כבר שבוע שזה נמשך. זה משגע אותה שהיא לא יודעת מה לעשות עם זה, עם כל הרגשות שעולים ומציפים אותה, עם הסקרנות שמבעבעת בה ומחממת אותה מבפנים ומאיימת להתפרץ בסוף כמו לבה רותחת.
זה משגע אותה שהוא בכל מקום. לאן שהיא הולכת היא פוגשת אותו. זאת אומרת היא לא באמת יודעת כי היא לא ראתה אותו מעולם, אבל נדמה לה שהוא כל הזמן שם. הוא הגבר הזה שהיא הביטה בו בבית הקפה, זה שלבש חולצה ארוכה ומכופתרת בצבע תכלת באמצע אוגוסט כאילו שכאן זה רומא ולא תל אביב. הוא הבחור ברמזור, זה שהביט בה תוך כדי ששניהם חיכו שהאור יתחלף לירוק והמשיך להביט בה במבטו החודר, גם כשהיא הסיטה את ראשה הצידה כי לא היה לה נעים שהוא יראה שהיא תוקעת בו מבטים חולמניים. הוא הגבוה ההוא שעלה איתה במעלית ושהיא מיהרה לעמוד מאחוריו כי רק כך היא תוכל להסתכל על כתפיו הרחבות ועל עורפו המסקרן מבלי שהוא ישים לב והיא תמצא את עצמה נבוכה מידי.
הוא נמצא בכל מקום, אפילו בחלומות שלה, בעיקר בחלומות שלה. גם באלו שהיא חולמת באמצע היום.
היא לא סיפרה לאף אחד, כי הוא בכלל נשוי והפרופיל שלו, זה שהיא קראה כבר 30 פעמים לפחות, מלא בסימני אזהרה ועוד כאלו שהוא עצמו הניח שם. המשפטים שם קצרים ומאד חד-משמעיים והם כאלו צועקים עליה - לא להתקרב!
יש לו פרופיל מוזר, לא מתאים בכלל לדמות שמצטיירת מתוך הבלוג שלו. מי זה מעיד על עצמו שהוא חרא?! מי כותב בפרופיל שלו - "עזבי, לא כדאי לך"?!
אבל הוא כותב כל כך יפה. הוא אמן של מילים, בעצם הוא מכשף של מילים - כך היא מרגישה. והבן זונה כותב ישירות אליה, ולא רק שהוא לא מסתיר את זה, כל מה שהוא כתב בזמן האחרון נכתב כאילו הוא מכיר אותה וכאילו הוא קורא לה את המחשבות. זה מביך אותה, זה מביך אותה כי כולם יכולים לראות, זה הרי כל כך פומבי וכולם יכולים לראות (מה זה יכולים? כולם רואים והוא - כאילו זה לא מזיז לו) והיא מרגישה כל כך מוזר וכל כך חשוף ובאותו הזמן גם כל כך אינטימי ומרגש, אבל היא לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את הראש.
זהו, היא החליטה. היא תתעלם ממנו.
תתעלם?! אז למה היא בודקת כל שעה האם הוא כתב כבר משהו חדש? האם הוא הגיב, אצלה, אצל אחרות, אצל אחרים. בן זונה! גם בכלוב הוא נמצא בכל מקום אפילו שהוא לא כותב מילה לאף אחת אחרת, גבר שכמותו.
אוף איתם, עם הגברים האלה! הם כולם אותו הדבר!
אבל הוא לא, הוא לא אותו הדבר. היא חושבת על זה, היא נזכרת בכל האחרים ואף אחד מהם לא היה דומה לו והוא לא דומה לאף אחד מהם. הוא אחר, היא מרגישה את זה בבטן. הוא אחר מכולם, הוא שונה. האם זה טוב או רע, היא לא יודעת, אבל היא יודעת שזה שונה. זה מרגיש לה אחר לגמרי מכל מה שהיה עד היום.
היא לא יודעת מה לעשות. היא סקרנית, זה בטוח. הוא מסקרן והוא גם יודע את זה, שחצן שכמותו. הוא יודע שהיא מוכנה לתת הרבה רק כדי שיבוא איזה מלאך וייקח אותה ביד ויראה לה אותו מרחוק, ממרחק בטוח. אבל במציאות אין מלאכים ואין בטוח. יש רק אותה ואותו ודילמה אחת בלתי פתורה.
}{
שחצן בן זונה!
הוא כותב ככה ושוב כולם יכולים לראות. כולם כבר רואים והיא מרגישה כל כך מוזר וכל כך לא ברור. היא ממהרת לסגור את המסך, להחליף לשונית בדפדפן, כאילו שאם היא לא תראה את זה אז זה לא יעמוד שם ויסתכל עליה - הטקסט הזה.
אבל זה כמו לשים את הראש בחול. והטקסט לא כתוב בחול, הוא כתוב בשחור על לבן.
מה הוא רוצה ממנה? למה הוא עושה לה את זה? למה הוא לא יכול להעלם או לפחות לשתוק שלושה ימים עד שהיא תצליח לשכוח ממנו?
היא לא אוהבת את זה בכלל. בכלל היא לא אוהבת את זה. היא שונאת את זה ואותו.
אבל זה מרגש אותה. זה מדגדג לה וזה עושה לה משהו שהיא אף פעם לא הרגישה קודם. זה הרבה יותר מסתם פרפרים, זה ממגנט. זה מושך אותה והיא קוראת את הכל שוב, בדיוק כמו שהיא עשתה בכל השבוע האחרון.
מחפשת רמזים בטקסט. אולי היא תמצא שם לפתע את התשובה.
נשלטת