לפני 7 שנים. 2 ביולי 2016 בשעה 20:28
"אתה יודע" אמרתי לו. "לפני שבאתי לפה לא חשבתי שתמשך אליי, שתרצה לשכב איתי".
"למה את אומרת את זה?"
"כי אני כל כך לא הטייפקאסט שאתה מתאר, מודל בהירת העור-עיניים-שיער. תמיד הייתי כזו, לפני כל מפגש חדש אני חוששת שמא לא יאהבו את המראה שלי".
"אני יכול להבין למה את אומרת את זה. אתן הנשים יש לכן בעיה קשה עם המראה שלכן".
"לא. זה מעבר לזה. זו תחושה תמידית שאני פחות שווה אם אני לא מודל היופי הזה".
הוא קירב אותי אליו חזק בתנועה פתאומית, כמעט באמצע דיבור. תפס לי את הסנטר והפנה לי את הראש אליו בכוח. המבט, שעד לפני רגע בהה בתקרה, נמנע מקשר עין מתוך הקושי לדבר את זה, פנה לכיוונו. העיניים שלו חודרות לשלי והוא שותק. יש תערובת מנצחת של ים-שמיים-אוויר בשתיקה שלו. הוא מרים אותי על הידיים ולוקח אותי החוצה לחדר הסמוך. אנחנו נעצרים מול מראת גוף כשהוא מתמקם מאחוריי ומסתכל לי בעיניים דרכה.
"את רואה את זה???" הוא שואל בתקיפות. אני, כמו ילדה שכרגע נוזפים בה, שותקת.
"את יפה, את סקסית, את מדליקה, היה לי כייף איתך. לרגע אל תתני למחשבה הזו לטשטש לך את מה שאת רואה במראה". מובכת, עם חצי חיוך מרוח לי על הפנים, נלחמת בקולות הפנימיים שבי. "אני יודעת... ועדיין... תבין, גדלתי בבית כזה כל חיי. המסר בו היה שמה שהוא לא אני- הוא תמיד יותר טוב. והיום, בכל פעם שאני נפגשת עם המודל הזה, בכל מיני מובנים ודרכים בחיים שלי, עולות בי תחושות של נחיתות ופחיתות ערך".
אני באמת מאמינה לו, אבל עוד לא מאמינה שהרשיתי לעצמי להגיד את הדברים האלה למישהו, והמישהו הזה מייצג מבחינתי את כל מה שהוא לא אני. זו החשיפה המביכה של נבכי נפשי למשתנה במשוואה הזו. תמיד הסתרתי כי זו בושה בעיניי להיחשף ככה אבל משהו בי רצה לשתף.
"ואתה יודע" המשכתי, מחפשת את המילים המדוייקות, "כשאמרת לי באמצע הסקס שאני יפה וסקסית, תפסת אותי לא מוכנה. לפני שהרמת אותי למיטה, הייתי בטוחה שזה הולך להגמר בבירה ושיחות נפש על הרצפה בסלון. זה אולי יראה לך טריוויאלי, אבל זה לא כך בשבילי. המילים שלך נאמרו במקום הנכון".
"התכוונתי לכל מילה".
"אני יודעת. הרגשתי שאתה אומר את זה ממקום אותנטי ואמיתי. זה גרם לי להירגע, להיות בטוחה, להרגיש טוב ולהעריך את עצמי קצת יותר.
זה היה במקום.
תודה".
