Alatar

כתבתי פוסט של כמעט 600 מילים, שאפשר לסכם אותו במילה אחת: שיט.

אני עייף.

ושוב אני שתוי. שיכור, בשפת העם. זה לא קורה הרבה. למעשה, אם אני מצליח לחשוב כמו שצריך, בפעם האחרונה שהייתי שיכור גם כתבתי פוסט כזה. כתבתי איך אני מחייך מרעיונות רנדומליים, ואיך מוזיקה שרק אני יכול לשמוע מזיזה לי את הראש ואת הרגליים. איך דברים שביום-יום מרגישים לי מסובכים, נראים לי כרגע נורא פשוטים. ובכלל, תחושה כזאת שהכל פשוט – רק להושיט יד ולקחת. אבל זו תחושה מטעה, אני יודע. גם כשאני שיכור מהתחת, אני יודע שזה שאני מרגיש משהו, לא אומר שהוא כך באמת.

אני שם לעצמי מוזיקה, פיצוי מסוים למוזיקה המחורבנת שהיתה במסיבה. העיניים נעצמות, הראש הולך קדימה ואחורה, הרגליים זזות עם הבאסים. האלכוהול כבד לי על הראש, גורם לי להוריד אותו קצת ולהזיז אותו לצלילי המוזיקה. המגע עצמו מרגיש אחרת – יותר חלש מצד אחד, ויותר מפושט מצד אחר. וזה מוזר ונעים. השיר הרנדומלי שיוטיוב בחר לי קורא "everybody dance now", ואני מציית. קשה יותר לחשוב ככה, וקשה יותר להקליד ככה.

המוזיקה מתחלפת. יוריתמיקס, בביט שרק שנות השמונים יכולים להביא, שרים על חלומות מתוקים. אני עוצם את העיניים ומחייך, כאילו אלוהי הפלייליסט מנסה להגיד לי משהו ("some of them want to be used by you", באמת?). שתי דקות אחר כך אני נזכר שאני בעצם די אתאיסט (אגנוסטי, האמת, אבל מי סופר), ופותח אותן.

המוזיקה מתחלפת שוב, ושוב. זה פלייליסט די מוזר. קווין, Guns and Roses, מטאליקה, דיוויד בואי, בליל של 80s ו- 90s, לא מעט כאלה שאני מכיר רק את המוזיקה אבל לא את המבצעים. והמוזיקה מדברת אלי, מפריעה לי לגבש משפטים שלמים. דרכה אני מרחף בין סיטואציה לסיטואציה, ממקומות שהייתי בהם ונצרבו בי למקומות שעוד לא הספקתי, אבל אני לא יכול לחכות. אני מרגיש את מה שאני רק יכול לקוות יהיו ההתחלות העתידיות, והלב שלי מתמלא. זה משפט די מוזר, אני יודע. זו גם תחושה די מוזרה, תאמינו לי.

יכול להיות שכשאני אתעורר מחר ואקרא את בליל המילים האלה, אני לא אדע לשחזר מה עבר לי בראש, ויכול להיות שאני אעיף את הפוסט הזה בחזרה לטיוטות. אבל כשאני חושב על זה עכשיו, נראה לי, כמו בפעם הקודמת, שהדברים שאני כותב עכשיו אולי שונים בצורה מסוימת ממה שאני כותב בדרך כלל, אבל בצורה אחרת הם זהים לגמרי. זה אני, בדיוק כמו כל דבר שכתבתי בעבר.

הרבה דברים השתנו מהפעם הקודמת שכתבתי בבלוג במצב הזה. אהבתי וכאבתי, חקרתי ואיבדתי, מצאתי, שמחתי, נפתחתי, נסגרתי, בכיתי והכאבתי. ואני יודע, אני יודע שיש עוד המון. ואני יודע, אני יודע, שאם לא רק אשאיר את עצמי פתוח לאפשרויות, אלא גם אחפש אותן באופן אקטיבי, יש עוד המון לגלות ולחוות. אני יודע, אני יודע. עכשיו צריך להפוך את הידיעה הזאת למעשים.

ולמרות הכל – וקצרה היריעה מלפרט - אני רוצה. אני רוצה, ואני רעב, ואני מוכן.

--

* כן, מקלחת, הרבה מים, ולישון.

* לא יודע כמה זמן הפוסט הזה יחזיק מעמד. נראה איך אני ארגיש בקשר לזה כשאני אתעורר.

את מצחיקה לפעמים, את יודעת? מה זאת אומרת "למה אני מכאיב לך"? מה, זה לא ברור? אני מכאיב לך כי אני רוצה. אה, למה אני רוצה? זו כבר שאלה יותר טובה. אני חושב שבקונטקסט המתאים - זה פשוט מעניין - כאב הוא מעניין, התגובה לכאב היא מעניינת, הניואנסים שיש בכאב הם מעניינים. אני חושב שכאב יכול להיות כלי, אחד מרבים, כמו חבל או סטירה או חניקה או השפלה, כדי להעביר את המסר, שהוא קצת כמו מלח - במינון הנכון הוא מדגיש טעמים ותחושות, ואני חושב שזה מרתק איך בכאב יש כל כך הרבה יותר מהאלמנט הפיזי, ואיך אפשר לראות דרכו. וחוץ מזה, זה מחרמן רצח.

ויש הרבה סוגים של כאב. כבר כתבו כאן יפה על שני סוגים עיקריים של הכאב, אבל כמובן שיש עוד:

יש כאב שנועד להעביר מסר - לשרטט קווים ולדאוג להזכיר לך אותם. זה כאב חד, חד-משמעי, והמסר שלו קצר וברור – כן/לא, מותר/אסור, נכון/לא נכון, ויש כאב שהמסר שלו אינו כל כך ברור. הוא לא בא בגלל משהו שעשית או שלא עשית, אלא כי כך אני רוצה, ואת לא חייבת להבין למה.

וכאב יכול להשתנות כתוצאה ממרחק. אביזרים כמו חגורה או פלוגר או קיין דורשים מרחק פיזי מסוים, במידה מסוימת הם אולי קרים יותר, מבודדים יותר. זו רק את שעומדת או מתכופפת או שוכבת, מחכה למשהו שאת יודעת שיגיע, מנסה להכין את עצמך לפני, ולהתאושש אחרי. לעומת זאת יש כאב שמגיע עם קרבה – פיזית ונפשית, ובשבילו לא חייבים הרבה אביזרים. סוגים מסוימים של ספאנק, למשל, הם דוגמאות לכזה, אבל הרבה פעמים מספיקות שתים או שלוש אצבעות ופטמה או דגדגן או פחות או יותר כל נקודה בגוף שלך. וזה כאב אינטימי יותר, חם יותר, מחבר יותר, כי אפשר ממש להרגיש את הגוף שלך כשהכאב זורם דרכו, את הנשימה, את הכיווץ.

ויש כאב מהיר, כזה שמגיע במהירות ומפסיק. עד שאת מספיקה לצעוק, מה שהכאיב לך כבר לא שם. כן, את מרגישה אותו עכשיו, אני יודע, אבל הוא כבר לא שם (ואני די בטוח שאפשר להתפלסף על הנקודה הזאת עוד, אבל אולי בהזדמנות אחרת). ויש כאב שלא נעלם כל כך מהר. הוא יכול להתחיל לאט או בבת אחת, אבל אז הוא פשוט נשאר שם. מעין קבוע חדש בתוך הקיום שלך. וזה כאב שלוכד אותך, כי כל התגובות הרגילות שלך חסרות תועלת איתו. את לא יכולה לעצור אותו, לנסות לקפוץ או להתפתל רק יחמיר אותו, ולצעוק או להתחנן או לבקש די לא יעזור. כל מה שנשאר לך לעשות זה להפנים את המסר, ולקבל אותו. ועדיף לעשות את זה עם עיניים פתוחות.

ואני אוהב להסתכל על הפנים שלך בזמן הזה. הם מתכווצים, ואפשר לראות איך הכאב פוגש אותך, ואיך בכל פעם באינסטינקט את מנסה להשתחרר רק כדי לגלות שאי אפשר. ואני אוהב להסתכל על העיניים שלך בזמן הזה. הן נעצמות מאליהן, כאילו החושך יעזור לך לברוח מהכאב, אבל זה לא באמת עוזר. אז אני אומר לך לפקוח את העיניים, להשאיר אותן פתוחות, ולהסתכל עלי. יום אחד את תספרי לי מה את רואה שם, אבל לבינתיים אני אספר לך מה אני רואה שם, עמוק בּׅפְנים. אני רואה בהן את הכאב, ואיך כל תזוזה הכי קטנה שלי משפיעה עליך. אני רואה אותן מחפשות הקלה. אני רואה איך הן קצת מאבדות מיקוד ומוצאות אותו מחדש רק כדי לאבד אותו שוב, ואני יכול לראות בהן מתי את מפסיקה להיאבק, בעיקר עם עצמך,ומצליחה להתרכז בי למרות הכל, ואני יכול לזהות בהן אם ומתי את מבינה. אבל מבינה באמת.

זו ההבנה ששזורה בעוד מאה ואחד דברים ביננו, קטנים כגדולים, והיא המפתח. ההבנה הזו שלא את זו שקובעת ולא את זו שבשליטה, ושאין שום דבר שאת יכולה לעשות בקשר לזה. זה יסתיים כשאני אבחר, ולא רגע לפני. אבל זה יותר עמוק מזה. זה לא רק זה שאת לא קובעת ולא בשליטה ואין שום דבר שאת יכולה לעשות בקשר לזה, אלא שבפנים את בסדר עם זה, ואת רוצה את זה ככה, ובמקום מסוים, למרות ההגיון ולמרות החברה, ולמרות הנורמות, ולמרות הכל - זה הגיוני לך, וזה מרגיש לך נכון וזה עושה לך טוב. זאת ההבנה.

או לפחות אחת מהן.

הקול של הילד שקורא לאמא שלו מצליח לחדור דרך האוזניות. אני מרים את הראש ופותח את העיניים. מסביב המון אנשים וחול ושמש וים וביקיני ומטקות וילד קטן שקורא לאמא שלו. האמא מגיעה אחרי דקה, והילד מצביע עם המון גאווה על מבנה שהוא בנה בחול. האמא מחייכת אליו, ואומרת לו כמה מילים, והילד זורח. אני מחייך.

אני ממשיך להסתכל על הילד הזה, שמשפצר עכשיו את הטירה שהוא בנה, וחושב על איך לפעמים אנחנו יצורים די פשוטים. גברים, כלומר. וכן, רק לפעמים. כי אני מכיר את ההבעה שלו. זו ההבעה שהיתה לי כשהייתי בן 6, כשבניתי משהו ממש גדול מלגו, או כשהייתי בן 10 ותיקנתי בפעם הראשונה פנצ'ר באופניים לבד. וזו אותו החיוך שהיה לי כשפירקתי מחשב לגורמים והרכבתי אותו מחדש, וזה שהיה כשהרכבתי ערימה של רהיטים מאיקאה (למרות כמה ברגים מיותמים), וזה שהיה לי כשחודשים של עבודה מאומצת התנקזו לאירוע מוצלח אחד. זה חיוך שמגיע עם גאווה על התוצאה, על ההישג, כזה שגורם לך, לפחות בצורה מטפורית, להכות על החזה בגאווה כמו גורילה, ולהגיד לעצמך ולכל מי שיכול לשמוע: "אני עשיתי את זה. אני".

ואני חושב שאת יכולה לזהות את החיוך הזה. זה החיוך שיש לי כשאני קושר אותך, ונעצר לרגע כדי להעריך את היופי. זה החיוך שיש לי כשאני גורם לך להתפתל ולכאוב ולצעוק. זה החיוך שיש לי כשאת מחזירה לעצמך את הנשימה אחרי שאת גומרת, וזה החיוך שיש לי כשאני מסתכל על הסימנים שהחבלים השאירו על הגוף שלך. וזה גם אותו החיוך שיש לי כשאני אוסף אותך, ואת רגועה ומחייכת, וכשאת מתכרבלת איתי על הספה, לוחשת לי שטוב לך, ושמה את הראש על הרגליים שלי. ואת אולי לא יודעת, אבל זה גם החיוך שיש לי כשאת נרדמת עלי, מותשת ושלווה.

כי אני עשיתי את זה. אני.

כן, יצורים די פשוטים לפעמים.

"מי את?", אני שואל. אני לא מדבר בקול רם בדרך כלל, וגם עכשיו אני לא באמת מרים את הקול, רק קצת כדי שהיא תוכל לשמוע אותי. היא נמצאת ממש לא רחוק. הראש שלה נמצא בערך 50 ס"מ משלי, רק שהוא למטה יותר, והקולות של שאיפות אוויר מהירות, של יניקה ושל רוק קצת מפריעים לה לשמוע, אז אני שואל שוב. "מי את?". גם כשהפה שלה מלא, אני יכול לשמוע אותה עונה "מה?". אני מחליט לעזור לה לשמוע קצת יותר טוב. היד ששזורה בשיער שלה מתאגרפת, ואני מצמיד אותה הכי קרוב אלי ומשאיר אותה שם. "מי את?", אני מדגיש את המילים, ואחרי כמה שניות משחרר, ונותן לה להמשיך. "אני הזונה שלך", היא מצליחה להגיד בזמן הקצר שאני מאפשר לה להכניס קצת חמצן לריאות. למעשה, המילה האחרונה קצת נקטעת בסוף, אבל הרעיון מובן.

ועם היד אני ממשיך להכתיב לה את הקצב, וקולות הרקע שלה נעימים לי באוזן. אחרי עוד כמה דקות, אני מתחיל להגביר את הקצב, והצלילים מתגברים איתו. ויש הבדל בסוג הצלילים שהיא מפיקה עכשיו. אלו צלילים גרוניים יותר, תדירים יותר, כנועים יותר. והיא כבר כמעט ולא מנסה להזיז את הראש שלה בעצמה. ההבנה שכרגע אני משתמש בפה ובגרון שלה לפי רצוני ולפי הקצב שמתאים לי חלחלה בשלב מסוים.

וככה, בקצב הזה, אני שואל שוב את אותה השאלה: "מי את?", והתשובה לא מאחרת הפעם להגיע: "הזונה שלך".

- "כן?"

- "כן!"

ויותר מהר.

- "מי את?"

- "אני הזונה שלך!"

ויותר עמוק.

- "מי את?"

- "הכלבה שלך!"

- "מי את?"

ויותר חזק.

היא דוחפת את עצמה קצת אחורה. "הזונה המוצצ.." ונדחפת בחזרה קדימה.

- "מי את? זו לא שאלה קשה!"

היא מאבדת סבלנות, אני מרגיש את זה. "הזונ..."

ואני לא נותן לה להשלים את התשובה. הגרון שלה מתרחב שוב.  "נו? תעני לי! מי את?"

היא דוחפת את עצמה שוב אחורה ומרימה את הראש אלי. הפנים שלה רטובות, הלחיים סמוקות, השיער שלה מבולגן, והעיניים שלה יוקדות, נעוצות בי, והן מלאות בגאווה ועקשנות. אני בוחן אותן ואותה מקרוב במה שמרגיש לי כמו דקות ארוכות, אבל במציאות כנראה נמשך שניות בודדות. "אני אני," היא אומרת עם נימה של נצחון בקול שלה, ומוסיפה את שמה, "אני זאת אני".

והיא מורידה את הראש שלה בחזרה וממשיכה. אני נותן לה, ואני לא חושב שהיא יכולה לראות את החיוך שיש לי עכשיו. אם היתה רואה, היתה אולי מתפלאת קצת.

"כן, זאת את," אני אומר לה עם יד עדינה וקול מלטף, "בלי שום ספק זאת את".

***

כמה ימים אחר כך, תוך שהיא פרושה ופתוחה לפני, ההבנה הזאת, שזו אכן היא במקום הזה – באמת ובתמים ובכל מובן המילה היא, מכה בה, וגורמת לה לבכות.

סתם כי שעשע אותי.

Shameless Self Promotion

אז כתבתי עוד משהו למגזין הכלוב, שפורסם אתמול בלילה.

בין הדברים שיש שם, יש גם ציטוט מתוך הברית החדשה, ספציפית מהאיגרת הראשונה אל הקורינתים, פרק 13. פרק ששווה להשקיע את שתי הדקות הנדרשות ולקרוא.

אז הנה שוב הלינק - אינדולגנציות. 

בעוד כמה זמן אני אסתכל עליך, והעיניים שלך, בורקות ומלאות, יתלו בי. ונשתוק ביחד. ואחרי כמה זמן את תשאלי "אבל איך ידעת לתאר אותי ככה?", ואני אחייך ולא אענה. ונשתוק ביחד עוד קצת, ואחרי כמה זמן את תשאלי "ואיך ידעת שזה מה שחיפשתי?", ואני אלטף לך את הלחי ואהמהם. ונמשיך לשתוק ביחד, כשהמבט של שנינו נעול, והעולם מסביב אינו משנה. ואחרי עוד קצת זמן, את תשאלי "ואיך ידעת לבחור דווקא אותי?", ואני אנשק אותך בעדינות על השפתיים, אהדק את היד חזק יותר מסביב לגרון שלך, ולא אשבור לשניה את המבט.

בעוד כמה זמן.

* שידור חוזר. פורסם לראשונה לפני כשנה וחצי. 

את יודעת, אני כבר לא ילד. מה את צוחקת? כלומר, מבחינות מסוימות אני כבר לא ילד עוד מלפני התיכון, ומבחינות אחרות אני עדיין די ילד עכשיו, אבל מבחינה כרונולוגית, אני כבר לא ילד. ויש יתרונות בלא להיות ילד. יש תשובות שהגיעו רק אחרי תקופות ארוכות מאוד של שאלות, יש יותר קבלה ופחות דיכוטומיות, יש סיפוק קטן כשנתקלים במשבר ויודעים שלוּ היה מתרחש לפני 10, 15 או 20 שנה, הוא היה מרגיש יותר אבסולוטי, יותר דרמטי, ועכשיו, גם עם כל הקושי והחרא, יש גם את הקול שאומר לך שרוב הסיכויים שזה לא סוף העולם, ושגם זה יעבור מתישהו. יש דרך הסתכלות על החיים שמגיעה לא רק מתוך נסיון, אלא חשוב יותר – מתוך פרספקטיבה, וההבדל ביניהם הוא תהומי. אבל גיליתי שלפחות אצלי, השנים מגיעות עם קבעון מסוים – כלומר, חזרה למקומות ולתבניות שהתרגלתי אליהם. ועקרונית, אני לא אוהב קבעון, לא נוח לי אפילו עם המונח "קבעון", כי קבעון פירושו, בסופו של דבר, זה להפסיק לחפש (ולמצוא) דרכים לשיפור עצמי.

עכשיו, זה לא כאילו שלפני 20-25 שנה הייתי שונה ב- 180 מעלות ממה שאני עכשיו. שוקינג, אני יודע. מזל שאת שוכבת פה לידי, אחרת היית נופלת מההלם. אני חושב שלפני 20 שנה היה בי סוג אחר של גמישות התנהגותית ומחשבתית - כלומר צורה אחרת בה חוויות חדשות נחוו, נקלטו ובאו לידי ביטוי, מאשר עכשיו. וכשאני חושב על זה לעומק, אני מגיע למסקנה שהגמישות מהסוג הזה לא נעלמה, אלא התחלפה בגמישות אחרת - זאת שדיברתי עליה קודם, ועדיין החוסר בסוג הספציפי הזה של הגמישות מציק לי. אז מדי פעם אני משתדל להוציא את עצמי באופן אקטיבי מאזור הנוחות שלי, לעשות דברים שלא באים לי בקלות, לחשוב בצורה שלא באה לי באופן אינטואיטיבי. אז לפעמים זה לא נגמר הכי טוב, לפעמים מדובר בחוויה שמחזקת אצלי את מה שחשבתי קודם, ולפעמים, כשכל הכוכבים מתיישרים, אני מוצא משהו שמשנה אצלי משהו, וכך אני מצליח להתפתח, ובתקווה, להשתפר.

אבל זו לא משימה קלה, את יודעת, והזמן שעובר לא הופך אותה לקלה יותר. לפעמים קל יותר לשחרר קבעון, לערער על אזור הנוחות ביחד ו/או כתוצאה ממישהו אחר, או ליתר דיוק ממישהי אחרת. ווינק ווינק, נאדג' נאדג'. יש את השיר הזה ששרה דפנה ארמוני (וזה שאני זוכר את השיר בַּבּיצוע של דפנה ארמוני, או בכלל יודע מי זאת דפנה ארמוני אולי מראה קצת שאני באמת כבר לא ילד), שהפזמון שלו הולך "אני שקעים לכל קמריך, אני ימים זורמים אליך", את בטוח מכירה. דיברנו לא מעט על התאמות, זוכרת? מקומות בהם אני רוצה שתתאימי את עצמך אלי, אבל המקומות האלה בהם דווקא הקמרים שלי לא מוצאים את השקע הנכון אצלך, המקומות שנדרש זמן וחיכוך כדי ליצור את השקע אצלך, ואת השחיקה אצלי, המקומות בהם אני צריך להתאים את התנוחות שלי ושלך - הם אלה שמחברים אותי חזק יותר אליך, הם אלה שמשפרים אותי. וכן, אני יודע שזה נשמע מלוכלך, זה בסדר.

וזה עניין של איזון, כי אם נמשיך עם אותה המטפורה, צריכים בכל זאת להיות גם לא מעט שקעים לקמרים. והקטע שאצלך, לא רק שיש את הגמישות הזאת - גם קצת מהסוג הראשון אבל בעיקר מהסוג השני, אלא שאיתך זה בדיוק במידה. את – את מותאמת לי בדיוק במידה ואת מאתגרת בדיוק אותי במידה, מוציאה אותי לפעמים מאזור הנוחות שלי בכזאת סבלנות, וזה מרגיש כל כך נכון ומגיע באופן כל כך טבעי, שזה... מה את מחייכת, מה? כן, כל כך טבעי שלוּ לא הייתי יודע אחרת, הייתי חושב שככה זה תמיד.

אז מה היתה השאלה שלך? מה אני מוצא בך? בין השאר גם את זה. אה, ויש לך גם יופי של תחת. וציצים. מממ... ציצים...

מה את רואה כשאת מסתכלת עלי? ספרי לי. מה את רואה כשאני מתקרב, כשאני תופס, כשאני מהדק? ספרי לי. האם העיניים שלי שונות כשאני מלטף לך את השיער וכשאני מושך אותו אחורה מהקרקפת? האם החיוך שלי שונה כשאני נותן לך נשיקה קטנה על האף וכשאני מסתכל עליך מלמעלה איך הגרון שלך מתמלא, ואיך הרוק יוצא? האם הטון שלי שונה כשאני לוחש לך לפני שאנחנו נרדמים וכשאני לוחש לך מה לעשות ומה מחכה לך בשעות הקרובות? ומה את רואה כשאת מסתכלת עלי בעיניים? ספרי לי. את רואה שם את החופש? את המחשבה? את הרעב שהודחק? את השקט שמחכה? תהיי מדויקת, בבקשה. וכשאני מכאיב לך? וכשהיד שלי מתהדקת סביב לגרון שלך? איך אני נראה דרך העיניים שלך כשההצלפות מגיעות אחת אחרי השניה? אני נראה לך אותו הדבר אחרי המכה הראשונה ואחרי העשירית? וכשאת מבקשת די ואני ממשיך? וכשאת מחניקה את הדמעות ואני ממשיך? וכשאת בוכה ואני ממשיך? מה את רואה?

וכשאני מחבק אותך חזק חזק? וכשאני מכסה אותך כשקר לך? וכשאני נרדם עם הראש עליך? מה את רואה?