יש לי בראש תמונות ומשפטים, דברים שנמשכים בראש שלי גם הרבה אחריי שהוא מגיע אליה ואני מגיעה אליו.
הכל מלחיץ עוד מהלילה שלפניי, מה אני אגיד, איך אני אצא ולמה הבטן הזו לא מפסיקה להתהפך.. זה גורם לי לתהות אם לכל הבוגדים זה ככה קשה ואם זה כל כך קשה כל השקרים למה בעצם אנחנו ממשיכים לעשות את זה?
כשאני יוצאת מהבית ונפרדת הידים שלי רועדות ואני מנסה להחביא אותן ולהגיע הכי מהר שאני יכולה לרכב. ברכב אני אוחזת בהגה חזק, עד שמפרקי האצבעות שלי נעשים לבנים, נושמת עמוק ומנסה לצאת ברוורס מהחניה המקוללת אל הדרך הארוכה אליו. ואז הוא מתקשר והקול שלו בדיבורית מרגיע את כל הפחדים.
אחריי הרבה יותר מידי זמן נסיעה בפקקים, אנחנו עדיין ברכב, אבל לפחות ביחד, באיזה מקום חשוך ומפחיד, כמו שכנראה מגיע לזונות בוגדניות, מנסים להרגיע את הרעב והגעגוע.
״אני כל כך חיכיתי לגעת בך״ נפלט מהפה שלי, כשהוא ליטרלי אוכל אותי, את הפה שלי, את הצוואר שלי, את החזה שלי- מתי בכלל הוא הספיק לחשוף אותו.. יד אחת על הצוואר שלי מונעת ממני אוויר ומחזירה אותי למקום הקטן והמושפל, המקום הבטוח שלי מולו, זה שמלא בשלווה ותשוקה.
״תתפשטי ילדה שלי״ היסוס קל, מבט בשטח החשוך שסביבנו והחולצה והחזיה שלי זורקות במושב האחורי.
״גם המכנסיים״ לעזאזל הג׳ינס הזה מה חשבתי לעצמי, אני נשכבת ונמתחת ומצליחה סוף סוף לצאת ממנו בצורה מאוד מאוד מגושמת.
״גם התחתונים ילדה שלי״ נשימה עמוקה ואני ערומה מולו. אני נבהלת כשהוא משכיב את הכיסא שלי מעביר את הידים על כל הגוף שלי ״בבקשה אבא בבקשה״ אני מתחננת כשהיד שלו באיטיות מייסרת נעה לכיוון הכוס שלי.
״את רוצה להיות הילדה הטובה שלי נכון, שאבא ידאג לך״
״כן אבא״ הוא מרים את היד שלו לכיוון הפה שלי ונותן לי למצוץ ולהרטיב את האצבע שלו ואז דוחף אותה כל כך עמוק לתוכי עד שאני מרגישה שאני מאבדת את זה, האצבע שלו נעה בתוכי ואני מתחננת לעוד, גם בקול וגם בתוך הראש שלי. הוא משחק בי והוא ממש נהנה להשאיר אותי על הקצה מתחננת ומרגישה שאני עומדת להשתגע. הוא ממש מצחקק לעצמו וההשפלה המחרמנת מלהיות הצעצוע שלו לוקחת אותי עוד יותר לעבר הקצה.
אני כל כך קרובה שוב והוא מאט ומתכופף לכיוון הכוס שלי, אני נדרכת ומנסה להבין מה הולך לקרות, כשפתאום הפה שלו מתרסק על הכוס שלי והמוח שלי ליטרלי מתפוצץ ואני מאבדת את זה. הלשון שלו מלטפת את הדגדגן שלי והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו זה ״למה אתה הכי טוב בהכל״, אני מרגישה רעידות ופעימות בכל חלק בגוף ״בבקשה תרשה לי, אני עומדת לגמור, בבקשה״
״את יכולה ילדה שלי״ וכמו שזה נאמר- זיקוקים. המוח שלי עף כמו פקק של בקבוק שמפניה, אני צפה ונזרקת חזרה למציאות כשהלשון שלו עדיין מלקקת את הדגדגן שלי בעוצמה ולא מאפשרת לי להרגע, אצבע נדחפת שוב לתוכי והוא מתרומם ומנשק אותי, מאפשר לי ללקק ממנו את כולי.
״תרגעי״ הוא שולף מתוכי את האצבע ומעביר אותה אל התחת שלי ואני מיד נלחצת ומתכווצת.
״אמרתי תרגיעי ילדה שלי״ הוא מלטף אותי מעביר את האגודל שלו אל הדגדגן שלי ומתחיל לדחוף את האצבע לתוכי. הוא פותח אותי ואני צועקת ״ששש.. זה רק כאב״ הלחץ והצריבה שאני מרגישה מעוורים אותי וגורמים לכוס שלי לפעום בו זמנית, הוא נע בתוכי ויש קצת הקלה עד שהוא דוחף לכוס שלי את האגודל שלו ומזיין אותי בשני החורים. זו תחושת מלאות שאני לא מכירה ואני רוצה עוד מזה, עוד מהדברים המלוכלכים שנאמרים, עוד מהכאב, עוד ממנו. כאילו הוא שומע את המחשבות שלי, האצבעות שלו יוצאות מתוכי, אני פותחת את העינים שלי ורואה את הזין שלו מולי, הפה שלי נפתח כמו על אוטומט ואני מכניסה אותו אליי, מעבירה את הלשון על כולו כשהוא מזיין לי את הפה ואני מלאה בו. ״תלקקי לי את התחת ילדה שלי״ הוא מושך את הזין שלו ממני ואני מתרוממת ללק אותו. אני מלקקת אותו כאילו חיי תלויים בזה, כל מה שאני רוצה זה העונג שלו, אני רוצה שהוא יהיה גאה בי. אני שומעת אותו גומר ותחושת הגאווה שבי על היותי כלבה לקקנית טובה מחממת לי את הלב.
אנחנו חוזרים למציאות והדבר היחיד שעובר לי בראש זה ״פאק אם זה מה שהוא עושה לי באוטו, מה הוא יעשה במקום שיש בו מיטה ומרחב״. וזו מחשבה שמרגשת אותי מצד אחד ומעציבה אותי מצד שני, כי יחד עם ההבנה שהסשן הזה נגמר ותיכף ניפרד שוב לשלום, ישנה המסקנה הכואבת שאולי אף פעם לא יהיה לנו את הדברים הרגלים האלה, הדקות שבהן מתכרבלים במיטה אחריי ואפשר להרגע יחד, דברים קטנים שיש לאנשים שלא משקרים.
לא להבין לא נכון, אני לא מרחמת על עצמי. אני אוכלת בתאבון את הדייסה הזו שאני מבשלת ואני אקח כל ביס שאוכל ברכב או במקום עם מיטה. פשוט קצת בא לי להכיר וגם שהוא יכיר אותנו של החיים האמיתים.
אני מנסה לבלוע את העצב מהפרידה הקרובה ולהישאר ברגעים שלנו כשאני שמה את הידים שלו עליי ומלטפת אותו, אני נושכת את השפתיים אבל תכלס כל מה שבא לי זה לבקש ממנו שיחנוק אותי שוב, שיעזור לי לשמר את תחושת הביטחון ולא להיבלע לעצב, אבל אני מחזיקה את עצמי לא להיות יותר פטאתית ממה שאני.
בדרך חזרה התמונות ממשיכות לרוץ לי בראש, מילים שנאמרו, הדברים שקרו ולא נכתבו, הדברים שהיו וכבר הספקתי לשכוח.
המוזיקה מתנגנת ברכב והמחשבות שלי ממשיכות לרוץ, ככל שאני מתקרבת לבית יש בהן יותר אשמה.
הבית שקט וכולם ישנים, אני שוטפת פנים בשקט ונכנסת למיטה, אחריי כמה זמן אני בסוף גם נרדמת וחולמת על הפעם הבאה.