כרוניקה חיה

לעיתים למילים שלא נאמרות, יש כוח הרס גדול יותר, מאשר למילים שנאמרות.

http://i.imgur.com/tTzBejC.jpg

להיות מובנת, מבלי להסביר במילים.

חבל שאנחנו לא מגיעים עם כתוביות...

ובאווירת הפוסט האחרון... שיר שפתחתי איתו את הבוקר...

לפעמים אני חושבת שיש לי התמכרות לגברים. אני כל כך רעבה כל הזמן שאם היה לי זין, הוא היה במצב של זקפה תמידית. אני עוברת ברחוב, רואה גבר לטעמי ועומד לי. אני מחכה בתור ללייזר עם אותו סיפור ושוב עומד לי. אני בדואר, בקולנוע, במסעדה, בבר, במלון, במעלית, בחו"ל... אני עם חברות, עם חבר, עם משפחה, לבד... זה לא משחרר. 

לולא הייתה בי הילדה שבי (או שמא מדובר על הגבולות שלי) הייתי בטח מפלרטטת בכל מפגש כזה (או כמו שסבתא שלי הייתה מכנה זאת הייתי- ׳ממזרתה׳ לא קטנה. אך כמובן שזה נאמר בהקשרים שאינם מיניים). לעיתים, בשביל הכייף, רק בשביל לראות מה יוליד הפלרטוט, אני מרשה לעצמי. מרשה לעצמי לצחוק, להעיר הערה, להאיר הארה, להתערב בשיחה, להסתכל לגבר שמולי בעיניים ולא להסיט מבט. לבחון תגובות, שלי, שלהם, להתאמן עליהם. אולי יום אחד תתממש הפנטזיה של זיון נטול* בבר. מעולם לא איפשרתי לעצמי חוויה כזו.

לענייננו אנו, בענייני ההתמכרות שלי. טייפקאסט האבא המבוגר, בעל המעמד והסמכות, הוא החביב עליי ביותר. כבר הזכרתי בפוסט קודם שגברים מבוגרים הם הקאפ אוף טי שלי :). יש להם ידע והם בעלי ניסיון שבא לי להרגיש בכל רמ"ח איבריי.

אז ההתמכרות היא עניין של תפיסה. אני יכולה בקלות לאבחן את עצמי כ"לוקה בהפרעת התמכרות למין" ואף, לא פעם, עברתי על הסימפטומים ומצאתי את עצמי מזדהה עם חלקם. 

אבל, אני גם יודעת שהחברה מעורבת במה שאני יודעת. החברה הדפוקה שלנו שמכניסה את כל מה שחורג מהנורמות המקובלות אל תוך תבניות. תבניות של סטייה. מתוך עבודתי בשטח עם אוכלוסיות כאלה ואחרות, יכולה לומר, סמוכה ובטוחה, שכולנו על הרצף.

עם הזמן הבנתי, שאלו הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו. הכל תלוי- תלוי תרבות, תלוי חברה, תלוי זמן ובין היתר-תלוי בן זוג. הפסקתי לעשות לעצמי פתולוגיזציות והתחלתי לקבל את עובדת היותי חרמנית ברמה החורגת מזו של האדם הממוצע. אני בסך הכל בן אדם שרוצה להתנסות בחוויות מיניות הזויות יותר והזויות פחות. וכן, אני צריכה לפעמים לגמור 3 פעמים ביום (הגיל עושה את שלו...), עם גבר או לבד... לאונן מול פורנו. להפוך את זה לטקס של לפני השינה. כי ככה אני אוהבת.

זה מה שיפה בעולם, יש אנשים שיותר ויש כאלה שפחות. יש לי גבולות, אני לא עוברת על חוקי מדינה. יש לי גבולות מוסריים שיצרתי אני לעצמי עם הזמן. ככה טוב לכולם. הסביבה שלי לא נפגעת ואני לא מסתובבת חרמנית בעולם הזה [או שתמיד אהיה חרמנית ? 😄 ]

* נטול הכנה מראש, נטול מחוייבות, נטול שיח, נטול ההודעה או הטלפון של יום למחרת, נטול זיוני שכל בקיצור.

הוא ישב על הספה, נשען אחורה עם רגליים מפושקות.
אני בין רגליו, על שש, מפסיקה, על דעת עצמי, לבצע פעולות על פי דרישה, ומניחה לחי על הירך שלו.
הוא מסתכל עליי ואני עליו.... פוקד עליי להמשיך. אני ממשיכה כי זה מחרמן אותו.

זה לא נגמרררר. זה לא מה שרצית. זה לא מה שתכננת. לא. למה את מפחדת לומר לו ׳לא׳?

הוא בכלל יקשיב לי? ואם יקשיב- האם יתאכזב?

למה בכלל אכפת לך מה הוא חושב. או יחשוב. זה לא נעים לך.
את לא עושה את זה מתוך רצון. זה לא אמיתי. זה לא מגיע לו.
את זה את לא רוצה. ככה את לא אוהבת. ככה את לא רוצה.
לעזאזל למה את שותקת. דיי, תדברי כשלא טוב לך. זה המבחן שלך...

מפסיקה שוב. מניחה סנטר על האצבעות המשולבות של שתי ידיי ונשענת על הבטן התחתונה שלו.
נשענת ומסתכלת עליו מלמטה עם עיני העגל שלי ואפקט שטוח שאימצתי באהבה לרגע זה. 

-"מה יש? את לא אוהבת את זה?"

-"לא"

-"את יכולה גם ללכת"

מה הוא אמיתי שהוא אמר לך את זה עכשיו...???

אני כזו גרועה.. איך הוא מוותר עליי בכזו קלות?

ממשיכה להסתכל..  שותקת.

-"החלטת?"

-"עוד לא..."

- "יש לך דקה להחליט"

תלכי. תלכי. תלכי. תלכי. תלכי. תלכי. תלכי. תלכי. תלכי. תלכי. תלכי. תלכי.
פשוט קומי עכשיו, תתלבשי ותלכי. ככה. פריסטייל. בלי יותר מדיי הסברים. אל תגידי מילה.

לא בא לי על דרמות. וגם מה.. אשאיר אותו ככה חרמן?
איך אראה בעיניו אם אבחר ללכת? מה הוא יחשוב עליי?
שהוא בזבז את הזמן על כלום? שאני נשלטת גרועה!
הוא עוד בא לאסוף אותי אליו. לא אהיה כפויה טובה.  

אבל את לא נשלטת גרועה. את פשוט לא נמצאת שם מהסיבות הנכונות. מהמניעים הנכונים.
רצית משהו אחד וקרה משהו לגמרי אחר.
זוכרת שאנחנו עובדות על זה? לומר את מה שלא מתאים לך, בלי להסריט את עצמך לגבי המחשבות של הצד השני?
לעשות מ-ה  ש-ט-ו-ב  ל-ך !  בלי ביקורת עצמית. בלי שפיטה. להיות אמיתית עם עצמך.

וואו.. כמה זמן עבר? יש לי רק דקה להחליט. נראה לך שעברה?
יש מצב... מוזר שהוא לא אומר שום דבר ונותן לי יותר מדקה.
כל כך מתחשב מצידו שהוא נותן לי לבחור.

לא עברה דקה ובכל זאת, אם את צריכה יותר מזה- את תקחי יותר מזה.
מי הוא שיחליט לך כמה זמן את צריכה בשביל לבחור. קחי כמה זמן שאת רק רוצה.
אל תלחצי. תעשי בחירה שנכונה לך. שבריאה לך. אל תתנצלי על כל שבריר שנייה מעבר.
תהיי אמיתית.

-"בחרתי ללכת..."

-"טוב".

קמה. מתלבשת. 

מעניין מה הוא חושב עליי...

גאה בך על היותך אמיתית ילדונת...

התעוררתי לפני שעה וחצי, ככה פתאום באמצע הבוקר. זה קורה לי לא מעט לאחרונה.

כבר אור בחוץ. צריכה לקום עוד שעה וחצי.

מחשבות רודפות אותי גם בשנתי או שנכון יותר לומר- בעיקר בשנתי. שם הן רצות בלי פילטרים. ככה. ישר ללב.

החומה שאני בונה במהלך היום, לא אפקטיבית במהלך הלילה.

אין דרך להתגבר על האמת. כשהיא רוצה לדבר - היא מוצאת את דרכה החוצה. 

אם הייתי חוצה את הנהר,

הייתי גרה בתל אביב.

עם שותפים.

או לבד.

בדירת חדר קטנה.

הגודל פחות חשוב.

הייתי מבלה,

במקומות הכי אפלים,

שיש לעיר להציע.

ולא רק.

אם הייתי חוצה את הנהר,

הייתי טסה להתנדב.

בארץ אחרת.

באפריקה.

כמו שתמיד רציתי.

כמו שויתרתי אז- למען משהו,

שלא באמת ייצג אותי.

אם הייתי חוצה את הנהר,

הייתי יוצאת עם אמן,

כזה שמצייר.

או מצלם.

או מנגן. כן. מנגן.

אבל בעיקר,

כזה שיודע לכתוב.

להביע את עצמו על דף.

אם הייתי חוצה את הנהר,

הייתי מתנסה בכל דבר אפשרי,

מבחינה מינית.

אם הייתי חוצה את הנהר,

הייתי כבר מקעקעת את עצמי,

בכתב שחור נסתר.

בציפור דרור.

לא באחת.

בשלוש חופשיות.

במעוף.

כי זו מי שאני.

אם הייתי מצליחה לעבור את הנהר,

הייתי מחייכת כל הזמן.

אבל הנהר בן זונה. לא עביר.

"ארוחת ערב ב 17:45, יש פסטה וירקות בתנור. אמבטיה מיד אחר כך. בקבוק ב 19:00, טלויזיה מרגיעה אותה תוך כדי. 19:30 שעת הרדמה". עם המחשבות של העבודה העיקרית שלי, אני יוצאת לכיוונה. כמעט אמא. חושבת כמה טוב שזה רחוק ממני כרגע. 

מחליפה טיטול בין הציורים לפלסטלינה וכמובן שפועלת על פי הלו"ז שניתן מראש. מנסה להרדים, יודעת שתכף יגיעו שאר האחים וזו תהפוך למשימה מורכבת יותר. 

היא כבר הייתה חצי מנומנמת כשהם הגיעו. הכל מהתחלה. בדיוק מופלא ותזמון מושלם- האבא הגיע. הגוף כבר בער בי ללכת. 

אחרי בדיקת מצב קצרה וחסרת כל תגובה מצדם, אני והאבא יושבים על הספה, משוחחים במין נימה הורית שכזו, על דברים הנוגעים לסוף יום. הוא שואל אם אני רוצה קצת לשבת איתו בחוץ, ואני בתגובה מהנהנת וקמה. 

דיברנו כבר בפעם הראשונה שהייתי אצלם, על הא ועל דא, ועל קצת יותר מזה. השיחות האלה נקטעות טרם הן מתחילות בגלל הסיבה המאוד מסויימת של נוכחותי שם.

יושבים במרפסת, קריר מעט והילדים משחקים בתוך הבית. נדלקות נורות על העץ ממול, ואני, שתופסת מולו את מקומה של הילדה הקטנה, שואלת בתמימות לדבר האורות. הוא, בנימה אבהית משהו, מספר לי סיפור על פיות שחיות על העץ בשעות ערביים. גם כשאני מתעקשת, הוא לא מוותר. אני נכנעת לילדה ועונה שאני בוחרת להשאר עם הסיפור שלו כרגע (חוץ מזה, מה את שואלת כאלה שאלות טיפשיות? את לא יכולה לנחש שאלה מנורות סולאריות..? יש לך כאלה בבית.).

החיוכים שלי דיי מטופשים והבעות הפנים דורשות כבר מידה מסוימת של בגרות. שתהייה מאולצת, רק שתהייה. אני לא טובה בלזייף, ואני נשארת עם הפרצוף הכי אותנטי שלי. הגוף כבר לא בוער בי ללכת, אני שם ומוכנה להשאר כל אימת שהוא מדבר או צוחק או מחייך או שותק או...

הילדה (האמיתית) תופסת את תשומת לבו, ואני בינתיים חושבת ביני לבין עצמי, איך זה שאני נכנסת לדמות הילדה הקטנה והתמימה (כביכול) שלפי כל הניתוחים, משרתת לי איזה צורך לא ברור בהחזקה (חוץ מהמחשבה על כמה חבל שהיא צריכה אותו דווקא עכשיו באמצע השיחה).

בהמשך, הוא עוד התנצל על שעיכב אותי, ואני נתתי לו להבין שדבר שכזה לא צריך להטריד את מחשבותיו כהוא זה.

כשהלכתי, השתחררה ממני דמות הילדה הקטנה, ובכך פינתה מרחב לאישה שבי. האישה שבי שלא מנוונת מחשבתית. זו שבדיעבד תשאל ׳למה לא אמרתי ככה? למה לא התנהגתי אחרת?׳

בלילה חלמתי עליו... הוא סיפר לי שהוא ואשתו מנהלים מערכת יחסים פתוחה...

לפעמים אני רוצה להיות יותר אישה ופחות ילדה. אבל רק לפעמים. הייתי רוצה שתהיה לי היכולת לשלוט ולהחליף ביניהן. בינתיים אני קצת תקועה ביניהן... קצת בייביסיטר קצת דאדיסיטר. 

אחרי גמירה.