|
|
|
אז, שמעת בטח על "פעם אתה למעלה, פעם אתה למטה.."?
יופי,
כי בדיוק קיבלתי צעצוע חדש. צעצוע גם בשבילי וגם בשבילך..
הוא יפה ומרשים, והפעם בא לענג לא רק אותך, אלא גם אותי (ישנם חלקים בו שלא ניתן לראות אך הם קיימים, הו הו ועוד איך קיימים!)..
1 לך, 2 לי...
יש לי תחושה שאני הולכת לנצח במשחק הזה.
אני קורעת את העטיפות הנוצצות בהן התרגלו לקבל יחסים. עוד קליפה, ועוד קליפה...
אתמול התמסרתי. התמסרתי לו, לרגישות שלו, לרכות וכח שלו, נתתי לעצמי ליפול לעומק שלו...
עמדתי מולו עירומה והוא בחן אותי לאט לאט. התמסרתי לכאב שלו.. הייתי שם בשבילו. אפשרתי לו להשקיט את המים הסוערים שבי. לתת להם לזרום לאט — כמעט לעצור. לרוקן אותי מרצון לרוץ לדבר הבא.
הרגשתי אותו, הייתי חרס רך בידיים שלו, חלקתי איתו אותו אוויר לנשימה..
קיבלתי אותו.
ואז חזרתי אליך... קצת לא שלך. עטופה בריח ושקט שלו.
ואתה קיבלת אותי בחיבוק חם וטיפה מרוגש. הכנת לי שייק מנגו, הושבת בחצר והקשבת. הקשבת למשפטים מבולבלים שלי, לחצאי מחשבות שנפלטו לי מהפה. הקשבת עם חיוך מרגיע שניסה להרגיע את שנינו, נראה לי..
שאלת, בדקת, דאגת, חיבקת.. ואז הורדת אותי למטה.
כמה שמחתי להוכיח לך שהכלבה שלך היא שלך, שהיא תעשה הכל כדי לפנק ולפצות את בעליה על המשחקים שהיא משחקת בחוץ. כמה למרות כל מה שאני יכולה לקבל בחוץ, אני שפוטה לך, מכורה לך, שייכת לך בכל תא של הגוף.
אתה נדחקת לתוכי בכח הזהיר שלך. כאבתי את הפחדים שלנו, כאבתי את הקליפה הנוספת שנופלת מהקשר שלנו... הרגשתי כאבי גדילה שלנו עד שהכאב התחלף בעונג להתמלא בך עד אפס מקום.
לקחת אותי בחזרה אליך. שאבת אותי בכח האהבה בחזרה אל המקום שלי. מילאית אותי פעם אחרי פעם בעצמך.
"Welcome home, גורה קטנה שלי!", אמרת אחרי זה כשאתה חיבקת אותי מקופלת ליד הרגליים שלך.
ואני, אני מקלפת.. מסדרת ובוררת את המחשובות שלי, את התחושות שלי, את החלל הריק והקלילות הנעימה והשקטה שנוצרה בפנים. בוחנת את עצמי מעבר לגבול.
אני עומדת על קצה סלע גבוה וחזק. משקיפה על הנוף המרהיב שנפרס מולי ועל התהום האינסופית מתחתיי.
רוח נעימה, רכה וחמה מלטפת לי את העורף ואת הכתפיים, עוטפת בקלילות ולאט לאט מושכת אותי להצטרף אליה לריחוף שמזכיר ריקוד מעל התהום שכל כך מושכת ומפחידה בו זמנית.
אני נתמכת על ידי הסלע שנותן לי בסיס חזק ואיתן לרגליים, אני מקבלת את הכח שלו, את החום שלו שמתפשט בי מכפות הרגליים עד קצות השיער וגורם לי להרגיש בטוחה בכל צעד שאני עושה...
אני מתמסרת לרוח חמה ומלטפת שלוקחת אותי בעדינות ... קצת קשה לי לנתק את כפות הרגליים שלי מרוב הפחד... תחושות של יציבות וריחוף מחלקות אותי לשתיים...
הקפיצה הזאת היא מאד משמעותית בחיי. ולא משנה כמה זמן טיפחתי אותה בראש, ברגע האמת— רועדות לי הברכיים. אבל הלב מלא בהודיה ובטחון.
וזה לא היה קורה, אם לא היה לי סלע כה חזק להיאחז בו ורוח כה נעימה וחזקה בו זמנית — להימשך אליה ולהיתמך על ידיה מעל התהום...
תודה לכם.
בחינת גבולות חדשה עומדת על הפרק בימים אחרונים.
אנחנו לקחנו על עצמנו התחייבות לדרך מאד ישרה אך חלקלקה ולפעמים מסוכנת מאד. לחיות באמון ופתיחות ולהישאר חופשיים בקשר — מעמיד אותך במבחן יומיומי— איפה אתה מול ההתחייבות הזאת, אילו צעדים אתה יכול לעשות ועל אילו כדאי לוותר.
לשמור על האהבה, על הקן החם שאנחנו בונים לנו, להשקיע בקשר המדהים הזה שנוצר בצד אחד — ולהמשיך ליהנות מהחיים , מהאינטרקציות החדשות שהחיים מביאים לנו ביחד ולכל אחד בנפרד— בצד השני.
ברור, שהכל זה עניין של "חוזה"— חשוב לדבר על זה, חשוב שכמה שיותר פרטים יהיו מדוברים ומוסכמים, אבל כשאתם עושים את זה לראשונה— יש לא מעט דברים שאתם פשוט לא יכולים לחשוב עליהם— הם מגיעים עם נסיון, עם טעויות... והטעויות האלה עלולות להיות מסוכנות. אבל כמו שפעם מישהו אמר— מי שלא לוקח סיכונים— לא שותה שמפניה...
וכן, הדרך שבחרנו בהחלט מטהרת את מהות הקשר— מנקה אותו משרידי רכושניות, מקנאה הרסנית, מהתניות מקובלות. מה שנשאר מולנו— זה הרצון עצמו. הבחירה שהופכת להיות מודעת ויומיומית.
דרך מדהימה. דרך שמלמדת אותי המון. דרך שמיום ליום אני מאמינה בה יותר ויותר. דרך שכל עוד אנחנו מתקדמים בה יד ביד מגלה לי איזה פרטנר מדהים יש לי.
תודה לך על השיעורים האלה. תודה לך על זה שאתה רואה אותי כמו שאני, תודה שאתה בוחר לאהוב אותי כל יום מחדש.
אז אם אנחנו עבדים אחת של השני... אולי אנחנו צריכים מישהו שישלוט בשנינו?..:)
הייתי פשוט מבטלת הכל להיום ומחכה לך ככה עד שתגיע להציל אותי מעצמי..
השמידה.
מה אתה רואה כשאתה מסתכל עלי?
האם מעבר להשתקפות שלך בי אתה רואה גם משהו ששייך רק לי?
כולנו מראות. השאלה עד כמה אנחנו אוהבים להסתכל על השתקפויות של עצמנו או שמחפשים את הניואנסים הקטנים של שוני שכל מראה מביאה לנו.
לרוב, יש לי תחושה, שאנחנו מחפשים את המראות שאנחנו נראים בהן הכי מחמיא לנו. מראות שאין להן מספיק אומץ ועומק כדי להראות לנו את הכיעור שלנו... ואם פתאום אנחנו מזהים השתקפות לא הולמת שלנו, אנחנו מחליטים שהמראה הזאת לא מתאימה לנו, והדרכים שלנו הן לא אותן דרכים...
אני מגיל קטן יודעת שאני מראה. לפעמים אני מנצלת את היכולת הזאת כדי להסתתר ולהיעלם. להשאיר אותך מול עצמך ולהתבונן בך, בהתמודדות שלך מול עצמך. לא יוזמת, לא יוצרת מציאות חדשה, פשוט נמצאת שם בשבילך. מרגישה אותך, את כל הכאבים שלך, את המחסומים שלך, את האושר והאהבה שבך — ומחזירה לך אותם כפליים. מעניין אם אתה שם לב שדיברת עם עצמך? אם אתה שם לב למשפטים כה חשובים שאמרת כרגע לעצמך, ולא לי?
ואני פה, מאחורי ההשתקפות שלך , מקשיבה ולומדת ממך. רוצה לראות אותי?
*הפוסט נכתב במין זכר, אך פונה לכל מי שקורא/ת לעצמו/ה בן/ בת אדם
אני יכולה לחיות בלעדיך... אבל אני לא רוצה.
תקופה של שליטה טוטאלית. כל כך הרבה רובים ירו בו זמנית.
וכולם חשובים.
תקופה שדורשת אחריות מלאה, החלטיות, אני מחזיקה מושכות ומובילה את התליכים ליעד. לראות, להרגיש, לזהות צורך, לתת פתרון, ועוד פתרון, ועוד.. לבוא לזה רק באהבה, אחרת זה לא יעבוד... הגוף שלי נוקשה, המוח רץ...
מהמקום הזה בא לי לקפוץ לתהום. לצנוח, להיעלם. במציאות של כח אני זקוקה לרגעי חולשה... להזכיר לעצמי את האנושיות שבי. לחזור למקום קטן, אינטימי ואיטי. מקום בו תנועות לא ממהרות, מקום בו שולטת פשטות , בו יש זמן לקחת נשימה ולהרגיש, מקום בו אני ואוכל להגיע לנקודת 0.. להתפרק.
פשוט להיות.
כתבתי פוסט ארוך עם דרך לוגית מאד ארוכה, פרסתי הרבה אותיות על המסך, שאלתי את הקוראים שאלות שמעסיקות אותי בתקופה אחרונה...
וכל פעם כשסיימתי לנסח את השאלות והגעתי לשלב הקלדת סימן שאלה, קיבלתי בתוכי תשובות.
אז אני אחסוך מכם את הדרך ארוכה שעברתי בתוך הראש, ואגיד לכם תודה.
בזכותכם אני כותבת, מדברת את עצמי החוצה, חושפת מולכם פצעים ומחשבות מאד אינטימיות ועמוקות, נותנת לעצמי לסיים חלקיקי מחשבות שמתרוצצים במוח מפוצץ בזבל יומיומי.
תודה.
והפוסט המקורי היה על חופש בתוך מערכת היחסים וכמה חשוב להגדיר סעיפי "חוזה" של הקשר ולא לקבל אותם כמובן מאליו. כל אחד מכיר ומצפה למשהו אחר.
