לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

כרוניקה חיה

-"האם מין הוא דבר מלוכלך?"
-"רק כשעושים אותו נכון" (וודי אלן).
לפני 8 שנים. 22 באפריל 2016 בשעה 7:26

הוא גדול ממני בכמעט 17 שנה. גבוה מאוד, שרירי, שיער בהיר, עיניים כחולות, חיוך שטני. והרשימה לא מסתכמת רק באלה... הוא מצוייד היטב, מעולם לא חוויתי גודל כזה. הוא תפס אותי מאוד לא מוכנה.

לא בדסמי. אבל כייף. כן. כייף לפעמים סקס ונילי מתובל בנגיעות כוחניות. אני לא פעם תוהה אם בדסמ טהור הוא באמת מה שמביא אותי למקומות הכי משוגעים שלי. אני ממשיכה לחקור את עצמי כל הזמן. אני וג׳סיקה ראביט שלי מטיילות בעולם (עבורה אני צריכה להקדיש פוסט שלם!).

היה סקס עם המון תשוקה... לפחות ככה הרגשתי, והיה לי טוב שם אם כי היה לי קשה להיות במקום שבו אני לא רק נשלטת. היו ממני ציפיות ליותר מזה. 

כל מפגש מלמד אותי..מכל מערכת יחסים אני צומחת, גם אם מאכזבת. איתו חוויתי אכזבה. לא מפתיע, הוא בנה את האכזבה שלי היטב. לא משנה. מהקשר איתו יצאתי עם כמה דברים שחשובים לי להמשך דרכי:

1. כנות. כנות. כנות. זה הדבר שהכי חשוב לי. גם אם נורא כואב. לא מסוגלת לסבול ערפול. והוא קיים. יש לי אינטואיציות חזקות ואני מקשיבה להן (ברוב הפעמים), קשה לי במצבים שאין הלימה ביניהן לבין המציאות. למדתי שכשקיימת אי בהירות, אני נופלת למרווח הזה באישיות שלי, באמונות המוטעות השליליות שלי כלפי עצמי.

2. אני רוצה ללמוד לקחת שליטה. אבל לא רק. לקחת את השליטה ולהנות ממנה. הוא גרם לי להבין שנמאס לי לשים את עצמי בנעליה של הנשלטת כל הזמן. רוצה ללמוד להיות מסוגלת להחליף כובעים. לצבוע את עצמי באיזה גוון שבא לי, שמתאים לי באותו רגע. ללא התנצלות או חוסר ביטחון.

3. אני בתהליכי חקירה... וזה לגיטימי להתלבט.

4. אני אוהבת אותם מבוגרים. נקודה.

 

 

 

לפני 8 שנים. 10 באפריל 2016 בשעה 13:08

זה מה שהיית עבורי.

זה מה שהבטחת להיות,

מפלט.

מחסה בימים קרים.

וחמים, במיוחד.

הייתי יכולה להתקפל

כל כך קטן

תחת הזרוע שלך.

גרגיר.

תחושת מוגנות,

אינסופית.

תחושת ביטחון,

עילאית.

וכשהלכת,

נשארתי חשופה,

בלי צל,

בלי הגנה.

וזה קצת קשה,

כי אני שוב מרגישה,

לא שווה*

 

* תיקון- לא מספיק טובה.

לפני 8 שנים. 28 בפברואר 2016 בשעה 7:40

 

 

זמן לא מועט שאני מפנטזת לי על נשים.. צופה בעיקר בפורנו נשים. אני מאוד רוצה לחוות אישה, חולמת על זה לא מעט, בין יתר החלומות האירוטיים שלי כל לילה. אני אוהבת נשים שיש להן תחת-תחת, שדיים מידה B, גם C... שפשוט יהיו יותר גדולים משלי. אוהבת סקיני, אוהבת גם יותר מזה. בחורה בהירת עור... בעצם, גם פחות בהירה... עור חלק, בלי שיערות. שתהיה סקסית, כמו שמדליק אותי.

 

לא. אין לי חברות בקטע. הן גם לא יודעת על הנטיות שלי. עם אחת מהן התנשקתי בגיל 17 אולי... אבל היא גם לא בקטע.. האמת, אני גם לא נמשכת אליה. קשה לי להימשך לחברות הקרובות שלי, או  לדמיין את עצמי עם אחת מהן.

בים למשל, אני יכולה לשבת על החוף שעות ולבחון ישבנים שעוברים עם תחתון מיניאטורי. לסמן לי את מי מהן הייתי רוצה לזיין ואיך, ופאקינג להרטיב מזה! המשחק הזה עם המחשבות בראש שלי, מחשבות של בין הרגליים, אני כל כך אוהבת אותו.. אבל גם קצת שונאת. אני שונאת את העובדה שזה נשאר רק בראש שלי, שאף פעם לא יהיה לי האומץ לגשת לבחורה ולפלרטט איתה, מתוך ההנחה שהסיכוי ש"אקבל לא" הוא סביר +.

לפני חודש, יצאתי עם חברות שלי לפאב.  הייתי שתויה במקצת.. והלכתי עם חברה שלי לשירותים לאותו תא. מפה לשם, אחרי שסיימנו אמרתי לה בצחוק שאנחנו יכולות לעשות סקס פה, והיא צחקה וענתה לי.. זה הדבר האחרון שיקרה, אם יש משהו שאני יכולה להגיד בוודאות זה שאני לא נמשכת לנשים. 

בסוף השבוע הזה, הייתי עם בן הזוג שלי אצל חברים, חגגנו יום הולדת. אחד החברים, בן דוד של בן הזוג שלי, הגיע עם בחורה סקסית להפליא. הייתי צריכה ממש לשים לב שאני לא בוהה לה בשדיים, או ברגליים, או בפרצוף היפה שלה, ולא שוקעת כמובן במחשבות של בין הרגליים שלה.

כשהלכנו, עוד לא הספקנו לצאת מהדלת, ושיתפתי אותו במחשבות שלי (שאגב, עניין לא טריוויאלי בעליל). ציפיתי למשהו ממנו, חתיכת משהו בעין, סטייה קלה, חיוך זדוני, משהו לעבוד איתו... קיבלתי תגובה קרה ולא זורמת, (בעיקר בגלל שמדובר בחברה חדשה של בן דוד שלו, אבל לא רק).

 

וכך זה נשאר...

במחשבות של בין הרגליים.

 

 

לפני 8 שנים. 24 בפברואר 2016 בשעה 15:05

 

 

עוד לילה של מוצאי שבת ואני לא נרדמת ממחשבות.

גם חסרה לי מנה הגונה של אורגזמת לילה טוב ופתיחת שבוע חדש.

אני מפליגה במחשבות שלי... מגיעה לחוף מבטחים, למפגש איתך. אבל הפעם זה שונה.. הייתי רוצה שדברים יקרו אחרת.

בפעם הקודמת שפינטזתי, הייתי נתונה לשליטתך המלאה ומצאתי את עצמי בינך לבין גבר נוסף.

כשאני מדמיינת שאני רואה אותך שוב, זה בתנאים שלי (ועדיין בהסכמתך המלאה).

כבר תקופה ארוכה שהייתי רוצה לנתק את עצמי פעם אחת ויחידה, מהרצונות שלך.

לנסות לפחות, להתרכז בעצמי. רק כדי לנסות להצליח, רק כדי לחקור את החוויה... כבר יותר מדיי זמן שאני לא מצליחה.

במחשבות שלי אני נכנסת לחדר האפרורי, הפעם אתה מחכה לי שם.

בתמונה אתה יושב על הכורסא האדומה. עירום, מפושק רגליים, מעשן סיגרייה ונותן לי את מלוא המרחב לחוות את עצמי.

אין מילים, אין דיבור, אין תהודה שחותכת את המרחב הזה. הכל נעשה בשקט מופתי, מאפשר את ההתכנסות שלי.

אני, שמוצאת את עצמי עם המושכות בידיים, מתפשטת מולך, משאירה את עצמי בנעלי עקב אדומות.

לא רוצה לחייך, מנשקת את השפתיים שלך ולוקחת שאכטה מהסיגרייה שאתה מעשן.

הברכיים שלי רוצות לרדת לרצפה, הפה שלי רוצה להתמלא.

אני כבר שבוע מתאמנת על שליטה ברפלקס ההקאה... אבל לא. למרות שאני מאוד רוצה, אני נמנעת מנסיונות להרשים, לרצות. הפעם זה שלי.

בסתר ליבי אני מודה לך על ההזדמנות. מעריכה ומעריצה אף יותר.

יודעת שלפני זה עשיתי כל מה שביקשת, וגם אחרי זה אבצע כל סטייה שרק תחפוץ בה, בעיניים עצומות, מבלי לשאול או להביע הסתייגות.

אבל היום, רק היום זה שלי. אומרת לעצמי את זה בראש ולא באמת מאמינה שאצליח לעשות את זה מהתחלה עד הסוף. ודאי אגלוש לריצוי מבלי דעת.

אני אוהבת להרגיש אותו מתקשה לי בפה, אני משחקת... עם הלשון, עם היד, עם השפתיים.

אני מגניבה אליך מבט תועה, ואתה מהנהן באישור, מרגיע אותי.. נותן לי את כל הביטחון שאני צריכה בעולם.

אתה מכבה סיגריה ומרפה את הגוף. הלשון שלי עוברת בכל כפל, קמט וקימור בגוף החלק שלך. זה מחרמן אותי.

היא מגיעה לכל מקום, והגוף הקטן שלי מצליח להכנס איתה לחורים הכי נידחים.

אני לא מתעכבת יותר מדיי, זה משהו שחלמתי לעשות כבר תקופה, רק לא באמת האמנתי שיהיה לי האומץ, שתהיה לי האפשרות.

אני מתיישבת עליו, בעיניים עצומות, בפה פעור, ראש מוטה אחורה. מרגישה את החדירה, מפנה את הקשב והריכוז שלי לשרירי האגן.

מפעילה את השרירים שאותם אני מחזקת בעבודה קשה כבר מעל לשנה, בדיוק בשביל להרגיש עוד קצת את מה שאני מרגישה עכשיו.

ללחוץ כמה שיותר חזק, להרגיש כמה שיותר עמוק.

מנתקת את עצמי מרעשי רקע. מקשיבה לנשימות שלי שהופכות כבדות.

מתרכזת בחוויה. אוחזת בך תוך כדי תנועה מעלה, נשענת עליך תוך כדי תנועה מטה.

מגבירה את הקצב... לרגע המחשבות שלי מוסטות לכיוונים הלא נכונים. 

אני נלחמת איתן, אין מצב שאני מנתקת את עצמי מההנאה שלי.

אין מצב שאני חושבת מה אתה חושב, או איך אני נראית עכשיו, או מה אתה מרגיש.

זה שלי, שלי הפעם. אתה שם, ואתה מקבל אותי כשאני פה-לא פה.

החוויה הזו עם עצמי מרגשת אותי, אני רוצה להתפרק עליך, לדעת שיש לי את היכולת.

אני רוצה להגמיר את עצמי, עליך, ממך.

להשתולל ללא עכבות...

לכרוך חזק את הידיים שלי סביבך,

לבכות לך על הכתף.

לטפטף עליך,

במורד הגב,

במורד הירכיים.

תודה.

 

לפני 8 שנים. 7 בדצמבר 2015 בשעה 13:20
בא לי שתפרק לי את הצורה.
שתסגור לי את הפה עם היד שלך,
ותזיין אותי עד שתצא נשמתי.
שתתעלל בי.
שתגיד לי לסתום את הפה
ולא לדבר,
אחרת זה יכאב יותר.
שתגיד לי שאני ילדה טובה,
של אבא.
אני רוצה להתחנן,
אני רוצה להתנגד,
אני רוצה שלא תאפשר לי להתנגד.
תנעל אותי.
אני רוצה להיות ילדה
שאתה תאנוס,
תזיין בכוח,
ותגיד לי שאני שלך.
רק שלך.
ואתה משתמש בי כראות עיניך
ולא מעניין אותך מה אני רוצה.
תשתיק אותי,
ותזכיר לי כל הזמן
שאין לי שום שליטה,
או מילה בעניין,
כי אתה מחליט.
לפני 9 שנים. 1 בנובמבר 2015 בשעה 9:02

היום זה עוד יום רגיל. אתמול נרדמתי ב 23:00, קמתי, כרגיל, באיחור. לא הצלחתי להתעורר בזמן. השעון המעורר מצלצל כבר משעה 6:45 ונדחה עד 7:20.

כמו כל יום, בסוף קמתי. בסדר ההתארגנות הבנאלי שלי- פיפי, צחצוח שיניים, בגדים ואפילו ארוכים, איפור, שיער... יש לי עוד 20 דקות של טירוף במטבח, יותר מהזמן שנשאר לי בדרך כלל. אני מתפנקת בקרונפלקס וגרנולה וזוכה לאכול את זה בבית ולא תוך כדי נסיעה.

נכנסת לאוטו, מבסוטה על המזגהא, מרוצה מהעניין שזה לא הרכב שלי הפעם, ומכינה את עצמי לנסיעה של שעה דרומה. כרגיל, כמו כל בוקר, מאזינה לטל ואביעד.. ככה אני פותחת כל בוקר בשנים האחרונות.

גם בדרך דרומה, מסתבר, נתקלת בפקקים.. פקק בסדר גודל שאינו מבייש את מה שאני עוברת מדי בוקר. מחזיקה אצבעות שלא יהיה בדרך חזרה.

אחרי נסיעה ארוכה, מגיעה למחוז חפצי. כשמסיימת אפילו מגדירה את היום כהצלחה.

בדרך חזרה, מסתכלת על הנוף, התגעגעתי. הייתי עושה את הדרך הזו לפני עשור. שירתתי בדרום. יש משהו במרחבים הצהובים של הדרום שגורם לי לרצות ללכת לאיבוד.

כייף לנסוע עם הרכב של אבא, ובמיוחד כשאין פקקים (כנראה שזה יום המזל שלי). בכלל, ממשיכה את קו המחשבה של שבוע שעבר שכבר כדאי להחליף רכב כי שלי כבר מתחיל לזייף. מוחקת את המחשבה, למי יש כוח להתחייב לשלוש שנים? אני אנסה לחסוך עוד כמה חודשים.

ממשיכה לנסוע, באופק אני רואה עננה שחורה שמאיימת להמטיר טריליוני טיפות, ממש כשכבר התחלתי לחשוב שטעו בתחזיות... גשם מטורף, אני עוד שנייה בבית.

הגעתי הביתה, הגשם לא פוסק.

מוותרת כל כך בקלות על האימון בחדר כושר. החלטתי שחבל לבזבז את הזמן ואני צריכה להעמיד מרק אסייתי עם אטריות, כאלה שאוכלים עם צ'ופסטיקס. הרגשה של בית, ושגרה של חורף...

בשלב כלשהו במהלך היום אני מקבלת טלפון מאבא שמבשר על הרכב שלי שנמעך תחת עץ שקרס...

 

 

ולחשוב שהייתי אמורה להתחתן היום...

לפני 9 שנים. 23 ביולי 2015 בשעה 21:29

כבר זמן מה שאני בלי השולט כי הבטחתי לעצמי לנסות.

ו....

חזרו חלומות הסקס הפרועים שלי עם גברים שאני לא מכירה. וגברים שכן.

 

זה לא יחזיק מעמד לאורך זמן...

לפני 9 שנים. 20 ביולי 2015 בשעה 6:42

אתמול אוננתי. הייתי לבד ואוננתי. חשבתי עליך כשעשיתי את זה.

וידעתי. ידעתי מה יקרה לי, כשאחשוב עליך, ואגע בעצמי. 

אבל רציתי. רציתי לחשוב עליך. למרות שידעתי מה יקרה, כשאחשוב עליך, ואגע בעצמי.

לא היה אכפת לי. רציתי לחשוב עליך.        

מריצה בראש מחשבות.  

"תראי לי איך את גומרת ילדה".

"תראי לי איך את גומרת ילדה"

"תראי לי איך את גומרת ילדה"

וזה כמו מנטרה. חופרת לעצמי עם המשפט הזה. רק בשביל לחשוב.

בכלל לא לשם הגמירה.                             

אבל גמרתי.

וכשזה קרה, לא התפלאתי. הייתי מוכנה לזה. היה צפוי. היה צפוי כי חיכיתי שיגיע. 

וכשזה הגיע, זה היה חזק. כואב. מטלטל.

בכיתי. וכבר שכחתי איך זה מרגיש לבכות אחרי גמירה.

בכי כזה שסותם את האף. כזה שמרטיב את הכרית. 

וחייב בשקט. שלא יישמע. וכל מה שיצא היה נהמות מעומק הבטן.

וזה הכי כואב. כואב כי בא לצרוח את הבכי.

בא לי לצרוח שאני לא אני.

שאני מנסה להיות אני.

שאני לא מצליחה להיות אני.

 מאוד רוצה אבל אני לא אני.

שאני נלחמת להיות אני.

שזה חשוב לי בטירוף להיות אני. 

שאני עוד שנייה מתייאשת להיות אני.

על כל שדיי, על כל סטיותיי, על כל המפלצות שבי.

שאני שוב מתרחקת ורוצה להיות נורמלית.

ואולי לא?

זה מה יש. שני קצוות, מושכים אותי מהידיים.

ואני נקרעת, נחצית לשניים.

ואני רוצה להיות שלמה...

אבל אני חצויה.

לפני 9 שנים. 14 ביולי 2015 בשעה 19:15

#1  אוהבת ללכת בקניון

#2  אוהבת ללכת בקניון לבד

#3  אוהבת כשגברים בוחנים אותי בקניון כשאני לבד.

#4  אוהבת כשהם מסובבים את הראש לכיווני.

#5  אוהבת להרים את הראש ולהיישיר אליהם מבט.

#6  אוהבת יותר שהם נשואים (אבל את זה אני לא יכולה לדעת).

#7  אוהבת יותר כשהאישה שלהם לצידם.

#8  אוהבת לפנטז מה הם היו עושים לי.

#9  אוהבת את החצי חיוך שלי אחרי שאני עוברת אותם.

      בעבר, כשזה היה קורה, הייתי בוהה ברצפה, מובכת.

      היום, אני בטוחה...

#10 אני אוהבת את עצמי יותר.

 

 

 

לפני 9 שנים. 7 ביולי 2015 בשעה 5:34
אתה מציע והיא בוחרת, גם כשלא תמיד הבחירה שלה והיא מוגבלת.
 
אתה קושר לה קולר דמיוני, ומלפף את החבל סביב ידך, הדוק.
 
מצמיד אותה קרוב אליך, לעיתים משחרר מעט כשהיא נלחמת, רק כי לוחץ לה מדיי בגרון.
 
זה מעניין לאן אתה לוקח אותה, בכל פעם מחדש, אתה מוציא אותה לטייל.

היא עושה את הצרכים שלה איתך, היא מרגישה ביטחון כשאתה לידה.
 
אתה מספק לה מרחב בטוח לגדול בו, שם היא מרחרחת, מתנסה, טועמת.
 
מרשה לעצמה לנבוח על מה שלא נראה לה, ובמיוחד על מה שכן.
 
הליווי שלך כל כך משמעותי עבורה, היא לא הייתה יכולה להסתובב כך בחוץ בלעדיך.
 
היא מרגישה מוגנת לחקור, כשהיא יודעת שיש לה גבולות שמגינים עליה.
 
שאם היא מתקרבת לאיזור סכנה, אתה דרוך, קשוב אליה.
 
אתה הרי מכיר אותה יותר מכל אחד אחר, היא בחרה להתמסר לך.
 
משם היא צומחת הכלבה שלך,
 
אתה משקיע ימים כלילות באילופה, היא יודעת את זה,
 
לכן היא תמיד תשאר נאמנה לבעליה.