Equilibrium

איפה הוא בדיוק הגבול הזה בין מה שפוגע ומזיק לי באמת, לבין פגיעה באגו שצורח ומתקומם? 

איפה עובר הגבול הזה בין מה שמוגדר "גבול" לבין עוד קיר אחד שבנוי בקפדנות ועקשנות של האגו? 

משהו שברור, מובן ומקובל על ידי הראש אך פוגע רגשית — אני נוטה להניח שזה גבול היכולת. ודווקא כשהראש נותן המון הסברים למה לא ואיך זה לא מתאים — זהו אגו... אולי, לא יודעת...

להגדיר גבולות— משהו שכה חשוב בכל מערכת יחסים בכלל ובמערכת יחסים בדסמי"ת / בסגנון אחר. הן כדי לחצות אותם יד ביד הן כדי שהם ישמרו על בקשר... 

אבל הגבולות האלה הם לא מהאגו?

להגיד "לא" מתוך  מקום פגיע/פגוע— זה לשמור על הגבול או על האגו?

שמחה להתבלבל , מרגיש לי שמשהו מאד חשוב נמצא פה, אך עדיין לא רואה מה זה...

תמיד בימי ההולדת שלי... תמיד ציפיתי למשהו.. למשהו בלתי צפוי, משהו קסום שאמור לקרות ולהפתיע אותי. תמיד היה חסר משהו.

היום קמתי בתחושה שיש לי הכל. 

יש לי משפחה חמה, אוהבת ותומכת בכל צד שאני עושה.

יש לי חברים שהפכו להיות המשפחה שלי, זאת שאנו בוחרים לעצמנו במהלך דרכנו. משפחה שנותנת כל כך הרבה אהבה... אנשים שכיף לצעוד איתם ביחד, לצמוח ביחד ואפשר לסמוך עליהם.

יש לי מטרות שאני לא מפחדת ללכת בעקבותן. יש לי תשוקות שממלאות את החיים שלי בעונג אמיתי.

יש לי אהבה, אהבה שלא מפסיקה לצמוח, להתפתח להיכנס יותר ויותר עמוק לכל החללים בלב שלי. יש לי פרטנר, גבר שאני מרגישה בטוחה ואהובה לידו. בן אדם שתומך, מעודד ועושה הכל כדי שאצליח. בן אדם שיודע לתת ויודע לקבל ולהעריך את מה שהוא מקבל!

יש לי אותי! יש לי דו שיח כן ואמיתי עם עצמי. אנחנו מסתדרות יופי— וזה תוצר של עבודה לא קלה ולא פוסקת.

אז כן, היום קמתי עם התחושה שאני אשה מאושרת שיש לה הכל!

אין מתנה יותר טובה שיכולתי לקבל ביומולדת!

אתה לאט לאט מוציא ממני את הכלבה המטונפת שאתה כל כך חושק בה. מושך בחוטים בלתי נראים ומשחרר, מושך ושוב משחרר. ודווקא ברגעי השחרור האלה אני פתאום מוצאת את עצמי עושה את כל מה שלא העזתי לחשוב בכלל, את כל מה שמתויג אצלי במוח כ"no fucking way". 

אתה מושך עוד קצת. אני נאבקת. לא איתך— עם עצמי. עם הראש שצועק, עם האגו שבועט, עסוקה במלחמות... ואז אני מוותרת. וכשאני מוותרת לעצמי, בוחרת להוציא דגל לבן— פתאום מתעוררת אותה חיה משוגעת שמוכנה לעשות הכל בשבילך, שמחכה להוראה הבאה וגם... מחכה לרגע הנכון כדי לטרוף אותך. להעלים אותך בתוכי, כמה שיותר עמוק. 

המעבר הזה מכניעה לטירוף, משתיקה לשאגה, מחוסר תנועה לשריטות ורצון לקרוע ממך את העור — הוא כמעט בלתי נתפס. וגם כשאני יוצאת איתך לקרב, מעיזה להחזיר לך סתירה, מעיזה לחנוק אותך, לצבוט ולנשוך— גם שם, לכאורה, למעלה— אני עדיין גורה קטנה שלך, תינוקת שלך שפשוט קיבלה קצת אומץ...קיבלה לגיטימציה ממך להשתעשע קצת, אך זוכרת טוב מאד את מקומה.

שלך בכל רובד נשמתי וגופי.

שלך.

*ולרעבים שבינינו— יש תמונה חדשה טעימה באלבום

אז אחרי ימים ארוווווכים של הימנעות , אתמול אדוני חס עליי. נתן לכלבונת שלו את מה שהיא כל כך רצתה. אבל האם היא שבעה?חה חה! 

קמתי בבוקר עוד יותר רעבה! ואני אוהבת את הרעב הזה. זה לא רעב הישרדותי שאם אני לא אקבל עכשיו אוכל, אני הולכת למות, לא... זה רעב מתוך רוגע, רעב למנה טעימה שיהיה אפשר להתענג עליה בלי למהר, בלי לרצות לגמור פה ועכשיו... לטעום בביסים קטנים ומדודים, לגלגל אותם באיטיות על הלשון, לתת לכל הרספטורים לספוג את מגוון הטעמים העשיר... ולבלוע כשיהיה אישור לכך...

ואין מילים יותר משמחות מאלה ששמעתי מאדוני אתמול לפני שינה:

"מחר בבוקר את שמה את הפלאג בתיק כשאת הולכת לעבודה ומחכה להוראות שלי ". 

"כן אדוני!" עניתי לו והתחלתי לקשקש עם התחת כמו כלבה עם זנב שהבטיחו לה עצם מתוקה! 

כי ברור לי שאדוני מבשל משהו טעייייייים! 

אז הפלאג בתיק, הכלבה דרוכה, כל החושים מחודדים והציפייה ממלאת את כל החללים.

* ונכון שזה פוסט של ילדה מפגרת ומתלהבת , אבל מה לעשות , כשאדוני גורם לי להרגיש כמו ילדה קטנה אהובה ומאושרת שלא מפחדת להתלהב ורוצה לחלוק את זה עם כל העולם!?

בוקר טוב, מהמחקרים הרבים שעשיתי על עצמי עולה כי הפעילות שלי בכלוב עולה ביחס ישיר לחרמנות וחוסר יכולת לממש אותה (איסור נגיעה, בלאט!)

כן, צריך להעסיק במשהו את הידיים שכל כך רוצות לגעת, לפוצץ את הר הגעש שמבעבע שם בפנים. 

וכמובן, יש בזה לפי דעתי גם פן מזוכיסטי קליל— להמשיך להעלות את החום הפנימי (שגם ככה עוד שנייה שורף הכל) מקריאה בבלוגים שלכם...

אז בינתיים, עד שאדוני יציל אותי מעצמי, אני אכתוב עןד כמה פוסטים, ואצייר לכם גרפים.

יום טוב , סוטים יקרים

פ' גבר ונילי עם ראש פתוח, אני בטוחה שהוא נשלט אולטימטיבי, אבל הוא טוען שלא בקטע... לפחות בינתיים.

אז עכשיו יש לפ' חברה, חברה קינקית, חברה שדי מתעניינת ונהנית ממשחקי שליטה בכלל ובמשחקים למיניהם בפרט.

אז יום אחד ביקשה חברתו של פ' שידבר איתה מלוכלך בזמן הסקס.

פ' מטבעו בחור טיפה ביישן ולא ממש דברן במיטה חשב קצת ובזמן שהוא מזיין אותה התחיל ללחוש לה לאוזן: 

תתארי לעצמך אנחנו בחוף הים... ורואים שנפלט לחוף לוויתן מת, לוויתן ענק, מסריח ורקוב, אנחנו מזדיינים עליו וגולשים לתוכו... ושם בפנים ממש מטונף...

סוף.

אני כמעט ובטוחה שאין לי כזה. 

לא מתחברת לפנטזיות/יחסים של נשלטות אחרות בהן הן קוראות לפרטנר שלהן "daddy". מעדיפה להשאיר את ההורים מחוץ לבית זונות, שיחכו עד שאגמור.

אז איך לעזאזל, למה אני מתקווצת, מתרחבת, מרטיבה ומחסירה פעימת הלב כשהוא קורא לי "ילדה שלי" או "תינוקת שלי"?

יש דוקטור בקהל?:)

אז הוא בא להודעות. בן 21, בא לספר לי כמה הוא מעוניין לקחת אותי לגבהים חדשים ולפקד עליי..

הסברתי לו יפה שיש לי מפקד/בעלים/אדון/מאסטר/אהוב (ככה, שיבין בוודאות), הוספתי גם שלא נראה לי שהוא יוכל לפקד עליי... אולי אבא שלו, מקסימום איזה דוד.. מישהו מהמשפחה שחצה גיל 35...

ואז הטירון הצפוף הזה החליט להגיד לי, שהמפקד שלי הוא סתם... והוא, הילד הזה רחב כתפיים , אבל קצת צר מוח— מפקד מוסמך...

קיבל "אחווווורה פנה"

פושטה, יאללה יש פה מקום לאחלה עסק, אפשר לגלגל אחלה סכומים, תפתחי כבר..  לפחות אדע לאן לשלוח!

ביום הזה שעל כולם יורד ענן הקיטש המטורף , דווקא ביום הזה אדוני הנחית איסור נגיעה. 

גם ככה אני מורעבת וזקוקה לו כל כך, אבל עכשיו מתחילים ימים של ציפייה. ימי שוטטות של כלבה מיוחמת... לחבק אותו בלילות בלי להתגרות בו, לנשק אותו בלי למשוך אותו איתי למערבולת של תשוקתי — זאת ההוראה, בלאט.

אבל אני יודעת שזה ישתלם, אני יודעת שהוא רוצה שאבשל בשבילו את החרמנות שלי כדי שאוכל להגיש לו אותה well done באהבה. 

באהבה שלא צריכה ימי ציון, אהבה שגדלה בנו, מתחזקת, עוטפת, מחממת ומעצימה. 

אז כל מי שקופץ ראש לתוך בריכת לבבות וסוכריות — תהנו, חמודים, שמרו על אהבתכם... 

ואני, אני פשוט אסתובב לי עם לב וכוס פועמים מהזדקקות ואהבה.

החרמנות שלי מציירת לי תמונות בראש ומשאירה אותי בחוסר נחת. 

היום ברכבת השפטתי בערך את כולם! מודה, היו כמה שהלבשתי ישר בחזרה ותהיתי "מה יש לך? את הסבא הזה את מפשיטה? עזבי את הסבתא הזאת בשקט..."...

הנה חייל, יושב מולי עם הידיים הגדולות שלו על הנשק. מצמוץ עיניים אחד— הוא עירום, זקור,  על ארבע ליד הרגליים שלי, יושב וממתין להוראותיי.. מצמוץ... הוא יושב ומביט בחלון ולא מודע , חמוד, מה הוא עושה עכשיו בתוך הראש שלי..

בחורה גבוהה, יפיפיה עולה במדגות לכיוון הדלת... מצמוץ... היא נשענת על המעקה, עם יד אחת מלטפת את השידיים הקטנטנים ומתוקים שלה בזמן שהיד השנייה זוחלת למטה באיטיות מגרה.. ולא בא לי למצמץ בכלל.... 

וכל זה תוך כדי שהחרמנות שלי רוקמת לה תסריט מיוחל בו אדוני ישתמש בכלבה שלו. איך אני אחכה לו יום אחד בערב(מקווה שממש בקרוב) על ארבע על מיטה, באוברול רשת עם חורים במקומות בנכונים, אבליט את התחת, אניח את השוט שלו לידי, או אפילו על הגב שלי.. ואמתין..

אמתין עד שתיגמר לי הסובלנות ואז אתחיל להתחנן... לבקש שייגע בי.. אתחנן להרגיש אותו בכל דרך שהוא ירצה... 

ושוב החייל החמוד הזה, עם עיניים ענקיות מסתכל עליי מלמטה ומנסה לאט לאט ללקק את כף רגלי... קישטה!

אני חוזרת לאדוני שמאדים לי את התחת, מזכיר לי את מקומי... נעמד מול הפנים שלי, נוגע בזיין היפה שלו ולא מרשה לי להתקרב ולגעת... אני משתגעת, נוטפת, מתחננת...

"תחנה הבאה XXX, נא לא לשכוח תיקים וחפצים אישיים... " אני אוספת את שאיריות השפיות האחרונות בתוכי ומתקדמת לכיוון הדלת...

בוקר חם ונוטף לכולם וסופש נעים:)