה נראה כמעט כמו עגיל עם האות R ״מה זה?״ 

״אני מתכוון לחמם את זה ולהצמיד את זה לעור שלך ככה שתזכרי תמיד למי את שייכת״ 

אני מסתכלת עליו בהלם והוא ממשיך לשחק לי בכוס כאילו הוא לא אמר הרגע שהוא עומד לשרוף אותי 

״אבל זה ישאיר סימן״ 

״אני אשאיר אותו במקום שלא יראו אותו זה יהיה הסוד שלנו״ הוא תופס את יד שמאל שלי, מרים אותה מעל הראש שלי ומצביע על נקודה מתחת לבית השחי במקביל לפיטמה ״פה. תשאירי את היד שלך ככה למעלה״ הוא משכיב את הכיסא ״ותחזיק במשענת ראש. את לא עוזבת אותה, שמעת?״ אני מהנהנת, הוא לוקח נר קטן מדליק אותו, מניח את חתיכת המתכת בתוך הלהבה ומחזירה את היד לכוס שלי. 

אצבע אחת שלו חודרת לתוכי ״אני מרגיש שזה מחרמן אותך ילדה שלי, להיות שלי, את רוצה שאני אסמן אותך נכון? את אוהבת להיות הזונה שלי״ אני גונחת ומהנהנת בזמן שהוא מזיין אותי עם האצבע שלו.היד שלי עדיין למעלה תופסת חזק במשענת והגוף שלי רועד. האגודל שלו מוצא את דרכו לדגדגן שלי והאצבע שלו נדחפת לתוכי בקצב מסחרר, מרוב עונג אני לא מצליחה להתרכז במה שהוא מתכוון לעשות. 

״אבא אני עומדת לגמור״ 

״למי את שייכת?״ 

״לך אבא״ 

״למי הגוף שלך שייך?״ 

״לך אבא״ 

״למי הכוס שלך שייך?״ 

״לך אבא״ 

״תגמרי בשבילי זונה שלי״ 

הכל רועד, העיניים שלי נעצמות ״כן אבא אני גומרת״ חתיכת המתכת נצמדת לעור שלי, אני פותחת את העינים בבהלה- ואני במקלחת שלי, המים הרותחים שורפים את צד הגוף שלי ואני מתאוששת מהאורגזמה עם כאב בלב. 

כוסאמק, משוגעת.

 

 

6

לפני שנה. יום שני, 9 בדצמבר 2024 בשעה 19:21

זה מרגיש כמו גמילה החרא הזה. 

אני רכשתי בשבילו. חשבתי שהוא יאהב לראות את החזה שלי מחובק בתחרה, אבל אין לי אותו לשלוח לו שלל תמונות בתנוחות שונות. 

זה מרגיש כמו גמילה. 

להיפטר מכל ההרגלים-מהבוקר טוב ומהלילה טוב, מהעדכונים באמצע היום, מלנצל הזדמנויות לצאת מהבית בשביל השיחות הגנובות בנסיעות ובסידורים של שישי בבוקר, מלהיכנס לוואטסאפ ומיד להקיש את הקוד שפותח את השיחה שלנו. 

זה מרגיש כמו גמילה.

מלהתגנב למקלחת עם אוזניות, להפעיל את המצלמה ולחכות להוראות, לשמוע את הקול שלו ולהתבאס כל כך שהוא לא יכול לשמוע את הקול שלי ואת מה שעובר לי בראש ברגעים האלה, ואז גם לגמור מולו בשקט כשהוא גונח באזניות שלי ומתפרק. 

זה מרגיש כמו גמילה.

מלשתף אותו בכמה שהלב שלי שבור, מלא לדעת אם גם הלב שלו שבור וקצת לקוות שהוא שבור ושאכפת לו אבל יותר לקוות שהוא לא שבור והוא בסדר ושזה בכלל לא כואב. 

זה מרגיש כמו גמילה. 

לא לשמוע אותו קורא לי ״זונה״,״כלבה״,״ילדה שלי״, או אפילו פשוט בשם שלי..

זה מרגיש כמו גמילה ואני יום יום נאבקת בקריז, אני מעסיקה את עצמי במיליון דברים רק לא לחשוב, רק לא לשקוע. ואז יש את הרגע הזה ביום (הרבה רגעים) שמשהו מזכיר לי, שאני שומעת אותנו בשירים שלי, שאני מתפשטת ואני רוצה להראות לו אותי, והרגעים האלה הם הרגעים שבהם שוב מופיע כאב הגמילה. 


5

לפני שנה. יום שלישי, 26 בנובמבר 2024 בשעה 7:16

ביקום מקביל קמתי הבוקר, נעמדתי מול הארון וחשבתי לעצמי מה ללבוש שיהיה מספיק חם אבל גם יהיה פרקטי לרכב.. התארגנתי ויצאתי כשסיימתי למכור שקרים, נסעתי בהתרגשות ובחשש ממה יקרה הפעם, הגעתי ונכנסתי הכי עמוק שאני יכולה לתוך החיבוק שלו, נשמתי ממנו נשימות עמוקות כמו ג׳ויינט של סוף יום אחריי היום הכי ארוך בעולם. 

 

ביקום שאני חיה בו חזרתי למיטה, התהפכתי בה בכאב, הגוף שלי המציא עוד דמעות- כי לא ברור איך עדיין יש לי מהן וחשבתי על מה קורה ביקום המקביל. 

ביקום שבו לא צריך לשקר כדי להיות ביחד, שלא צריך לבגוד, שלא צריך לפחד כל כך. 

ביקום שבו דברים הם פשוטים או שאולי זו אני שפחות מפחדת ופחות מורכבת ואפשר להמשיך.. 

אפילו חשבתי על יקום שבו הוא שלי ואני שלו ואנחנו מתקיימים יחד כמו בחלומות הכי אסורים שלי. 

 

ביקום שאני חיה בו החרדה היא כל כך אמיתית, מה יקרה כשיגלו, הריי לשקר אין רגלים מישהו בסוף יגלה.. איך מסבירים דבר כזה? איזה תירוץ יש לי? איך אני מוכנה להרוס את המשפחה שלי ואת מה שיש לי ולפגוע ככה בכולם, איך את יכולה להיות כזו אגואיסטית? 

אני שומעת את הקולות האלה כל הזמן בראש שלי, לפעמיים חזק יותר לפעמיים בלחישות, אבל הם כל הזמן שם. 

 

זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נפרדים, אבל זה אף פעם לא מפסיק לכאוב וכל פעם מחדש אני תוהה למה? 

למה קיבלתי אותך אבל אתה אף פעם לא שלי ?

למה זה לא יכל להיות קל יותר? 

למה לא יכלנו להיות פשוט זוג רגיל? 

למה הכרנו בשלב הזה של החיים? 

ועוד מיליון שאלות שלעולם כנראה ישארו ללא מענה. 

הלב שלי שבור ומדמם בפעם המי יודע כמה ואני אפילו לא מרגישה שיש לי זכות, כמעט הרסתי את הבית שלי, כדי לא להרוס את הבית שלי הרסתי אותנו, הרסתי אותו. 

אנחנו מכירים כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה מילים נאמרו בנינו ועדיין יש דברים שכבר לעולם לא ייאמרו, על חלק אני אחשוב עוד הרבה שנים קדימה וחלקם לא רלוונטיים יותר, יש רק דבר אחד שכל הזמן רציתי לומר ואף פעם לא היה לי אומץ- אני אוהבת אותך. 

אני יודעת שזה הדדי, הרגשתי את זה ממך כל הזמן, אבל אף פעם לא פשוט אמרנו את זה אחד לשניה, ככה כמו שזה בשלוש מילים פשוטות. 

 

אני צריכה לקום עכשיו, לנגב את הדמעות, ללבוש את המכנסיים שלי ולהתחיל את היום- כי ככה זה בוגדים שטוב הם לבד וכשרע הם הכי לבד. 

 

עד הפעם הבאה… 

 

 

4

לפני שנה. יום שישי, 23 באוגוסט 2024 בשעה 12:27

יש לי בראש תמונות ומשפטים, דברים שנמשכים בראש שלי גם הרבה אחריי שהוא מגיע אליה ואני מגיעה אליו. 

הכל מלחיץ עוד מהלילה שלפניי, מה אני אגיד, איך אני אצא ולמה הבטן הזו לא מפסיקה להתהפך.. זה גורם לי לתהות אם לכל הבוגדים זה ככה קשה ואם זה כל כך קשה כל השקרים למה בעצם אנחנו ממשיכים לעשות את זה? 

כשאני יוצאת מהבית ונפרדת הידים שלי רועדות ואני מנסה להחביא אותן ולהגיע הכי מהר שאני יכולה לרכב. ברכב אני אוחזת בהגה חזק, עד שמפרקי האצבעות שלי נעשים לבנים, נושמת עמוק ומנסה לצאת ברוורס מהחניה המקוללת אל הדרך הארוכה אליו. ואז הוא מתקשר והקול שלו בדיבורית מרגיע את כל הפחדים. 

אחריי הרבה יותר מידי זמן נסיעה בפקקים, אנחנו עדיין ברכב, אבל לפחות ביחד, באיזה מקום חשוך ומפחיד, כמו שכנראה מגיע לזונות בוגדניות, מנסים להרגיע את הרעב והגעגוע. 

״אני כל כך חיכיתי לגעת בך״ נפלט מהפה שלי, כשהוא ליטרלי אוכל אותי, את הפה שלי, את הצוואר שלי, את החזה שלי- מתי בכלל הוא הספיק לחשוף אותו.. יד אחת על הצוואר שלי מונעת ממני אוויר ומחזירה אותי למקום הקטן והמושפל, המקום הבטוח שלי מולו, זה שמלא בשלווה ותשוקה. 

״תתפשטי ילדה שלי״ היסוס קל, מבט בשטח החשוך שסביבנו והחולצה והחזיה שלי זורקות במושב האחורי. 

״גם המכנסיים״ לעזאזל הג׳ינס הזה מה חשבתי לעצמי, אני נשכבת ונמתחת ומצליחה סוף סוף לצאת ממנו בצורה מאוד מאוד מגושמת. 

״גם התחתונים ילדה שלי״ נשימה עמוקה ואני ערומה מולו. אני נבהלת כשהוא משכיב את הכיסא שלי מעביר את הידים על כל הגוף שלי ״בבקשה אבא בבקשה״ אני מתחננת כשהיד שלו באיטיות מייסרת נעה לכיוון הכוס שלי. 

״את רוצה להיות הילדה הטובה שלי נכון, שאבא ידאג לך״ 

״כן אבא״ הוא מרים את היד שלו לכיוון הפה שלי ונותן לי למצוץ ולהרטיב את האצבע שלו ואז דוחף אותה כל כך עמוק לתוכי עד שאני מרגישה שאני מאבדת את זה, האצבע שלו נעה בתוכי ואני מתחננת לעוד, גם בקול וגם בתוך הראש שלי. הוא משחק בי והוא ממש נהנה להשאיר אותי על הקצה מתחננת ומרגישה שאני עומדת להשתגע. הוא ממש מצחקק לעצמו וההשפלה  המחרמנת מלהיות הצעצוע שלו לוקחת אותי עוד יותר לעבר הקצה.   

אני כל כך קרובה שוב והוא מאט ומתכופף לכיוון הכוס שלי, אני נדרכת ומנסה להבין מה הולך לקרות, כשפתאום הפה שלו מתרסק על הכוס שלי והמוח שלי ליטרלי מתפוצץ ואני מאבדת את זה. הלשון שלו מלטפת את הדגדגן שלי והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו זה ״למה אתה הכי טוב בהכל״, אני מרגישה רעידות ופעימות בכל חלק בגוף ״בבקשה תרשה לי, אני עומדת לגמור, בבקשה״ 

״את יכולה ילדה שלי״ וכמו שזה נאמר- זיקוקים. המוח שלי עף כמו פקק של בקבוק שמפניה, אני צפה ונזרקת חזרה למציאות כשהלשון שלו עדיין מלקקת את הדגדגן שלי בעוצמה ולא מאפשרת לי להרגע, אצבע נדחפת שוב לתוכי והוא מתרומם ומנשק אותי, מאפשר לי ללקק ממנו את כולי. 

״תרגעי״ הוא שולף מתוכי את האצבע ומעביר אותה אל התחת שלי ואני מיד נלחצת ומתכווצת. 

״אמרתי תרגיעי ילדה שלי״ הוא מלטף אותי מעביר את האגודל שלו אל הדגדגן שלי ומתחיל לדחוף את האצבע לתוכי. הוא פותח אותי ואני צועקת ״ששש.. זה רק כאב״ הלחץ והצריבה שאני מרגישה מעוורים אותי וגורמים לכוס שלי לפעום בו זמנית, הוא נע בתוכי ויש קצת הקלה עד שהוא דוחף לכוס שלי את האגודל שלו ומזיין אותי בשני החורים. זו תחושת מלאות שאני לא מכירה ואני רוצה עוד מזה, עוד מהדברים המלוכלכים שנאמרים, עוד מהכאב, עוד ממנו. כאילו הוא שומע את המחשבות שלי, האצבעות שלו יוצאות מתוכי, אני פותחת את העינים שלי ורואה את הזין שלו מולי, הפה שלי נפתח כמו על אוטומט ואני מכניסה אותו אליי, מעבירה את הלשון על כולו כשהוא מזיין לי את הפה ואני מלאה בו. ״תלקקי לי את התחת ילדה שלי״ הוא מושך את הזין שלו ממני ואני מתרוממת ללק אותו. אני מלקקת אותו כאילו חיי תלויים בזה, כל מה שאני רוצה זה העונג שלו, אני רוצה שהוא יהיה גאה בי. אני שומעת אותו גומר ותחושת הגאווה שבי על היותי כלבה לקקנית טובה מחממת לי את הלב. 

אנחנו חוזרים למציאות והדבר היחיד שעובר לי בראש זה ״פאק אם זה מה שהוא עושה לי באוטו, מה הוא יעשה במקום שיש בו מיטה ומרחב״. וזו מחשבה שמרגשת אותי מצד אחד  ומעציבה אותי מצד שני, כי יחד עם ההבנה שהסשן הזה נגמר ותיכף ניפרד שוב לשלום, ישנה המסקנה הכואבת שאולי אף פעם לא יהיה לנו את הדברים הרגלים האלה, הדקות שבהן מתכרבלים במיטה אחריי ואפשר להרגע יחד, דברים קטנים שיש לאנשים שלא משקרים. 

לא להבין לא נכון, אני לא מרחמת על עצמי. אני אוכלת בתאבון את הדייסה הזו שאני מבשלת ואני אקח כל ביס שאוכל ברכב או במקום עם מיטה. פשוט קצת בא לי להכיר וגם שהוא יכיר אותנו של החיים האמיתים. 

אני מנסה לבלוע את העצב מהפרידה הקרובה ולהישאר ברגעים שלנו כשאני שמה את הידים שלו עליי ומלטפת אותו, אני נושכת את השפתיים אבל תכלס כל מה שבא לי זה לבקש ממנו שיחנוק אותי שוב, שיעזור לי לשמר את תחושת הביטחון ולא להיבלע לעצב, אבל אני מחזיקה את עצמי לא להיות יותר פטאתית ממה שאני. 

 


בדרך חזרה התמונות ממשיכות לרוץ לי בראש, מילים שנאמרו, הדברים שקרו ולא נכתבו, הדברים שהיו וכבר הספקתי לשכוח. 

המוזיקה מתנגנת ברכב והמחשבות שלי ממשיכות לרוץ, ככל שאני מתקרבת לבית יש בהן יותר אשמה.

הבית שקט וכולם ישנים, אני שוטפת פנים בשקט ונכנסת למיטה, אחריי כמה זמן אני בסוף גם נרדמת וחולמת על הפעם הבאה. 

 

 

3

לפני שנה. יום שישי, 12 ביולי 2024 בשעה 12:34

האמבטיה ענקית והיא מלאה במים רותחים, בקצף בו ובי.

הוא מולי ואני מסתכלת עליו בתאורה הצהובה/כתומה החזקה מידי, שם את הראש על המעקה של האמבטיה, נהנה גם הוא מהרביצה במים.

אני נשענת לאחור גם, שמה את הראש על מעקה האמבטיה ומניחה לחזה שלי לעלות מעל המים ולהתמלא קצף. העיניים שלי נעצמות והאור הצהוב/כתום מתמלא בחושך שבשניה מחזיר אותי לחושך במכונית שלו.

הוא יושב בכיסא הנהג, מפנה את הגוף שלו אליי, היד שלו עדיין על הכוס שלי שרק מתחיל להרגע מהאורגזמה שאיפשר לי.

המכנסיים שלי מופשלים למטה והחולצה והחזיה מורמות למעלה ואני רואה את המבט הרעב הזה שלו שמשתק אותי ומרגיע.

״שמרת יפה על הסחורה שלי״ הוא אומר לי ותופס את השד שלי בכוח, מועך אותו ביד שלו ומשאיר את הפיטמה שלי בולטת וחשופה.

״את אוהבת לכאוב בשבילי נכון?״ אני רוצה לצעוק שכן אבל שום קול לא יוצא ממני

״תעני״

״כן״ אני לוחשת כל כך חלש שאני לא בטוחה שאמרתי את זה בקול רם

״כן מה..״ לחיצה חזקה יותר מגיעה והחזה שלי פועם מעוצמת הכאב

״כן אבא״ אני גונחת או צועקת, כנראה קצת משניהם

״את הילדה הטובה שלי, זונה קטנה לשימושי״ הפה שלו צונח על הפיטמה שלי, הוא מלקק ומוצץ וממשיך למעוך את השד שלי בכוח, מסתכל לי בעיניים ונושך את הפיטמה שלי בכוח. העיניים שלו כל כך עמוק בתוך העיניים שלי שאני מרגישה ערומה בכל מובן אפשרי.

הוא משחרר את הפיטמה שלי מבין השיניים שלו ואני מרגישה גל כאב שגורם לי לרעוד בזמן שהוא ממשיך להסתכל עליי ולראות דרכי.

הוא מרפה מעט מהשד שלי, העיניים שלנו נפגשות ואני מנשקת אותו בהיסוס. אנחנו מסתכלים כל כך עמוק אחד בעיניים של השניה וזה מפחיד אותי מצד אחד ואני לא יכולה להזיז את המבט מצד שני.

אני רואה בעיניים שלו רעב וכמיהה, אני רואה את הרצון שלו לטרוף אותי ולסמן כל חלק בגוף שלי כשלו.

גל של אשמה שוטף אותי פתאום, כלפיו וכלפיו, כלפיי עצמי. העיניים שלי מתמלאות דמעות.

 


״אל תפסיקי״ אני בבת אחת פותחת את העיניים וחוזרת לאור הצהוב/כתום ולחום של המים

״מה?״

״את שכבת וליטפת לעצמך את החזה ואז הפסקת, אל תפסיקי״

״וואי אפילו לא שמתי לב שאני עושה את זה״

״ואת רוצה להמשיך?״

 

2

לפני שנה. יום שבת, 29 ביוני 2024 בשעה 11:49

אני רוצה לכתוב ואין לי מוזה 

יש מלא דברים בראש שלי, חלקם כוללים זיכרונות שלי עטופה בנילון נצמד וחלקם מלאים בדמעות.

יש לי הרבה רגשות בלב וחלק מהם מכאיבים לי.

כשאני מתבוננת בספה שמולי אני רואה את החלום (זה שאפילו לא ידעתי שאני חולמת) שהתגשם, הילדים המופלאים שלי, בעל שרואה בי רק מה שטוב, העבודה שרציתי- הכל התחבר לרגע הזה ממש. 

אני שונאת את עצמי על הרגעים שזה לא מספיק, אני שונאת את עצמי שכותבת באתר שיש בו מבוגרים שקוראים לעצמם בכינוים שונים של זין (סליחה), אני שונאת את עצמי שרוצה להרוס את הטוב שיש בחיים שלה. 

במקביל אני אוהבת את הריגוש, את האכזריות ואת הרגעים שבהם אני רועדת מחרדה מחרמנת. 

כוסאמק. 

 

1

לפני שנה. יום חמישי, 27 ביוני 2024 בשעה 8:15

לכתוב זה קשה. 

זה חשוף ומציף את כל מה שמכאיב. 

וגם מי אתם אנשים מהצד השני שקוראים את מה שאני כותבת? אין פה כלום מלבד מחשבות של אישה/ילדה מבולבלת. אני מנסה בכל זאת, זה בכל מקרה בשבילי ולא בשבילכם..

————


כשהכל התחיל הייתי ילדה באמת, מבוהלת רב הזמן, עייפה ממלחמות ומובסת. חשבתי שהרפתקה וקצת חקירה אולי יפתו אותי להרגיש שוב, יעזרו לי לעלות מהמים ולקחת נשימה. 

בפעם הראשונה שהוא ביקש ממני להתפשט הייתי בחדר שלי, בדירת שותפות באיזה חור תחת ליד המכללה והוא כבר היה בנישואין השנים שלו. אני רעדתי עד לשד עצמותי, לא עמדתי אף פעם ככה מול מישהו ערומה נותנת לו לבחון אותי, אבל עמדתי שם בשבילו וקיוויתי שמה שהוא רואה ימצא חן בעיניו. שהוא לא יראה כל צלקת על העור וכל פגם, שיראה אותי. 

אולי זה מה שהוא ראה באותו לילה כי הוא המשיך לדרוש ממני להראות לו גם בלילות שאחר כך. 

בפעם הראשונה שנפגשנו לבשתי שימלה קצרה כחולה ואת כל האומץ שהצלחתי לאסוף. 

כשהגעתי כל מה שראיתי זה כמה הוא גבוהה ומאיים וכל מה שהצלחתי לחשוב זה איזו מטומטמת אני, אבל ברגע שנכנסתי לחיבוק שלו כל פחד שהיה שם נעלם. גם כשהוא חנק אותי, כשעמדתי מולו עירומה ואז ירדתי על הברכיים, כשהוא זיין את הפה שלי עד שהפרצוף שלי היה מרוח על המפשעה שלו והוא גמר בפה שלי (בפעם הראשונה שמישהו עשה את זה בחיים שלי). אחריי שהוא גמר הוא עזר לי לקום נעמד מאחוריי ונגע בי, הוא ליטף כל חלק חשוף באיטיות אבל בגסות, אחריי כל ליטוף הגיעה מכה ״את רוצה לגמור ילדה שלי?״ אלו מילים שמתנגנות בראש שלי מאז ״בבקשה אני כל כך רוצה, אדוני, בבקשה״ אני אומרת לו ואני מקווה שאני עושה את זה נכון כמו שהוא מתכוון. היד שלו תופסת אותי מהצוואר ומצמידה את החלק האחורי של הגוף שלי אליו, היד השניה שלו יורדת במורד הגוף שלי עד שהוא חופן לי את הכוס ומתחיל ללטף, ״את תגמרי בשבילי ילדה, בדיוק כשאני אגיד לך, כי מהרגע הזה את הזונה שלי ואת שייכת לי וכשאני אגיד לך את תגמרי״ אני עדיין זוכרת את הרעד שהרגשתי שהיה מהול בהתרגשות ובפחד בו זמנית. 

הוא מצמיד אותי חזק יותר אליו כשהרגלים שלי מתחילות לרעוד ״בדיוק ככה זונה קטנה עוד קצת, כשאת קרובה את אומרת לי ומבקשת יפה שוב״ עוד רעד ״אני קרובה עכשיו, אני קרובה כל כך, בבקשה תרשה לי אני רוצה לגמור״ הוא צחק, הוא צחק עליי ״אבל מה שאת רוצה בכלל לא חשוב את גומרת בשבילי לא בשבילך״ אני מנסה לסובב את הראש להסתכל עליו, אני לא יודעת מה לומר, אבל אני לא יכולה להסתובב כי היד שלו עדיין סביב הצוואר שלי ״בבקשה אני כל כך קרובה״ הוא צחק שוב ״תראי לי איך את גומרת, תגמרי בשבילי״ ושניות מהרגע שהוא אומר את זה אני מתפרקת בידים שלו. 

הוא עזר לי להתלבש תוך כדי שהוא ממשיך לחבק אותי וללטף, הוא המשיך לחבק אותי כשהלכנו לאוטו ואולי דמיינתי אבל נראה לי שגם לו היה קשה להרפות כשהיינו צריכים להתפצל. 

 


זה היה לפניי כל כך הרבה זמן ועדיין אני מרגישה את היום הזה, את ההשפעה של המילים שלו, את הכאב שכרוך בהן. 

ידעתי אז שהוא נכנס מתחת לעור שלי, חיכיתי בקוצר רוח לפעם הבאה שבה הוא יגע בי שוב וידעתי כבר אז שאין דרך לסיים את הקשר הזה שנוצר באותו יום, מלבד שברון לב.  

לפני שנה. יום ראשון, 10 במרץ 2024 בשעה 7:16

בתוך כאוס תמידי של מחשבות שאינן פוסקות יש אותי. 

אני עומדת שם ומקווה שיהיה רגע שקט, רגע אחד שבו אני לא אחשוב על כל הדברים שאני צריכה לעשות ועוד לא עשיתי, על כל המטלות שעוד לא ביצעתי, על כל הקשה והמורכב, על כל הטעויות שעשיתי והדברים הרעים שאני עושה מבחירה. 

אני פשוט תוהה למה דווקא הדברים הרעים שאני עושה (שבאמת יש מעט מהם אני בן אדם מדהים.) הם אלו שמספקים הכי הרבה מתחושת השלווה והשקט.

הדבר הכי רע שאני עושה, זה שמדיר שינה מעייני, הוא זה שמספק הכי הרבה מהתחושה הזו. מהשקט. 

לא תכננתי לבגוד. 

תמיד חלמתי על אהבה גדולה שיש בה הכל, שמצליחה לספק את כל הצרכים של שני הצדדים באופן הדדי, שיש בה התאמה אפילו שמדובר באנשים שונים כמו בקלישאה הזו על ההפכים שמשלימים אחד את השניה. במציאות האכזרית שלי זה לא ממש קורה.. ולא בגלל שאני לא מתאמצת, ניסיתי בכל כוחי להתנגד, להילחם על להיות האדם המוסרי והאמין שאני רוצה להיות. אני כל כך רוצה להיות ילדה טובה, כזו שעושה נחת, מה שאני עושה כי בסך הכל אף אחד לא יודע על הדברים הרעים שאני שומרת לעצמי. 

הסוד שלי מבעבע בתוכי, לפעמים הוא  עושה אותי שמחה ולפעמיים עצובה, אבל תמיד חרמנית ומוכנה. הוא שומר עליי ערנית הסוד הזה שלי, שומר עליי מלוותר ולהיכנע לאדישות ולקיפאון הריגשי. הוא מגן עליי מהשיגרה שאני כל כך אוהבת. 

אני חושבת שאני מכורה, יש לי נטיה להתמכרויות, סיגריות- כן

סמים- כן

סוכר- כן

פחיממות- בוודאות

מין- אולי

הימורים- הנה אני מהמרת על כל החיים שבניתי ואני עובדת כל כך קשה לתחזק, אז כן. 

גם בכתיבה יש כאוס כרגע, אבל אולי זה יחזיר קצת שליטה ויעזור לי לעשות סדר בבלאגן, אולי גם כאן יהיה שקט.