אתמול היה יום קשה.
ימים קשים הם עניין של מה בכך לאחרונה אך אתמול היה קשה במיוחד.
יש בחורות שחותכות את עורן כדי לא לחוש בכאב הקיומי. אצלי הסכינים הם גברים. אני אוהבת אותם חדים במיוחד.
באמת שיש לי יכולת למצוא סכינים מושחזים ויפים. וגם להשתמש בהם אני יודעת. שחותכים לא כואב... ההפך יש סוג של הקלה... הכאב הקיומי הוא כל כך הרבה יותר כואב מחתך של סכין אך לסכין יש יכולת להעלים אותו לכמה רגעים ולהפוך אותו אחר למעין אופוריה עילאית.
אופורית כאב. הדמעות עצומות. נכון לפעמים יורד גדם מרטיב במיוחד... טיפות גדולות ששוטפות את פני... עיניים נפוחות שאינן משאירות צל של ספק- אם לא...
ומחשבות על אנשים.
אנשים בלי כנפיים, אנשים בלי דופק... ועל כך שגיליתי שגם שחפים פורצי דרך יכולים לחיות כמשועבדים... מלאי רגשות אשם...
רגשות אשם זה מגעיל. זה רגש שמטנף את הסביבה. יש לי בחילה מאנשים עם רגשות אשמה... Don't put your shit on me.
הרי שתרד מהמטוס ואורות הכרך יסנוורו את פניך, תיזכר בילדה מישראל בעלת יותר מכישרון אחד. אותי לעולם לא תשכח אני אהיה מנת הסם שלך.
ואני איך אטהר את עצמי משחפים קיקיוניים כמוך... אזכר בשחף שלי... בג׳ונתן ליווינגסטון שלי... שלימד אותי שכשאצא מהנודע ללא נודע, אם לא אמצא משהו יציב לעמוד עליו אז לבטח אלמד לעוף,
והוא עף.
וגם אני אעוף...
אני רק עדיין לא יודעת לאן.
