צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Baby's diary

לפני 8 שנים. 22 בינואר 2016 בשעה 11:40

ואז... אחרי שנה של הכחשות זה מכה. מכה חזק, כמו שוט מעור.

להבין שכל מה שחשבתי שאני צריכה זה שקר גדול שהאכלתי את עצמי.

להבין שהחייתי את עצמי בעולם של דמיונות חסרי משמעות.

מאז שאני אזרחית אני מבינה יותר. כאילו שאיך שיצאתי מהבסיס נפתחו לי העיניים.

כי החיים האמיתיים זה לא צבא. זה פה.

וכשאת צריכה לפרנס את עצמך ולא לפרנס לעצמך שופינג.... זה מכניס לווייב אחר לגמרי.

פתאום ורוד עם קוקיות ונצנצים נראה... LAME. (הלו קיטי- אני עדיין אוהבת אותך!).

אז מה אני צריכה? 

שידברו איתי ולא אלי.

שיקשיבו ולא ישמעו.

שיתבוננו ולא יסתכלו.

לפני 8 שנים. 15 בינואר 2016 בשעה 17:04

האמת... זה מתחיל להימאס כבר.

כל המשחקים והעמדות הפנים והניצול.

זה שכל פעם שאני מקבלת הצלפות זה נגמר בבכי ולא מתוך "איה, כואב לי".

אני מתחילה לחפש את האמת. ולא רק בעצמי.

כן, שולטים, זה הולך להיות עליכם.

מה נסגר?!

אתם לא יכולים לעמוד פעם אחת במה שאתם אומרים?

לקחת התחייבות אחת בצורה רצינית, פור קרייסט סייקס?

יש פה אנשים עם רגשות, גאד דאמיט.

אני מתחילה לחשוב מה זה אומר עלי...

סיימתי להיות שרמוטה? אני מחפשת זוגיות?????? לא יכול להיות. אני הרס של זוגיות. 

תמיד אהבתי קשרים אפלטוניים אבל משהו נורא חסר לי כל הזמן.

מה אני רוצה מעצמי עכשיו?

לפני 8 שנים. 2 בינואר 2016 בשעה 22:28

ספויילר- המחשבה שלך הולכת להיות "אני קורא/ת אחרי שלושה שבועות שהיא נעלמה בשביל לקרוא על.... שיער?!??!"

כן!!

כשהייתי ילדה אבא שלי היה לוקח סיר, שם לי על הראש וגוזר מסביב.

אמא שלי חטפה ג'ננה בכל פעם מחדש.

בכיתה א' סוף סוף התחלתי לגדל שיער. אחרי שקינאתי בכל אחת שיש לה שיער יותר ארוך מאורך הכתפיים. לא הסכמתי להסתפר מעבר לקצוות. ואחר 6 שנים השיער כבר עבר את הגב מבחינת האורך.

בשלב מסוים זה נמאס והחלטתי עם הרבה בכי לגזור לקארה. על הדרך עשיתי כמה גוונים אדומים בשיער.

בכיתה ח' החלטתי להיות ממש מגניבה ולעשות ורוד בשיער. ואז כחול.

ואז פוני.

ויום אחד נעלם לי הפוני בזמן הסירוק ומאז אני מאריכה חזרה.

עכשיו אני ממש מבסוטה ממנו. תכלס התחלתי לגדל בשביל לתרום והתאהבתי בו אז כרגע אני נהנית. אני לא נותנת לאף אחד לתת לי לחשוב שהוא לא יפה.

כי הוא מיוחד.

לא צריך רצועה בשביל לגרור אותי...

לפני 8 שנים. 15 בדצמבר 2015 בשעה 16:54

כשהייתי בת 13.5 החלטתי שאני רוצה למות. זה נבע מהרבה סיבות: הורים גרושים שבשלב הזה ניהלתי את הסכם הגירושים שלהם, הפסקתי בשלב הזה לפגוש את אבא שלי כי היה לא שקט אצלם בבית ועוד כמה שטויות קריטיות של הגיל המטומטם הזה.

אז עשיתי מחקר מקיף על שיטות ואפשרויות שכלל תרשימים על מחברות בביה"ס. מטבעי אני לא מתחבר לכאב ארוך וממושך. בדקתי אופציות על להשיג אקדח אבל אין שום אפשרות בעולם שילדה בת 13 תשיג אקדח (אלא אם כן ההורים שלה מחזיקים בבית וזה לא היה המקרה שלי).

אז החלטתי שהדרך הכי טובה זה לבלוע מלא כדורים ולחכות.

אז הלכתי לבית מרקחת וקניתי 100 כדורים של אקמול.

יום אחרי זה הברזתי מבי"ס, כתבתי איזה משהו, בלעתי הכל מהר וחיכיתי.

זה תחושה מוזרה, לחכות למוות. זה לא היה מפחיד.

אפילו לא שמתי לב שאיבדתי הכרה והתעוררתי אחרי כמה שעות.

התסכול הכי עמוק הוא למצוא את עצמי ערה אחרי שהתאמצתי להרוג את עצמי.

אבל החלטתי שאני לא מוותרת. אז שבוע אחרי זה קניתי 150 כדורים. שוב הברזתי, שוב בלעתי שוב חיכיתי למוות.

ו.... התעוררתי. DAMN YOU! למה זה כל כך קשה להרוג אותך?!

החלק היחיד שלא חשבתי עליו בתכנית הוא להסתיר ראיות ואמא שלי מצאה 4 קופסאות ריקות של אקמול ושלחה אותי לאבחון, לפסיכולוג ולפסיכיאטר.

האבחון מצא שאני בדיכאון והייתה המלצה על אשפוז, שהפסיכולוג שלי לא המליץ כי הוא חשב שזה יעשה לי רע.

הוא אמר שאני במצב טוב בשביל בחורה בדיכאון.

בשלב הזה התחלטתי להסתובב עם סכינים בתיק, רק למקרה שיבוא לי לפגוע בעצמי.

אחרי חצי שנה של נדנודים, אמא שלי הסכימה שאפסיק את הטיפול. האמת, זה לא שלא הייתי צריכה, זה שהפסיכולוג בהה בי וזה כל כך הלחיץ אותי שלא יכולתי לדבר בשלב מסוים.

לפני 8 שנים. 8 בדצמבר 2015 בשעה 12:12

אולי הדבר שאני הכי מאמינה בו והכי לא מאמינה בו באותו הזמן.

עם התפתחות האבולוציה האדם נהיה מונו בכל תחום: אל אחד, מדינה אחת, נישואין.

הקידוש של זוג לפי האמונה היהודית הופך אותם לאחד.

נישואים הופכים את החיים לקצת נוחים ולהרבה יותר קשים. (ברוך השם- לא תגובה מניסיון).

אני באמת מבינה אתכם באיזשהו מקום, הזוגות שרצים להתחתן.

זה נותן לכם ביטחוןן כלכלי, מאחר ואתם שניים שהם אחד, נפשי (כשהבן/ בת זוג לא מביאים אתכם למצב שאתם רוצים לפוצץ לו צלחת על הראש מרוב עצבים), וזה מבטיח את העתיד (בייביז).

אבל (!)

זה שווה את זה?

הבנתי לפני חצי שנה בערך שאחרי שאני אגמור עם האקס זו תהיה מערכת היחסים האחרונה שלי.

כרגע אני עושה את כל הכיף בלי השיט (כי כיף עם אבא!).

כן, אני מוכנה לחיות עם הפרצופים המרחמים על זה שאין לי חבר לחורף.

ואז חשבתי לעצמי שבתכלס, אני צריכה מישהו שיבין ויעריך את הקינק שלי ויאהב להשתמש בו.

בלי המחוייבות של אני אצל ההורים שלי בשבת הזאת ואז אנחנו אצל המשפחה שלך בבאר שבע....

לפני 8 שנים. 7 בדצמבר 2015 בשעה 5:35

כשהייתי בת 18 הכל היה איכפת לי.

איך שהוא נוגע, מה שהוא עושה והכי- האם הוא מתייחס אלי אחרי הגמירה העצמתית שלו.

אבל מאז הראש שלי עשה סוויץ' וויתר על האגו.

כך שהפסיק להיות משנה לי מה ואיך וכמה ולמה.

אני פשוט עושה בלי לחשוב.

זה הסוד של השליטה, לא? לדעת לוותר על האגו למען השולט.

 

לפני 8 שנים. 6 בדצמבר 2015 בשעה 10:15

הוא היה שכן שלי כשגרתי בירושלים.

סטודנט גבוה בעל עסק, עצמאי על אופנוע.

היה לו חיוך כל כך יפה שבחיים לא חשבתי שמתחתיו מסתתרת אישיות מטרידה.

הוא ואני החלפנו מבטים כבר כמה ימים עד שהוא אמר לי:"ג'ינג'ית, אפשר להזמין אותך לצאת?" (ואני לא ג'ינג'ית).

אז הוא אסף אותי באותו הערב לדרינק בחתולות.

לא הספקנו להתיישב והוא כבר נישק אותי חזק. בצורה מאוד דומיננטית.

הוא הזמין לי שליש סטלה ואיך שסיימתי הוא אמר "חלאס, אני לוקח אותך למקום הכי טוב בירושלים".

וככה מצאתי את עצמי נוסעת לעין כרם בתחילת ינואר, שלושה ימים לפני השלג, ועם רצון ענק להרוג אותו.

אני לא זוכרת הרבה מעבר לזה שלא הפסקנו להתנשק וששתיתי המון.

ואז כשהוא אמר:"יאללה, ניקח אותך הביתה ילדונת" אמרתי לו שאני רוצה לבוא אליו ועוד לפני שהספקתי לשים לב הייתי ערומה על המיטה שלו, מרגישה בקושי שהוא מנשק אותי, מלטף אותי, מוחץ אותי אומר משהו על זה שאני הכי סקסית שהוא ראה.

וכשהוא חדר אלי התחלתי להתבכיין. איפשהו רציתי קצת יותר מזה.

והוא הרגיע אותי:"די יפיופה. עשינו כבר הכל".

נשארתי לישון ובבוקר המשכנו להזדיין.

כמה ימים אחר כך יצאנו לבית קפה. הוא סיפר לי שהוא חרדי לשעבר, עזב את הבית בגיל 15 ומאז הוא לבד אבל הוא בקשר עם ההורים.

אחר כך קפוצ'ינו עם שוקולד והלכנו אליו. הוא ממש היה מצחיק אותי.

ואז ראינו סרטונים ביוטיוב והוא שם שיר רומנטי וצחק על איך שהיא בוכה שכולם עוזבים אותה אבל היו לנו כמה רגעים של נשיקה לוהטת.

וזה נגמר בסקס.

כשהתחיל השלג הלכתי אליו והתכרבלנו והוא זיין אותי, הוא קילח אותי ושוב זיין אותי.

הוא שם אותי בבית ואמר שהוא יבוא. הוא לא בא.

ופה זה נגמר וזה שבר אותי קצת.

ואחרי כמה זמן דיברנו שוב והוא אמר שהוא רוצה לבוא אלי.

אז הוא בא אלי לצפון אחרי 4 שעות נסיעה באמצע פברואר על אופנוע.

הייתי צריכה להכניס אותו בשקט באמצע הלילה בשביל שההורים לא ישמעו.

הוא הביא לי סטלה וזין ענק.

הוא לו ענקקקק.

הוא טחן אותי כל הלילה וכל הבוקר.

ואז הברחתי אותו מהחלון.

ואז הקשר ניתק לכמה חודשים כשהתחלתי לצאת עם מישהו.

אז הוא החליט שהוא התגעגע והוא חטף אותי.

שנאתי אותו ופתאום שום דבר בו לא משך אותי. כי הוא כופה את עצמו.

הסכמתי לעוד פעם אחת, שנה אחרי. הוא כבר איבד כל צל של עדינות או רוך, הוא נהיה מכונה משומנת של סקס, התאכזרות והתעללות.

לפני 8 שנים. 29 בנובמבר 2015 בשעה 13:32

כשהייתי בת עשר שאלתי את אבא שלי:"אבא, אני יפה?".

הוא הסתכל עלי בפרצוף של "אלוהים, אני לא באמת יכול לשקר לך" אז הוא רק חייך חיוך מאולץ ואמר "את חיננית".

אף פעם לא חשבתי שיש בי משהו מיוחד. אין לי נקודת חן מעניין או גומות בלחיים או צבע עיניים מטורף. סתם עוד אחת שהרבה קורה לה מתחת לעיניים.

מישהו אמר לי פעם שזה בדיוק כמו הברווזון המכוער. אולי הייתי ילדה לא יפה במיוחד אבל גדלתי להיות ברבור.

טוב, אני לא יודעת אם אני ברבור, אבל אני בהחלט לא בר (רפאלי).

אז למה כשאומרים יופי אוטומטית קופצת המחשבה על בחורה גבוהה, רזה, עם עיניים כחולות וחזה גדול?

הכל התחיל במיתולוגיה. הפיתוח החדשני של המערב. הערצת ופיתוח הגוף וכו' וכו'.

התכתיבים לא בדיוק השתנו וכשהעולם התחיל לעבוד לפי כסף ופרסום, הבלונד התחיל למכור והרבה.

בעצם, כל מה שהאישה המערבית הממוצעת מתעסקת בו מושתת על יסוד של תכתיבים גבריים.

למה? כי זה פחות או יותר מה שלימדו אותנו.

נעשה סקר לפני זמן מה בארץ בו נשאלו גברים ונשים מה מאפיין כלפי חוץ את האישה המושלמת

רוב הנשים תיארו אותה בתור אישה דקיקה, בלונדינית, סטייל בר רפאלי.

רוב הגברים העדיפו אותה עם כמה קילוגרמים עודפים, ברונטית. יותר אנושית מכריכה של ווג.

אז כנראה שזה לא אתם? אולי זו התפיסה שלנו? ולמה אנחנו עדיין מקשיבות לזה אם מדובר במשהו שנקבע מינימום במאה הקודמת?

והשאלה שאני הכי שואלת את עצמי- האם אבא שלי חושב שאני יפה עכשיו?

לפני 8 שנים. 29 בנובמבר 2015 בשעה 5:28

הוא היה הגבר היחיד שנתתי לעצמי ליפול לתוך זה. מאז איבדתי את היכולת.

הייתי בת כמעט 17 כשראיתי אותו. הוא היה באותו הזמן מאבטח. זה היה סוף הקיץ.

הוא היה כל כך יפה וסקסי שעצרתי ובהיתי. הוא היה במרחק של כמה מטרים טובים ממני (ילדה מטומטמת). חשבתי שהוא בחיים לא יסתכל אלי כשפתאום שמעתי אותו:"את תמיד מסתכלת על גברים ברחוב ככה?"

נהייתי אדומה לחלוטין אבל הוא צחק ואמר שזה בסדר וביקש שאתקרב. לא היה לי מושג משום דבר חוץ מזה שחשבתי שהוא הדבר הכי יפה בתבל. התאהבתי במבט ראשון.

הוא רק שאל אם אני מהאזור ומה אני עושה פה. הוא בכלל לא העלה בדעתו שיש בינינו הפרש של 9 שנים.

זה נודע לו כשדיברנו בטלפון. הוא היה המום אבל לא נרתע.

הפגישה הראשונה שלנו הייתה מדהימה. ערב קריר, טיילנו בחוץ, הוא הרים אותי עליו ונישק אותי, נשכבנו על האדמה הקרה והתמזמזנו. הרגשתי חופשיה איתו.

בפגישה השניה כבר הבאתי אותו הביתה. אמא שלי הייתה כל כך המומה שהיא נעלמה מיד לאחר שהכינה לו תה.

אז הוא נכנס איתי לחדר ושיחק בי. זו הייתה המציצה הראשונה שלי. הוא אמר לי שאני לא צריכה לשקר, שאין מצב שאני מוצצת ככה בפעם הראשונה. החוש השישי שלי...

יומיים לפני יום ההולדת שלי הוא היה אמור לבוא אלינט לאכול והוא נעלם. לא ענה לטלפון.

התחלתי לבכות ולהיכנס להיסטריה ברגע שהבנתי שזה זהו.

אז חברה שלי הוציאה אותי בכח למועדון וכשחזרתי כתבתי לו את ההודעה הכי כועסת שיכולתי לחשוב עליה.

חודש אחרי הוא התחנן שאקח אותו חזרה (זה קרה הרבה) והייתי טיפשה ומאוהבת.

הפעמים הבאות היו טובות, מלאות אהבה בוערת, אבל הרגשתי שאני אוהבת אותו יותר.

ואז התעוררה בעיה אחרת. המחזור שלי היה חוזר לעיתים קרובות (כל שבועיים ליתר דיוק).

היה מדובר בספירת הורמונים גבוהה מדי (שזה מסביר שליש מלמה אני כזאת חרמנית).

אז נשלחתי בינתיים לכל רופא בארץ לחוות דעת וכולם סיכמו- אל תקיימי יחסי מין.

יופי, אז החבר שלי נאלץ לחכות...

נפרדנו אחרי שהוא הבריז לי למשהו שהיה חשוב לי שיבוא.

הייתי שבורה.

כשחזרנו הקשר שלנו נהיה לא רציני, אפס אנד דאונס.

לא ברור מה זה היה.

כשחזרתי מניו יורק הוא התעקש שאני אבוא אליו. אלוהים יודע למה.

אז באתי אבל לא היה נראה שהוא באמת רוצה אותי שם.

בשלב מסוים זה נגמר בזה שבמקום לעשות אהבה, הוא היה תוקע לי אצבעות בפה וחודר אלי מאחורה, כאילו אני חפץ.

כמה לילות אחר כך חלמתי שהוא ואחר שלו מטביעים אותי בים. אחד מחזיק את הידיים ואחד את הרגליים. זה היה סימן לחתוך סופית, אבל לפחות אני יודעת בוודאות שאני לא מאוהבת בו.... או בכל אחד אחר.

לפני 8 שנים. 28 בנובמבר 2015 בשעה 12:31

כשהייתי בתיכון טרמפים הייתה דרך נפוצה להתנייד, ואני הייתי הכוכבת. מומחית בלעצור מכוניות.

באחת הפעמים עצרתי טרמפים. עצרה לידי מכונית שחורה והיו בה שני גברים על מדים.

אחד בסדיר ואחד בקבע.

הוא היה חמוד, הנגד הזה. שחום, די גבוה, עיניים חומות יפות. ונראה לי שלפי ההתעניינות שלו הוא חשב אותו הדבר. הוא ביקש טלפון וזרמתי.

הוא כתב שהוא מת להזמין אותי להיום וגם זרמתי. הוא לקח אותי לפאב והיה נחמד. אחר כך לבית קפה. הוא סיפר לי על לבנון כשהוא היה לוחם. ואחר כך חזרה אלי. הוא נישק אותי על שולחן פיקניקים בחוץ. אמרתי לו שאני עוזבת עוד חודש ושאחרי זה הוא לא יראה אותי. הוא הבין.

פעם הבאה שיצאנו הוא הביא את חבר שלו. הלכנו לבית קפה וגם חברים שלי היו שם. אז הלכתי לשבת איתם ואמרתי שאני יוצאת עם ההוא שם. "שמת לב שהוא דרוזי? תראי את הציפורן שלו". אמרתי שאין מצב, הוא מרוקאי. אין לו מבטא.

פור דה רקורד- ממש אבל ממש לא הפריע לי מה המוצא שלו.

אז משם נסענו לפארק וישבנו שם שלושתנו. הם עישנו נרגילה. הוא טיפה התחיל ללחוץ עליו עם הקטע של המין. הייתה לי תחושה שמשהו שם מריח לי לא טוב.

בדרך חזרה, אאוט אוף דה בלו, החבר שלו אמר:"איך אני שונא דרוזים". שנינו יצאנו עליו. גאד דאמיט, הם משרתים בצבא. ויתרה מזאת- איך לא קלטתי בשלב הזה???

בפעם הבאה הלכנו לעשות פק"ל קפה. ירדתי לו. היה לו ממש קטן אבל זה היה קל.

הפעם הבאה כבר הייתה קשה מדי בשביל שאבין. הוא הביא את החייל העריק שלו איתנו לדייט.

WHAT THA FUCK?!

בשלב הזה כבר עזבתי כמובטח אבל הוא המשיך לשלוח לי הודעות.

כמה חודשים אחר כך הוא אמר לי שיש לו היום יום הולדת וכל מה שהוא רוצה זה לראות אותי.

אז באתי אליו. מרושעת, ממש הראתי לו שאני עושה טובה.

משם הלכתי לחברה שלי. היא יצאה עם מוסלמי באותה תקופה.

הוא היה שם גם.

אמרת להם שאני חושדת שהוא משקר לי לגבי המוצא שלו.

אז הוא התקשר אליו מחסוי ודיבר איתו בערבית והוא ענה לו בחזרה בערבית מושלמת.

בשלב הזה חטפתי לו את הטלפון ואמרתי לו:"למה שיקרת לי?!"

"חשבתי שלא תסכימי לצאת איתי בגלל המוצא שלי".

מה אתה חושב שאני?? גזענית?!

"את זורקת אותי בגלל שאני דרוזי?"

"לא, אני זורקת אותך בגלל ששיקרת לי".

הוא המשיך לשלוח לי הודעות אבל מבחינתי הסיפור נגמר.