שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Rising from the ashes

אני. עם זיוני מוח על זיונים. על החיים וסתם מילים שזרקתי הקאתי או אמרתי.
לפני שנה. 12 באוקטובר 2023 בשעה 20:20

שמיים בוערים,
מטוסים מהירים,
משתין מפחד,
אבל הפעם לא לתוך טיטול או סירים.
מלחמה בחוץ,
ואנשים מפחדים לשמוע על המתים,
ואני יצאתי החוצה מתוך המוות,
ללוח מודעות אבל,
שנפרש מולי עם שמות וסיפורים.
הלב מטפטף, התפרים כבר לא,
הפצעים שלי נסגרו,
ונפתח אחד אחר חדש.
לעם שלי , למקום שלי שכל נשימה בו היא חשש
שכבתי שם, כמעט 60 ימים,
אבל מה זה אומר למי שכרגע בשניות השתנו לו החיים?
שאיבד כל מה שהיה לו בשניות נצחיות,
ואני..?! מפחדת שיראו את החיוך שלי שאני שמח לחיות.
בין כעס לשכול,
בין שחור ללבן,
סיימתי את המלחמה שלי כמעט,
והתעוררתי למלחמת עולם.
יצאתי מהדלת ההיא.. עם תפרים
כאלה ששמים על פצעים גדולים במיוחד.
אולי כדאי לקרוא לצוות המנתחים שלי..
להסביר להם,שגם פה יש אחד.
שיחברו את הפצע הזה כמו את שלי לחמצן,אנטיביוטיקה ווואקום
ושמישהו יהיה אחראי כל כמה זמן לבדוק מדדים. ואנחנו נושמים.
הם אמרו.. שפצע.. כל פצע נסגר בסוף.
הם אמרו. הם מנתחים הם יודעים..
והכל הפצעים הגדולים לאחר ניתוחים,
תמיד נשארות צלקות.
אז בואו ננתח. ואז.. נציל. נילחם.
הרופא שלי אמר שפצע חי זה פצע מדמם.
לוקח לו זמן... אבל זה קורה. ומתישהו הרוב מחלים.
תישאר צלקת מכוערת,
גם לי וגם לעם שלי,
אבל כשהכול יעבור, הכול ייגמר,
נקשט אותה בצבעים אחרים או נשאיר אותה ככה..
נחליט אחר כך. אולי באמת.. נשאיר ככה..
שידעו שנלחמנו עד הסוף כדי להישאר בחיים.

לפני שנה. 4 באוקטובר 2023 בשעה 9:34

לאחר שיחה עם אחת קרובה לליבי, בעיקר כי היא מאיימת לעקור אותו מגופי פעם ב ..

חשבתי כמה יעיל,לו היה לי בילבל.

 בולבול. זין. שמוק... זרג..

בקיצור:  הנה לכם התוצאה של שיחה זאת

אהממ.:

 

לו היה לי בילבל,

לו היה לי בילבל,

עומד גאה ושחור,

היו מספרים אודותיו, 

 על הזרג הגיבור.

 הוא היה משמש כמשענת,

לאישה העייפה ברחוב,

עת הייתה מחזיקה בו,וכך לא נופלת,

או סתם משעינה עליו את העיתון,

לקרוא יותר טוב.

לו היה לי בילבל,

לו היה לי בילבל,

הייתי תולה עליו את שקיות הקניות,

וכך ידיי היו משוחררות לחבק עלמה צעירה,

 או להרים בידיים חיות קטנות.

לו היה לי בילבל,

לו היה לי בילבל,

 אין שאלה,אחחח היה זה נפלא,

 ולו רק בשביל התחושה,

 שאני יכול להשתין גם בעמידה.

 לו היה לי בילבל,

 מתנופף וחביב,

 הייתי  גם תופר לו כובע,

ואולי חליפה תואמת,

ובחורף מניח  לו צעיף..

לו היה לי בילבל,

לו היה לי בילבל,

 לא הייתי שולח תמונותיו כך סתם לכל אחת,

 אלא רק למי שתעריך את יופיו,

שכן שמוקי היה ייחודי ומיוחד.

 . לו היה לי בילבל,

 לו היה לי בילבל, 

 חמשיר מטופש,

 לא הייתי רושם בכלל...

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני שנה. 23 בספטמבר 2023 בשעה 19:00

 

 

 כואב לי.

והעולם.. העולם לא יעצור בגלל זה. וכן זה טבעי. אבל זה מרגיז אותי... מותר לי חח

 

 כואב לי פיזית. כואב לי נפשית.

 אני בין 4 קירות וחלוק בית חולים מ14.8 וכל נים שבי כל כלי דם שפיצצו, חדרו אליו סרקו, החדירו אליו תרופות, כל האיברים שלי, כל הגוף שלי הכול מותש.

 

 אני מטופל.ת במחלקת הנשים הכי מדהימה בעולם עם מלאכים שמחפשים בכל יום להקל על הסבל שלי, ולהוציא מפה יותר טוב ממה שנכנסתי.. אבל הדרך לשם.. שורפת את הכריות ברגליים בכל צעד.

 

 

 

 אני מחוברת לצינורות.. 24/7 אנטיביוטיקה שמוזרקת לפצע. חמצן לפצע. נקז ואקום לפצע. ובין לבין אנטיביוטיקה ורידית, משככי כאבים.... מתתי כמעט פעמיים החודש. בנוסף לכל הפעמים האחרות שפגשתי את המוות קצת קרוב מדי. הגוף, השכל, הלב.. הכול יודע... גם אם לא אומרים את המילים האלה במדוייק"מתת". אתה מרגיש כל פעם כזאת. וכמו חתול.. אני סופרת את מספר הנשמות שעוד נותרו בי.. המגדר היום החליט שאני כותבת בנקבה. וכואבת בנקבה. כי היום אחרי 45 יום כמעט... הרחם שהייתה לי, החליטה לחזור אלי בצורת חלום על ילד. .. חלום בשנת צהריים שהרים לי את הכאב.

 ילד שצועק "אמאאא" ורץ אליי.. עם שתי ידיים פרושות..חיוך ענק, ורוח מפזרת תלתלים שחורים ענקיים. ואז כל הכאבים שחוויתי אי פעם... התגמדו מול רגע אחד שבו לא יכולתי לנשום.. והדמעות פשוט... עולות. והתחלתי לכתוב את הפוסט הזה. עוד לא עיבדתי את כל מה שאיבדתי. עוד לא עיבדתי את כל מה שהרווחתי.. חיים.. בריאות... כי כרגע.. אני עוד פה נאבקת כל יום על החיים שלי. על הפצע שייסגר.. על זיהומים שמתגלים.. על זיהומים שהיו ופספסו במשך שנים.. על רשלנות רפואית של ניתוח קודם.. אני עוד לא עיבדתי שכל יום מחלקה שלמה התגייסה להציל אותי.. לא משנה מה.. "מפה נועם יוצאת" ככה אמר המנתח . ככה אמר מנהל החטיבה. וכרגע.. כרגע.. כל מה שאני חושבת עליו זה ילד.ואישה. שהלוואי והיו בבית... מחכים שאחזור. מחכים שאמא תהייה שם.איתם.

הלוואי שהייתי שם. והדופק.. עולה. והדמעות...לא מפסיקות. אף פעם לא חשבתי שאהיה אמא טובה. ידעתי שאהיה דודה מדליקה. אבל החלטתי.. שמפה אני יוצאת.. להגשים חלומות. שניים. ללמוד להיות עוזרת וטרינר כי אם כבר אני יודעת לטפל ולאהוב משהו זה בעלי חיים, וזוגיות מקננת עם ילדים,כלבים, חתולים וכל מה שבא לה.. העיקר שתאהב אותי ואני אותה.. מונוגמית או לא... כל השאר זה שולי. אהבה, כבוד וצחוק.. חיוך ובריאות. זה כל מה שאני רוצה. אז.. למה אני בכל זאת פונה אליכם? אולי כי אם אתם מכירים מישהי.. מדהימה שאוהבת פלפל חריף כמוני, קטן שובב, ומוכנה ורוצה משפחה.. ואתם חושבים שהיא יכולה להכיל את כל הדברים שאני... בבקשה.. תגידו לה... שעוד מעט אני יוצאת מפה.. עוד מעט.. רק בבקשה שתחכה קצת. אני.. בדרך אליה.

 

 ותודה למי שבימים האלה אוהב אותי. עוטף אותי. מחזק אותי.. זכיתי במתנה הכי נפלאה בעולם . קבוצת החברים והמשפחה הכי מגובשת ואוהבת שמישהו יכול לבקש. ...

לפני שנה. 13 בספטמבר 2023 בשעה 14:16

...אזהרת טריגר... אונס ופגיעה מינית...

 

קצת לפני הלוואין,כשכולם מחפשים סרט אימה לצפייה על פיצה ובירה.. אני חושבת על זה שאני אפילו לא יכולה לראות סופים עצובים בסרטים מצוירים או כאלה שאמורים להיות סרטים משפחתיים..

   את פנג הלבן ראיתי בגיל שש. לא זוכרת אותו הרבה.. רק זוכרת זאב יפה תואר,עוצמתי,חיה חזקה עם נוכחות שבני האדם מנצלים וגורמים למותו.

 כבר אז הבנתי.. הבנתי כמה רוע יש בנו בני האדם, שלא רוחות ושדים מפחידים אותי.גם לא דם. גם לא ראשים כרותים. או ג'וקים על הקירות..כל אלה מצמררים,מגעילים אותי(חוץ מדם,שמרתק אותי)

 רוע מציאותי, של בני אדם אמיתיים הוא סרט אימה שבאמת מפחיד אותי.

   

 סרט האימה שלי כולל חמישה בנים, (לא כולל מה שעברתי עם ההוא שאמור היה להיות אבא שלי)אתם יודעים.כמו בשיר "הם לא מהחבר'ה שהולכים לכלא, הם מהחבר'ה שהולכים לקרבי".

 סרט האימה שלי כולל אותי מנוצלת לטובת בידור רגעי שלהם. כשאני חבולה,מדממת, וכל איבר בי מרגיש את כובד משקלם... פנג הלבן,זאב אנוס,כאוס ,הכפוי קרב.. נלחם על חייו עובר לי בראש, והיללות שלי נשמעות לתוך הלילה. ואף אחד לא מושיע.קולות הצחוק שלהם מתגברים על היללה החנוקה שלי. הם מרעימים את צחוקם והלגלוג שלהם משפיל וכל חדירה לתוכי,לעומק הבשר שלי מחלישה אותי, עד שאני נכנעת ,מושתקת..ונותרת שם בתוך ערימת חומרי הבניין עם האשפה שהם שפכו עליי..מלאה בהם בכל אחד מהם, נושאת על גופי את הריח ,הטעם והמגע ההרסני שלהם.

 כואב לי כאילו פגעה בי משאית.הרגשתי שכל מה שאני רוצה זה למות. להניח להכול.שהכאב יעבור,הבושה, שהקול הזה..שלהם צוחקים ייצא לי מהאוזניים.שהריח והמגע ייצא ממני..

 המים החמים במקלחת על הפצעים מחמירים את הכאב,ואני מרגישה שאני גוססת ומתעלפת במקלחת.לבד.

 

 פנג הלבן בורח למותו. ונהייה לאגדה. החוזק שלו, יללת הקרב שלו.. השם שלו, הופך לסיפור על זאב מיתי,בלתי מנוצח שהפסיד רק פעם אחת בקרב.בקרב האחרון על חייו.. 

 

 אני מתרוממת לבד,אחרי כמה דקות.. שקט מושלם של לפני זריחה. שקט של מוות. רק הקול של המים. נוטפים מעליי ממשיכים להיות בחלל החדר. הרצפה של המקלחת קפואה. אני חוזרת לחדר ..שלי ,שבו שמו אותי לבד ,בפנימייה של השטן.. כי פחדו ממני הבנות...אז הפרידו אותי מהן. כדי שלא אגע בהן באמצע הלילה..שלא אטריד אותן.."כי זה מה שבנות שאוהבות בנות עושות.."

 כמה אירוני שזה בדיוק מה שקרה לי.שהלבד שלי,נתן להם לגיטימציה להמשיך...

 והקשה התחיל. השנה ההיא,הגרועה בחיי התחילה עם בידוד,ואז אונס קבוצתי... 

 הלבד שלי. הפך להיות הלבד הגדול בעולם.

 

 בינתיים התבגרתי, ולמרות שהם הרגו אותי..רק לרגע.

 חזרתי . והנשיכה שלי, והטלפיים שלי היום..ידועות בחוזקן.

 אני את סרט האימה שלי עברתי.אני חיה אותו כל יום בראש.. גם אם לפעמים מממ זה רק לרגע קטן.

ואז אני נזכרת שכבר אז..הייתי זאבה. עוד לפני שזכרתי אותה.הרבה לפני שחזרתי לחבק אותה.

  והוא מלווה אותי .התמונה שלו.. היופי שלו.

 ..

  והוא מלווה אותי בקרב

 

 פנג הלבן.

לפני שנה. 1 בספטמבר 2023 בשעה 7:38

אזהרת טריגר: גילוי עריות ואונס..

 

אבא.

פגעת בי. 

 נגעת בי.

 ונטשת אותי כשהייתי צריך.ה...

 וחזרת,רק כשהיית צריך את הבובה שלך לידך.את האורים ותומים שלך ..קן תפילותיך הנסתרות.

  אז..ברגעים האלה..הייתי כל עולמך. אבל רק אז!

 

 עשית ליחסים האלה כל כך הרבה ראציונליזציה... שגם כשהבנתי שזה לא בסדר..עדיין חיפשתי את הקרבה שלך ושיכנעתי את עצמי שזה בסדר..

 

 אני בן. 36 ועדיין לפעמים שואלת את עצמי אם הייתי שם באמת..או שזה איזה סיוט מתמשך..ואני לא יכולה להתעורר. 

 עדיין יש פרקים שאני מפקפק בעצמי..במה שקרה שם..למרות כל שנות הטיפולים.למרות שלמדתי כמה שטיפת מוח העברת בי.  

 אין ספק.. הבת שלך הייתה שפן הניסויים הכי טוב שלך להיפנוזה..למנטליזם קשוח.

 אני עדיין לומדת לפתוח את הפצע הזה. 

אותך.אותנו.

 אחרי לילה ללא שינה עם כאבים....חרדה קיומית..

 

ואני לא מסוגל להתמודד. אני קופאת במקום.  

 ואז מחליט לכתוב. 

כי רק ככה המילים איכשהו ייצאו מסודרות. ואז גוללת את הסיפור ..פתאום מקיאה אותו החוצה .. 

 

 ..

 ועכשיו כשזה בחוץ.. הגיע הזמן שזה יהיה בחוץ..תלוי עם הלכלוך והכול..לתת לזה לנשום ולא לחנוק אותי לבד מבפנים:

 אבא שלי פדופיל.

אבא שלי נגע בי.

 אבא שלי נגע בי בכל הזדמנות שנפגשנו. 

   וכן..אהבתי את המגע שלו..כי אבא שכנע אותי שהוא אוהב אותי . והכול בסדר. וכשראיתי אבא אחר מנשק ילדה אחרת בגן על השפתיים..אז חשבתי שהם כמונו ושזה מה שאבא ובת עושים.

 אבא שלי פדופיל.

לא מ"האלימים". לא מהוואן הלבן שמחכה מחוץ לשערים של בתי ספר..

 לא. אבא שלי ערמומי יותר. חכם יותר.

 אבא שלי מחבק.מטפח.  

גורם לך להרגיש הכי נסיכה בעולם....

 

 משכנע אותך שאת הדבר המושלם בעולם!

 

 ואז הוא אומר שאני מדמיין . ממציאה.מחפשת תשומת לב..

 שמעתי כבר הכול...

כל פעם תירוץ אחר.הכחשה אחרת.

  

 הוא מכחיש שהוא פגע בי.

 הוא מכחיש שהוא עשה משהו.

 הוא מכחיש שהוא נגע בא.נשים .

 הוא מכחיש ששני הילדים שלו רעבו ללחם בזמן שהוא הסתובב לו בחיפוש הקורבן הבא בין הופעת "טלפתיה" כזאת או אחרת.

 "אמן במה"? בטוח.הוא מוכשר בלהעלות הצגה של שפיות.של אהבת אדם.. הוא מוכשר בכתיבה. ממנו קיבלתי את זה. הוא מוכשר בלכתוב לעצמו ולך סיפורים וגם למכור אותו.. אבל אי אפשר לשקר לכולם כל הזמן.

 מכופף כפיות.מכופף את האמת. 

 

 וסוף סוף היום..אחרי יותר מדי שנים..המשפחה מודה: לא היינו שם בשבילך.בשבילכם... ואנחנו מאמינים.

 

 אי אפשר לתקן את העבר. אפשר רק לראות מה יש לעשות בעתיד...

 ולי? אבא.. בא רק לצעוק..אין לי אבא. אין לי.. הלוואי היה.. 

 יש לי את "הארי פוטר" של האנסים.

לפני שנה. 29 באוגוסט 2023 בשעה 19:03

אבל הוא נאמן לי,

ומתמסר אליי כבר  יותר משנה וחצי.

 הוא אומר לי שהוא אוהב אותי בכ צורה אפשרית...

 וכבר חודשיים שהוא מטפל בי. 

 

הוא  והמהמם השני שלי.

 עוטפים אותי. מלטפים. מזכירים לי מי אני בכל נשימה.

 והיום.. כשנשברתי .. כי אני שונא להיות במיטה ולא לקום לעבוד,לבלות.. הוא הזכיר לי כמה אני מטפל בכולם. כמה אני מעורב רגשית. ושזה שאני  מקשיב להוראות של הרופאים ולא זז יותר ממה שמרשים לי זה סימן שאני מטפל בעצמי אחרי שטיפלתי בכולם. וכששאלתי.. ממתי אתה אוהב אותי ככה?

 הוא ענה בפשטות הקסומה שלו. "ממתי לא?"

 המדמם היפה שלי. הקורבן המושלם. החצי השני הבדסמי שלי. אהובי שלי.

 כמה אני אוהב.ת אותך.

לפני שנה. 25 באוגוסט 2023 בשעה 20:37

לדילול הדם. 

 ואק  ביתי( מכשיר ליצירת ואקום לסגירת פצעים גדולים)

משככי כאבים  מסביב לשעון.

ועדיין.. לא מתחרט שעשיתי את זה. עם הסיבוך שהיה. עם הזיהום בתפר. עם הניקוזים. עם השבוע הנוסף בבית החולים..

אני עכשיו בבית. אחרי . מטפל בעצמי.  אני בלי רחם..וכואב לי עם כל זה אפילו פחות ממה שכאב לי לפני הניתוח.  יש גם שינויים מנטליים אדירים. מין רוגע כזה..שאני לא מכיר בעצמי.ושקט.. פתאום אני מרגיש שגם אם יש לי מה להגיד.. אין לי הרבה מילים. או לא תמיד בא לי להוציא אותן. מוותר על זה לטובת השקט הפנימי והאישי שלי..  התרחקתי .ננעלתי בעולם שלי.

 והגבריות שלי...היא פתאום כל כך בחוץ.  ועדיין היא אחרת.. שבוע וחצי מאז שהורידו את הרחם ויש פתאום שינויים מיידיים שאני חווה. כאילו סילקתי דיבוק ממני.  אמא אומרת שאני נראה,מריח ומרגיש אחרת. אנרגטית.  

 ואם אמא אומרת.. היא כנראה יודעת על מה מדובר. את התכשיט שלה היא הרי מכירה.. אבל את התכשיט שיצא מהניתוח.. לשנינו כרגע יש להכיר מחדש.  בינתיים אני די מחבב את היצור הזה. 

לפני שנה. 17 באוגוסט 2023 בשעה 15:17

 

*רק בבדסמ ובית חולים יתלהבו מזה שאת.ה עושה קקי .. בשני המקרים זה מטריד האושר הזה.. 

* מעולם לא סומנתי כל כך הרבה בכחול וסגול. ומעולם לא ירד לי כל כך הרבה דם.

*גם פה דאגו לי לאפטר קר משובח, פה זה בדמות אחות קטנה ויפה שקילחה אותי, דאגה לי והאכילה אותי וכשהיא אמרה לי שאני "ילד טוב" כשכשתי בזנב לא פחות... 

*אוכל של בית חולים זה סשן מנטלי איכותי,ולא רק סשן פיזי בעיקר העניין של לזהות מה לעזאזל הגישו לך...

*אמא בבית חולים מנסה לשדך לך את כל האחיות,רופאות, זה סשן עוד יותר מנטלי..

*מגדר זה מאוד מאוד גמיש, במיוחד שאת.ה מגדל.ת שיערות במקומות שמזמן לא ראית בהם שיער.. 

*צלקות זה סקסי...

*אין סמים טובים יותר ממה שנותנים לך בבית חולים.. אין. אני כבר מדבר.ת יפנית שוטף או לפחות מדמיין שאני מבין יפנית שוטף מאוד יפה.

לפני שנה. 12 באוגוסט 2023 בשעה 13:56

היוש. למי שלא מכיר... זהו פוסט שבו אני מחפש.ת את שאהבה נפשי.

אני . בת.ן 36. מרחובות. "הזאבה" או "זאבון"

אני פמבוי,קוויר, א.בינארי.קינקי . שולט.ת בעיקר אבל מתחלף.ת עם א.נשים מסוימים.

מחפשת קשר רומנטי עם נשים בלבד.(סיס או טרנס ).

מה עוד?

הורה לכלב וחתול .

פלפל חריף

דעתן.ית

רגיש.ה

מצחיק

ורומנטיקן חסר תקנה.

מה אני רוצה בך?

דבר ראשון: כבוד לאדם שאני. לא הגבר שאני.לא האישה שאני. לא הקוויר. האדם.

משם. נמשיך הלאה לדבר על המגדר שלי.

תהיי פתוחה,אוהבת, מגובשת ושלמה עם עצמך..

אל תאכלי לידי סלט אם בא לך המבורגר.

תהיי איתי. נוכחת. את הכי יפה שנוח לך זה לא רק פרסומת ..זה גם נכון.

את צריכה להיות חזקה מולי, ולדעת שמי שאני בגדול זה גור פיטבול בן 10 חודשים.. תינוק מגודל,שרירי, מגונן וגוש של אהבה כנה,ישרה ונושכת.

אני צריך שתנשכי בחזרה. שתשחקי לי במוח,בלב.. שלא תפחדי להתגלגל איתי בבוץ, שתהיי זאת שיכולה להחזיק אותי קצר, בהרבה הומור,תשוקה ותקשורת בונה.

אם את פה.. תכתבי לי.

אני פה . מת לאהוב אותך.

לפני שנה. 9 באוגוסט 2023 בשעה 20:04

Make me howl.  

Make me roar.

 Make me weak.

 Make me strong.

 Be kind.

Be strong with your arms,

 Be gentle in heart.

 Be my one,

The only one.

Be silent.

 Be smart.

 I know that I can be a brat.

I'm a boy.

 I'm a girl. 

 A mix that is hard to follow.. so lead!

 I'm a wolf cub.. or mama wolf.

 The deference is all in who you are to me.

Cause..if you'll let me, I will bite

I will hunt. .. that's my nature

 Pure primal.  

But.. if one could tame me..

The wild animal that's in me. ..

Will be..your protector,your loyal and humble hound..

But don't ever make me your enemy.  

That's a side of me.. that you'll regret you have found.