אני מראש בוחרת לפנות במין זכר, אף על פי שכל מה שאני רוצה להגיד מופנה לכל המינים.
אז שלום לך בן אדם.
תיכנס, תרגיש כמו בבית... אך אל תשכח בבקשה שאתה אורח.
אורח בעולמי הפנימי שאני מצאתי אומץ לשפוך פה באותיות שחורות וקטנות במלבנים לבנים.
תשאיר את השוט,האזיקים והמניירות פה בכניסה. פה אתה לא צריך להיות שולט, נשלט, מתחלף או כל תפקיד אחר שאתה סוחב על כפתייך אן בכיס שלך.
פה כותבת אשה. בנאדם כמוך, שמורכבת מהרבה יותר צדדים וחלקים למעט כוס, ציצי והנטיות המיניות שלה.
תידע שכל מה שאני כתבתי פה, כל הפרטים הקטנים שנתתי להם חיים בעזרת זכוכית מגדלת של המודעות שלי, הם נשפכו החוצה לרוב לראשונה וסביר להניח לאחרונה... אתה עד לדברים ולאירועיים בחיי שרוב הסביבה הכי קרובה ויקרה שלי לא מודעת אליהם.. אולי מנחשת.. אבל אתה יודע. תוכל לשאת באחריות הזאת?
פה, בבלוג אני שואלת שאלות, מחפשת תשובות, שופכת על הדף ומסדרת את כל מה שאני לא מצליחה לנסח רק בראש, משתפת בהבנות ותובנות על העולם בו אנחנו חיים, על עולם השליטה, משתפת בחוויות שלי בתהליך ההתפתחות האישית (והמינית) המתמדת שאני נמצאת בה. פה אני בוכה, שמחה וסתם משתעשעת. נראה לך שתוכל לזרום איתי? אני אשמח. אז תשאיר תגובה, תשאיר סימן.
נראה לך שזה לא בשבילך, לא ברור ? אז תעשה טובה, אל תלכלך בבקשה, פשוט תמשיך לבלוג הבא, זה לגמרי מובן- אני לא אהיה מובנת לכולם לעולם. אם השוני גרם לך לתהות - תשאל שאלה בכיף. אבל אל תשכח שאתה באת אלי ולא אני אליך.
פה בעולמי הקטן הזה לא שופטים אנשים לפי דת, גזע, מין, מראה חיצוני, נטייה מינית או קולינרית. פה שופטים רק את אלה ששופשים.
פה בעולמי הקטן כולם בני אדם... If you know what I mean... :)
אז ברוך הבא לעולמי הקטן. תוריד נעליים, תמזוג לך כוס מים, תתרווח, קח נשימה ומחייך לי בחזרה כבר - אני מחייכת לך מאז שנכנסת :)
***
כל השירים המפורסמים בבלוג עם סימון (с) ללא שם — הם פרי יצירתי ושייכים לי ורק לי...
ההתרגשות של יומיים אחזה בכל תא הגוף. הראש הסתחרר, הלב פעם בקצב טכנו משובח, טלפונים, הודעות, שאלות, תהיות, המלצות... הדבר היחיד שרציתי זה רק להיעלם. רציתי שקט. לחזור אלינו כמו שאנחנו מבלי כל ההתערבות מבחוץ.
זחלתי נפשית ופיזית אל תוך הלילה. שם במיטה, התכרבלתי לידך, נשמתי את הריח שלך. ואתה..אתה תמיד מרגיש את הצורך שלי בך. מריח מה בדיוק אני צריכה עכשיו. הייתי צריכה להיעלם, להוציא את עצמי מהקליפה הקשיחה של הגוף התפוס והראש המסוחרר.
להתפרק לגמרי, להתנפץ לרסיסים קטנטנים כדי לחזור אחר כך לנקודת האפס.. איתך ביחד.
הרצון שלך התחיל לצילצל באוויר הסמיך בחדר בטון ונחישות שלא משאירים שאלות ותהיות. ידעתי מה המקומי. להיות נקודה קטנה. רק הנקודה הזאת עמוק בפנים בה החיבור כל כך חזק והחיכוך כמעט בלתי נסבל מרוב העונג. העונג שמדגדג את כל הגוף והמוח. לא לתת לחיה המשוגעת והמתפרעת שבי אפילו להתעורר. להיות שם בשבילך, לשמור על נשימה שקטה, עיניים פקוחות ולחכות לתנועה הבאה שלך. כל תנועה—הכי קטנה, כמעט לא מורגשת… לא לפספס כלום.להיות החור שלך שאין לו שום רצון, שום שאיפה.. להיעלם בתוך האנרגיה שלך.
להיות חיה קטנה עם לשון בחוץ שצמאה לכל מה שתיתן לה. לשתות אותך, לקבל ממך כאב, להירגע עם המגע הרך שמגיע אחרי ההצלפה...
לקחת אותי קורסת אל תוך עצמי, שברת את הקירות האחרונים, הכנעת את החלקים הכי קשיחים בי לרצונות שלך... לקחת אותי אליך ואז החזרת אותי לעצמי רגועה, מלאה בך ובחום שלך.
לאחר שנמצא בטעות/במקרה/ככה זה היה צריך לקרות בין חברי הפייסבוק שלי עוד אחד מדיירי הכלוב ונפתחה בינינו שיחה, הגענו לנושא הקנאה והשפעותיה (לרוב שליליות) על חיינו, על דיסונס שהיא יוצרת בין איך אנחנו רואים את מערכת היחסים האולטימטיבית ואיך במבחן המציאות גברת קנאה מערבבת את כל הקלפים ומוציאה אותנו מהאיזון..
הוחלט לארוך מחקר שיכלול הן שאלונים תיאורתיים הן ניסויי מעבדה:)
המטרה של המחקר— לצאת ממנו יותר חזקים, לדעת לזהות את סימפטומי הקנאה, לדעת לעבוד איתה, למנוע התעוררות שלה להבא..
במידה ואתם מעוניינים לקחת חלק בפרויקט, לתרום מהידע והנסיון שלכם, תרימו יד או כל איבר זמין אחר ותגידו מה רמת המעורבות המועדפת עליכם:
א. אני בכיף אענה לשאלות בשאלון אנונימי
ב. אני בכיף אשתתף בניסויים/אחלוק בנסיון שיש לי(סיטואציות שיינתנו בהמשך)
דיסונסים גורמים לנו להרגיש חיים. לקפוץ למים קפואים אחרי סאונה רותחת... להיכנס לחושך מוחלט אחרי שהייה באור חזק...
כל החושים מתחדדים, מרגישה כל תא בגוף...
גם היום דיסונס מטייל בורידים שלי. אהבה ושחרור, אמון וקנאה, זוגיות וחופש... אני מרגישה איך כל תא בגוף מספר לי משהו אחר, איך כל הסיפורים מסתדרים בסנכרון של מקהלה מקצועית. חלקם מבצעים תפקידים מאז'וריים, חלקם משמיעים צלילים במינור... ואני . אני מנצחת. מנצחת בלי לדעת מה ייצא בסופו של דבר. אין לי מושג איזו יצירה זאת תהיה, המטרה היחידה שלי היא לשמור על ההרמוניה. לתת לכולם להתבטא אך לשמור על האיזון. מנפנפת בידיים , מגבירה , משקיטה... עוצרת, נותנת לכולם לצעוק בו זמנית, שוב עוצרת.
ואני יודעת שכמה זה לא קל לנצח את הקטע הזה מהיצירה השלמה שעוד לא נכתבה בכלל, הוא רק קטע קצר... וההמשך יבוא...
מאז ערב פסח לא נכתב כלום בבלוג שלי... וכמה זה סמבולי— שדווקא אחרי הפוסט שמדבר על שחרור של המיינד אני מגיעה לפה שוב כדי לדבר בדיוק על זה...
בפוסט הקודם עסקתי בתיאוריה, והיום... היום אני במבחן מעשי.
ופעם אחרי פעם המבחנים האלה מגיעים כדי לבדוק את רמת השליטה והשפה המשותפת שפיתחתי עם האגו שלי.
הפעם זה שיעור של קבלה. לקבל אותו כמו שהוא, לתמוך בדרך שלו בלי לחפש התניות בי.
לקבל זה לשחרר. לשחרר שיפוטיות, לשחרר מחשבות שנובעות מאגו שמתפוצץ וצורח, לשחרר דימויים שהשתרשו חזק במוחי, לא לקשר בין מעשים שלו לבין הדימוי העצמי שלי. לקבל זה לראות את בן האדם שמולי, לזהות את הצרכים שלו ולתת להם מקום מבלי לחפש מה לא בסדר איתי.
אני מודה , בחרתי בדרך לא קלה. בחרתי בדרך בה אין מקום למוסכמות חברתיות ופתרונות קלים. בחרתי בדרך של אמת ואמון. היא רחוקה שנות אור מאזור הנוחות . כל פעם מחדש כשאני עושה צד בדרכי אני מוצאת את עצמי בהתמודדויות חדשות וגילויים חדשים על עצמי. וכל פעם אני מופתעת לגלות כמה התקדמתי, כמה כוח יש בי, איך מפעם לפעם השיח הפנימי שלי יותר חם וחברי.
למדתי לחבק את האגו, למדתי לשים במקומות הנכונים את הרגשות הלא נעימים שמציפים אותי...
עשיתי עוד צד בתוך עצמי. צד משמעותי לקראת אהבתי. אהבה שאין לה תנאים, אהבה שנותנת כח לקבל את כל מה שיש באהובי מבלי להשליך את זה על האהבה והקשר שלנו. היום קמתי למציאות חדשה בה הראש שקט, האגו מלקק את הפצעים בשקט בפינה ואני... אני נושמת עמוק. נושמת יותר חופשי ורגוע. טיפסתי על ההר הזה, ונכון, הגב שלי תפוס, הרגליים כואבות, העייפות מתשלטת על כל הגוף, אבל הסיפוק... הסיפוק מפצה על הכל.
אז לא. אני לא מאבדת על נקיונות בבית לקראת החג , לא מוציאה שום דבר מהבית, כדי להכניס אותו דבר רק עם מדבקה אחרת, לא חושבת שזה רלוונטי לגביי לא לאכול קמח וכו'...
אבל כן, אני דואגת לחגוג עם המשפחה, דואגת לשולחן מלא בטוב בכבוד למסורת.. דואגת להשקיע מחשבה לכבוד מה התכנסנו כאן היום. דת עצמה פחות מושכת אותי, אני לא רצה עם עיניים מגולגלות אחורה מלחץ לקיים מצוות... אבל המסר של החג הזה מהדהד בי כל שנה מחדש...
לפי החקירות הארכיאולוגיות אין שום זכר לכך שהיהודים היו במצרים, לא לזה שהם מתישהו היו עבדים בכלל. הסיפור הזה נכתב בכתבים מספוטמיים עוד אלף שנה לפני שהתחילו לכתוב את התנ"ך... (אני לא באה לריב עם אף אחד, זוהי דעתו של המדע והממצאים שלו)...
וזה בהחלט סיפור יפה. סיפור על הקושי להתגבר, קושי להשתחרר, על ניצחון ואל אמונה.
זה סיפור על שחרור מעבדות, עבדות שכל אחד מאיתנו נמצא בה.
וכל שנה אני מתבוננת בעבדות שלי. כל שנה מכל הגורמים שעוצרים אותי אני בוחרת אחד ומכנה לו "פרעה"...
בהתחשב שה"פרועה" הכי רציני וחזק שלנו הוא אגו ושחרור שלי מעבדותו אני עושה בצעדים קטנים כל השנה, הפעם אני בוחרת בגזענות.
נכון, אני מצהירה על עצמי כלא גזענית, אבל אני לא אשקר שהחינוך והתרבות שספגתי השאירו עליי חותם, נכנסו לתאי הגוף. גם אני פוגשת מחשבות מקטלגות אנשים בראשי.
אני לפעמים פוגשת בי פחד מלא מוכר. אני עוד לא למדתי לקבל את האחר ולתת לו מקום, לפעמים אני מפשלת.. וזה שוב, כמה שזה אירוני, מביא אותי לאגו...
אז בא לי לאחל לעצמי ולכולם להתבונן בפרעה האישי, לבדוק מי בדיוק שם שולט בפנים, את מי אנחנו משרתים? וכמובן, מאחלת לכולנו בהצלחה בתהליך השחרור!
חג שמח חברים, חג של התחדשות, חג של נשימה עמוקה ושחרור!
אני אוהבת חגים, הם מזכירים במירוץ הזמן המשוגע הזה את הדברים החשובים לי.
אני עומדת על הבמה מול עשרות אנשים יפים וכל המבטים מופנים אלי בציפייה. אני מרגישה ערומה למרות הלבוש שבחרתי בקפידה.
חלק מאד גדול מההופעה וההרגשה הוא "תחפושת" שיכולה לתת לך כח. אני עומדת לבושה במכנסיים עור שחור, חולצה שחורה חצי שקופה, שרשרת גדולה, עקבים גבוהים, אבל ערומה לגמרי. התחפושת נותנת לי בטחון, נותנת לי את הוייב המתאים.. ואני עוד רגע הולכת להתפשט עוד יותר נפשית מול כל האנשים האלה.
לא הכנתי שום טקסט, לא חשבתי מה אני הולכת להגיד כשאעלה על הבמה בפעם הראשונה בחיי לבצע שיר שאני כתבתי והלחנתי, לא קאבר. יצירה שאני ילדתי.
הם יושבים ממש מולי: אהובי והוריי. אני מנסה להיות עכשיו רק איתם, כדי שנייה לנשום קצת אוויר בים הסוער הזה של האנרגיה שכרגע מגיעה עד אליי מכל הקהל.
הרגע הזה הוא רגע בו יש בחירה: להיבהל מהעוצמה, לזהות פחד ואז כל ההופעה להילחם בו... או פשוט לקרוא לכל זה "דרייב" ופשוט לקחת אותו איתי, לצוף בו ולהתמסר לו.
אני משחררת... מתחילה לחייך ולנשום אבל רעד עובר בגלים בכל הגוף..
יש לי המון רגש אמיתי בתוך השיר הזה, רגש שלא מצא יציאה עד כתיבתו. זה שיר שמחבר אותי חזק מאד עם אמי, מראה לה את מה שאני חווה ומרגישה לגבי משהו שאנחנו מעדיפות כל החיים לא לדבר עליו...
אני מגיעה לשורות שכל פעם מחדש שוברות משהו בתוכי, מסתכלת לאמא בעיניים, רואה אותה בוכה בשקט - רק דמעות יורדות בזרמים מהעיניים... הקול שלי מתחיל לרעוד... אני הסתתי את מבטי אבל המשכתי להרגיש אותה. הכאב האמיתי הזה, השיתוף עם אמא ועוד עשרות אנשים ברגשות מאד עמוקים ואינטימיים איתגרו אותי ועזרו לי בו זמנית. אני נתתי לרגש לצאת החוצה - זה עלה לי בכמה זיופים, אבל זה פתאום היה נשמע לי מושלם. כמו שזה.
אני מדי פעם החזרתי מבט לעיניים של אמא ראיתי אותה ממשיכה לבכות, אבל עכשיו זה הרגיע אותי - אני ראיתי שאלה דמעות של שחרור, של הקלה.
אני חושבת שאני לא אשכח את ההופעה הזאת. יש לה מקום מאד מיוחד בלבי, היא הייתה קסומה, היא הייתה מבחינתי דייט ראשון מרגש, מעניין, סוחב ומאד מבטיח במערכת יחסים שאני מפנטזת לקיים כבר שנים.
כי לפעמים מרוב הנוחות והרגל לא נראים באגים במערכת.
פידבק אחד מאשה מאד מוערכת וחשובה בחיי, שהיא גם המורה שלי לפיתוח קול, גרם לי לצלול פנימה וגם להתבונן ולהתעניין בחוץ:
- יש לך לוע של אריה, Sapio, אבל את שרה כמו ילדה חמודה עם קוקיות. יקירתי את לא חמודה. את הכל, את אשה עוצמתית, אינטליגנטית וחריפה כמו פלפל שאטה... אבל את לא חמודה! תחשבי על זה ותוציאי את האריה השואג החוצה...
התחלתי לחשוב על המקום בו נולד הדיסונס הזה, איפה בדיוק תליתי על עצמי את המסכה והתרגלתי אליה... וכמה חשוב לי להיות חמודה..
האם זה אני?
שאלתי את החברים הקרובים שאני סומכת עליהם ועל האמת שלהם , את rתיק - מה היו אומרים עליי בכמה תיאורים כלליים... באף תשובה לא נמצא "חמודה" ברשימה...
הרבה שנים היה לי רצון עז לרצות ולהנעים לסביבה, לרוב שמתי את האינטרסים של אחרים לפני האינטרסים שלי... אבל זה כבר מזמן לא רלוונטי... שם במקום ההוא, המרצה, המשרת - "חמודה" הייתה מחמאה גדולה. היום אני כבר לא שם. ברור, עדיין אני פתוחה ורגישה לסביבה שלי, אני לא בנאדם אדיש או עיוור שלא שם לב למצוקות מסביב, אבל זה כבר לא בא על חשבוני.
אז, הגיע זמן לעשות תיקון קטן במערכת ולהוציא את החמודה הזאת מרכיב של דימוי עצמי ולפתוח את הלוע בכל האספקטים.
