Equilibrium

אתמול בשיחה עם חברים עלה נושא הפורנו ויצא ככה שכולם זכרו את הפורנו הראשון שלהם.

גם אני...

אם אני זוכרת נכון, הייתי בת 4 בערך, אולי 5, הייתי נעולה בבית חצי יום כשההורים היו בעבודה. אני, חוש טכני מלידה וספריית קלטות וידאו של ההורים. 

ראיתי מלא סרטים. כל הזמן, חלקם עשרות פעמים בrepeat...

יום אחד ראיתי איזה סרט ארוך, הוא נגמר ולא כיביתי את הוידאו.. הלכתי לעשות משהו, לקחתי תפוח מהמטבח, באתי התיישבתי על הספה, מביאה ביס בתפוח והכתוביות של הסרט נגמרות ועולה סרט חדש בו בחורה בשמלה קצרה אדומה (לא מאמינה שאני זוכרת את זה) ושני גברים בחליפות נכנסים לאיזו וילה מפוארת. יאללה, זורם, אולי עוד קומדיה...

מהר מאד שלושלתם היו ערומים, אחד ישב על כורסה, היא ישבה על הזין שלו עם הגב אליו והבחור השני התמקם ברגליים שלה וירד לה. 

אני המשכתי להסתכל, לאכול תפוח, אני  זוכרת תחושה שהיא על גבול גועל וסקרנות, הבנה שמתגלה לי פה איזה סוד של גדולים, זוכרת גירוי...(התפתחות מינית זה נושא לפוסט נפרד, נושא שמעסיק אותי לא מעט בזמן האחרון) וזוכרת את אמא שנכנסת הביתה ורואה את הסצנה...

נראה לי ראיתי את הסרטון הזה עוד כמה פעמים אחר כך:) 

ואתם זוכרים את הפורנו הראשון שלכם 

נקרא לה אליסה. 

אליסה הייתה סטודנטית להוראת מדעים והגיע אלינו לתיכון להתלמדות. היא לימדה אותנו ביולוגיה וכימיה במשך כמעט חצי שנה. ומכיוון שבמדינות שבברית המועצות לשעבר לא היה שירות צבאי, ההפרש בגילנו היה לא מורגש. היא הייתה בת 19-20 , אנחנו בני 16-17.

גוף של אליסה היה מפוסל על ידי פסל מוכשר מאד — חזה גדול ועומד, מותניים צרות, אגן יחסית רחב, תחת עגול וחצוף, רגליים ארוכות ויפיפיות. תוסיפו לזה גם פנים מדהימות ושיער עד התחת— והנה אליסה מוכנה. 

אנחנו בתחילת דרכינו המינית היינו מהופטנטים: בנות רצו להיות חברות שלה, בנים שתקו לרוב ואכלו אותה עם העיניים הרעבות שלהם— אני בטוחה שהם אוננו עליה כשהיא לא הייתה לידינו, ואוננו בראשם כשהיא הייתה מולם. 

אנחנו היינו חבורה מגובשת של 3 בנות ו3 בנים, ככה עברנו את כל הדרך מהיסודי עד הסיום. איכשהו הצלחנו להתחבר עם אליסה, במקרה היא השכירה דירה קטנה ממש לא רחוק מבית הספר שלנו וקפצנו אליה לבירה מדי פעם.

בדירה הקטנה שלה היו מזכרות מכל העולם... מסתבר שיצא לה לטייל המון. אבל לטיולים שלה היה אופי מאד מסוים— אחרי זמן די קצר היא הודתה שהיא זונה. זונה מאד יקרה. נערת ליווי לאנשים עשירים והרבה מהלקוחות שלה היו לוקחים אותה איתם לנסיעות עבודה ארוכות בכל מיני פינות הגלובוס. 

אני לא זוכרת את שיעורי הביולוגיה שלה, אבל כמה שיעורים שהיא נתנה לנו— נצרבו אצלי במוח. ואלה היו שיעורים ראשונים במיניות. היא לימדה אותנו לפנטז, שהכל אפשרי, שיש אנשים עם סטיות ולפעמים הסטיות האלה מאד מדליקות...

היום אני מבינה שזה בטח מאד החמיא לה— 6 צוציקים בתחילת דרכם שהסתכלו עליה עם פה פעור ובלעו כל מילה שלה. 

אחרי הרבה שנים נזכרתי בה. היא הייתה הגורו המיני הראשון בחיינו, יכולנו לשאול אותה כל שאלה שעניינה אותנו (בכל זאת, בברית המועצות גם לשעבר נושא הסקס היה מין טאבו). 

היום אני נזכרת בה הרבה. במיניות הענוגה שלה שנשפחה ממנה ללא רסן, בתנועות עדינות ובטוחות, בחיוך ערמומי וטיפה חצוף. היום הדמות שלה שוב איתי. מלווה בתהליך מרתק שאני עוברת עם עצמי...

ומי הם האנשים שהשפיעו על המיניות שלכם? 

אביב כבר פה! אני מרגישה את זה בלב שלי, ברצון להתחדש ולשנות, מרגישה אותו נכנס למשמרת גם במצבי רוח שלי. הכל קליל יותר, נקי יותר, מצחיק יותר.

ישנם עוד מקומות בהם מורגש האביב ... 

הרעב שלי משגע, החרמנות מבעבעת בתוכי כמעט 24/7.  אני רוצה לגעת, לחוש, למעוך, לאכול, לתת ביסים גדולים, ללקק, להריח, לרייר... כן כן, מרגישה לגמרי כמו כלבה מיוחמת ורעבה שמשוטטת ברחובות העיר. 

ושלא תבינו אותי לא נכון, מאכילים אותי טוב מאד ומגוון מאד בבית, אבל הרעב הזה פשוט לא נגמר! וכמובן, כמה שיותר אני אוכלת — ככה הרעב חזק יותר! 

במצב כזה קשה מאד לעבוד, להתרכז, לעשות משהו בכלל. לעיתים די קרובות בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי בתא שירותים, מורידה תחתונים ומאוננת את עצמי בעמידה.

השירותים בקומה די גדולים. זה 4 תאים מופרדים בקירות די דקים. הדלתות נפתחות, נטרקות, קולות של נשים מדברות ביניהן, מדברות בטלפון, צלילים של פיפי שהן עושות,  של מים בכיור— במילה אחת — כאוס. ובתוך הכאוס הזה אני נשענת על הקיר, מרטיבה את האצבע ומתחילה לענג את עצמי בלי למהר. כמו שמישהי או מישהו אחר היה עושה את זה. חס וחלילה לא מכאני! כל אוננות מבחינתי זה אקט אהבה עם עצמי— גם אם זה בתא שירותים ציבורי.

אז האצבע זזה לאט, אני עוצמת עיניים...

דווקא כשאני עושה את זה בעמידה הפנטזיות שלי הופכות להיות מאד שתלטניות— אני רואה אותך תחתיי, יושב עם פה פעור, עיניים חצי עצומות, מאונן ומתחנן שאתן לך לגעת, לטעום, להריח...

זה מדליק אותי כל הסיטואציה הזאת, השירותים, הרעש מסביב, הפנטזיה בה אני בסופו של דבר מזיינת באגרסיביות את הפנים המתחננות שלך ואני מתפרצת בגמירה חזקה עם צעקה על mute— צעקה שעוצמת הקול שלה נשארת בתוך הראש שלי... רק אני שומעת אותה...

ואז לצאת לאחר הגמירה המשובחת לחלל משותף עם כיורים , לשטוף ידיים כאילו שום דבר לא קרה, להחליף כמה מילים שגרתיות עם קולגות ופשוט להתפקע מצחוק עמוק בפנים, כמו תלמידת בית ספר שזממה איזה קונדס.

ככה עובדים:)

הידעתם שהיום הוא יום המציצה הבינלאומי? גם אני לא! 

אז כל מי שאוהב שמוצצים לו, עדין, חזק, עם נגיעות קלות של הלשון, בלי לשון,  גרון עמוק, רטוב ומלא ריר, עם קולות, בלי קולות, עם עזרה של היד, בלי ידיים,  עם שאיבה, בלי שאיבה, בעמידה, בישיבה, בשכיבה, ב69, ב68... חג שמח ומהנה:) 

ומי שאוהב למצוץ— זה החג שלנו, חברים:) 

חג שמח ורטוב, יקרים

* הדרך הקשה חייב לבוא ולהרוס הכל! 😄 אז עמכם הסליחה, מסתבר שפספסנו וזה היה אתמול... אבל היי, עד לפני הפוסט הזה רובנו בכלל לא ידענו על קיומו! אז איך חוגגים?:)

שם בשדות, איפה שהנפש נחה ומתעופפת מעל גלים ירוקים…

שם בשדות, איפה שסטינו מהשביל ומצאנו את עצמינו בחורשת שקדיות עירומות…

שם בשדות, כשהידיים נגעו, ליטפו, מעכו והעיניים המשיכו לשתות את הנוף הטרי וקריספי של האביב…

שם בשדות החיבור הרגיש כל כך מלא, כל כך עמוק. 

חיבור ביני לבינך. חיבור בינינו לבין הטבע. הרגיש כאילו כל היקום עושה אהבה איתנו ביחד. 

שם בשדות היללות של האורגזמה  הבלתי—פוסקת שלי, שהתפרצו לשקט ולרוגע של החורשה המתחדשת, נבלעו בתוך התמונה הצבעוניות ויפיפיה הזאת בדרך מאד הרמונית ונקייה. כאילו רק הן היו חסרות פה. 

כאילו היללות האלה הן עוד נגיעה אחת אחרונה של האומן להשלמת הmasterpiece שלו.

לחיות לפי הגדרות זה ממש לא הדרך שלי. אבל כמו שכבר אמרתי לא פעם, נראה לי, ההגדרות עוזרות לאפיין אותנו מול עצמנו. ניתן ללמוד מהן לא מעט, מבלי להיקבע בגבולותיהן.

אז אני שואלת את עצמי מה היא המיניות שלי. איזה אופי, צבע ומרקם יש לה? 

למה אני לא נמשכת פשוט לגוף יפה ומטופח? למה לרוב לוקח לי לא מעט זמן לפתח משיכה לבן אדם? 

התשובה באופן חלקי נמצאה על ידי בהגדרה של sapiosexuality — הגורמים העיקרים שמדליקים בי את האש — הם אינטליגנציה והאישיות של האובייקט. אני לא מצליחה לנתק את הראש ולהימשך רק ל"חתיכת בשר" שמולי. העומק של בן אדם, השקפות העולם שלו, אנטליגנציה הן ברובד המשכל הן ברובד הרגש, חוזק נפשו — אלה לפי דעתי הטריגרים. 

אל תראה לי את הקוביות שיש לך על הבטן, תראה לי את גודל הספרייה שלך:) אבל תכלס, תראה לי גם וגם:)

לפעמים מתעוררת בי אפילו קנאה לאנשים שיש להם מנגנוני משיכה יותר פשוטים. שפשוט נזרקים על הגלים של אנרגיה מינית בלי ממש להכיר את הפרטנר. פשוט להתחבר תוך שניה ולזרום... אצלי התהליך דורש היכרות קצת יותר מעמיקה ממינימלית, אני חייבת לקבל איזשהו חומר לראש שלי, משהו על בן אדם שיוכל להדליק אותי.

אבל כל אחד ודרכו הנסתרת... 

וגם המחשבות בתקופה האחרונה לגבי אינטרקציה ומשיכה לנשים, מביאות אותי לעוד הגדרה אחת — pansexuality — משיכה ללא הבדל במין ונטייה מינית של האובייקט. 

שתי ההגדרות האלה הולכות יד ביד כמעט. גבר, אשה, טראנס— לא ממש משנה מה יש לך בין הרגליים ולמי אתה נמשך, מה הסטיות שלך— אם מה שיש אצלך בקופסה ובלב מדליק אותי, ראה הוזהרת:) 

אז מה יוצא לנו מכל זה — מצד אחד לא כל אינטרקציה מינית היא מינית עבורי ולא כל זרימה היא האופציה, מצד שני — יש לי ספקרום של הפרטנרים הפוטנציאליים רחב וכמעט בלתי מוגבל. 

אפשר לחיות עם זה:)

נשים. הנושא שלא חקרתי אותו מספיק לפי דעתי...

היו לי כמה נסיונות , אפילו סוג של מערכת יחסים קצרצרה עם מישהי לפני יותר מ—10 שנים.. מאז... לא ניסיתי אפילו.. לא חיפשתי.

אני מודעת למשיכה שקיימת בי לנשים. היא מאד חמקמקה, אבל בוודאות קיימת אף על פי שלא מקבלת מספיק תשומת לב. 

אז למה לא, אני שואלת? למה לא, אני עונה!

יש לי לא מעט פנטזיות וכל מיני סצנות שמבקרות את ראשי מדי פעם שלא קיבלו מימוש... הפעם לא אבזבז זמן על חקירת "למה לא היה", אלא פשוט אתעסק ב"איך כן"... 

ביחד עם כל הפנטזיות והרצונות אני מרגישה בתולה לגמרי בכל הנוגע לנשים.. כאילו נסיון העבר פשוט לא היה. 

מפחיד ומרגש... מסקרן מאד.

נשאר רק למצוא את אותה אחת שתזכיר לי, או שאיך אומרים בבית המשוגעים שלנו— שתזקיר לי (:

מלכה, נשלטת, מתחלפת, לא בעסק אבל אולי — זה ממש לא משנה... sapiosexuality לא תלויה במין— אני צריכה לרצות לעשות סקס עם מי שאת ומה שיש לך בראש..

אני אוהבת אנשים. ועוד יותר אני אוהבת לחפור באנשים. אני לא סומכת על עטיפות, על דעות של אחרים על אותו בן אדם, על תגובות של אחרים עליו... 

אני יודעת בעצמי שאני מסוגלת ליצור רושם, במיוחד ראשוני מאד רחוק ממה שיש בתוכי באמת...

לדוגמא, יש פה ילד קקה אחד שהספיק לעצבן לא מעט אנשים, חלקם אפילו הקדישו לו פוסטים ומין הראוי יכולתי לזרום עם הזרם השיפוטי ולתפוס צד.

שמחה שלא עשיתי זאת. משהו מאוחרי ההתנהגות החצופה והדורשת חינוך(כן, כן!) גרם לי להבונן בו. משהו מאוחרי הפוסטים שלו אמר לי שלא הכל שחור ולבן כמו שזה מצטייר בראשים/בלוגים/תגובות של אחרים. 

ואכן כן, אני שמחה שיש פה בן אדם כל כך שלם ופתוח. בן אדם מאד רגיש, עם נשמה טובה... והתנהגות קקה(מאד מזכיר לי את עצמי):)

ולא, זהו לא פוסט בנוסח "כל הכבוד לי" וגם לא "כל הכבוד לו", אפילו לא "בואו ננחש על מי מדובר"(אבל המבין יבין בכל זאת:)).

זהו פוסט עם מסר אחר— על תשפטו אנשים לפי הרושם הראשוני שלכם, ובטח וברור ובדוק ונעול — אל תשפטו אנשים לפי הרושם הראשוני של מישהו אחר.

זה מזכיר לי בדיחה ישנה : 

נפגשים שני חברים:

— תגיד, אתה אוהב את קארוזו (זמר אופרה — הערת העורך)?

— לא, בכלל לא. הוא לא יודע לשיר!

—איך? הוא אחד הטנורים החזקים! איפה שמעת אותו?

— יוסי זימזם לי קצת...

סוף.

נ.ב. תחפרו קצת, זה משתלם, גם אם זה קצת קשה!

לבשל, לטעום  ולהתחיל לגרגר ולהוציא האנחות קטנטנות מרוב כמה זה יצא לך טעים— זה אוננות קולינרית.

והיא לא פחות מענגת, דרך אגב.

(C)

Sapio

שבת שלום:)

אני גדלתי בברית המועצות לשעבר, ומאז היותי ילדה קטנה הרגילו אותי שב-8 במרץ בנים מביאים לבנות מתנות, כמו שבנות הביאו מתנות לבנים ב"יום הלוחם" שחגגו ב-23 לפברואר. 

תמיד זה הרגיש לי קצת מאולץ. לפני כמה שנים התחלתי לחפור מה המקורות של היום הזה, למה מה מו מי, מאז כל פולחן המתנות הזה התחיל לעצבן אותי עוד יותר. 

ואתמול כמה שניסיתי להתחמק מברכות ריקות ומתנות חסרות פואנטה— הרי רובם מביאים אותם ללא מודעות למהות, אלא מהרגל לברך את כל מי שיש לה כוס, בכל זאת יצאתי עם כמה פרחים וברכות, נו מילא...

אבל בערב אחרי יום עבודה מתיש, ארוחה אצל ההורים, אחרי מקלחת חמה ומפנקת ששטפה ממני את היום ההוא, הסתכלתי במראה תוך כדי שניגבתי מים מהגוף הרטוב שלי ובפעם הראשונה ראיתי אשה. לא ילדה מתבגרת, לא דמות עם מאפיינים נשיים, לא מישהי שרוצה להיות אשה במלואו המובן של המילה — אלא אשה. משהו כמעט בלתי נתפס השתנה בי— העמידה שלי טיפה שונה, ויחס שלי לגוף שלי, פתאום כל מה שלא קיבלתי בעצמי — פשוט קיים, נמצא ומתחבר לתמונה שלמה בדיוק בדיוק.. פתאום האנרגיה שלי הרגישה לי אחרת, יותר מיושבת, יותר רכה...

עמדה מולי אשה שניגבה בעדינות את הטיפות האחרונות של המים מהחזה, הבטן... הסתרקה באיטיות. ואני , כאילו לא אני בכלל, מסתכלת על עצמי מהצד. 

פתאום שמתי לב כמה טקסים קטנים בדברים הכי רגילים יש לי. כמה משמעויות נסתרות יש לי להרבה דברים הכי שגרתיים שאני עושה. פתאום שמתי לב איך אני מכניסה טיפת קסם בהכי בנאלי, הכי פשוט בלי לשים לב. 

וזה ממש התחבר לי ביחד— ההבנה שקיים קסם נסתר בכל דבר וקבלה של עצמי כאשה. אשה עם כח, לא אפחד מהמילה הזאת — מכשפה (אני מניחה, שנשים יסכימו איתי — כולנו קצת מכפשות). 

אז עמדתי שם ערומה מול המראה הגדולה במקלחת, הסתכלתי על עצמי, הרגשתי שפה ועכשיו קורה רגע מאד חשוב בחיי כבן אדם, כאשה— עוד שלב בהשלמה עם עצמי, עוד צעד יותר קרובה לאני האותנטי שלי... ובירכתי את עצמי בקול רם "יום אשה שמח, אשה"... 

ועכשיו, עם כל ההבנות, התובנות, הרגשות ומהמקום יותר מיושב וחזק ממש בא לי לעשות שטויות... בוא, אביב, בוא, תביא איתך גם קצת משחקים :)