אתנחתא

היום מצאתי את הבלוג הזה
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=238310&blogcode=3792886
שמביא סיפורי הטרדות מיניות שעברו נשים וגברים (ומטבע הדברים, בעיקר נשים). ושלחתי לשם את הסיפור שלי.


והנה הסיפור שלי:

לפני עשר שני בערך, אני בחופשה מהצבא. יוצאת מהבית באוטובוס לים, לובשת בגד ים ומעליו שמלת-כתפיות שמגיעה עד לברכיים. נהנית בים לבדי, וכשאני חוזרת באוטובוס הביתה מתיישב לידי איש מבוגר, ממש זקן, ממש צמוד, ממש קרוב אלי, ואני נעה באי-נוחות ונדחקת עוד ועוד אל קיר האוטובוס והחלון. הוא משלב ידיים והמרפק שלו מונח פתאום על השדיים שלי. אני עושה ,תנועה גדולה", כזו שתאלץ אותו להוריד את היד, וכל הזמן אני חושבת, טוב , הוא זקן, צפוף פה, זה בטח במקרה.

אבל שניה אחרי זה המרפק שלו שוב על השדיים שלי, והוא נצמד אלי עוד, ואני פונה אליו בנימוס ואומרת לו "אדוני זה מפריע לי." והוא מסתכל אלי, ומחייך, מוריד את היד מהשדיים שלי ודוחף את כף ידו בין הרגליים שלי!

קפצתי ממקומי וצעקתי - אני לא זוכרת מה. אנשים הסתכלו, האוטובוס בדיוק עצר בתחנה. שוטר שהיה על האוטובוס התקרב אלינו והזקן - במהירות מפתיעה - ירד מהדלת האחורית ונעלם.

אני חוזרת הביתה נסערת - ואיכזהו גאה בעצמי על כך שהגבתי ולא רק שתקתי והצטנפתי - ומספרת לאמא שלי את מה שקרה. והיא אומרת: "טוב, את לא צריכה לסוע לים לבד, ולא כדאי לך לעלות לאוטובוס עם שמלה." אני, מזועזעת, מתחילה בהרצאה, אבל היא מתחפרת בכך שאני מפתה גברים לגעת בי כשאני מסתובבת ברחובות בשמלות.

***

כמה חודשים אחר כך, חורף. אותו קו אוטובוס. אני, עדיין חיילת, במדים ודובון, מכורבלת בצעיף וכפפות. יושבת, עולה איש זקן, מתיישב לידי, נדחק אלי, אני מצטמצמת לחלון, אני עושה "תנועה גדולה" כדי שהוא יזוז ממני, והוא מניח מרפק על השדיים שלי - ואז מנסה לדחוף לי יד בין הרגליים - מוכר?! מוכר עד זוועה פתאום. אין לי כוח לצעוק, אני קמה בפתאומיות, אני בורחת לעמוד ליד הנהג, ויורדת בתחנה הבאה, מחכה לאוטובוס הבא.

אני לא מספרת לאמא שלי, למרות שהנה, עכשיו יש לי הוכחות שזו לא אשמתי.

אני מספרת לחברה שלי שאומרת - "מה?! בקו 48?! את יודעת שגם לי זה קרה?" ואנחנו מספרות לעוד חברה, וגם לה זה קרה, וכועסות על עצמינו על הבושה והשתיקה המטומטמת, ומחליטות לכתוב לחברת "דן", לא שזה יעזור, והרי בסף גם לא עשינו את זה, אבל אני יודעת יודעת יודעת שזו לא אשמתי.

יכול לפחות להגיד משהו!

רוצים לגעת, רוצים לאהוב, רוצים לחבק, רוצים קשר.
וזה כל-כך מרגש כשזה גלוי.
האיש הזה

יצא לקמפיין חיבוקים. הוא עמד ברחובות עם שלט המכריז "חיבוק חינם" והעניק אותם לכל דורש. היו שהתביישו והיו שנענו, והיו שלקחו ממנו את השלט והחלו גם הם להעניק חיבוקים. נשמע קיטש? אולי, אבל לא להאמין כמה שזה מרגש. וכמובן שבשלב מסוים ה"חוק" התערב, אבל הסוף היה טוב. שלוש דקות של עונג מובטחות למי שמקליק. ספרו לי איך היה.

וזה הישראלי שהציץ ולא נפגע, שהרים את הכפפה והנחית אות בכיכר-רבין שלנו: הוא חובק חבוק-היטב ותודה לו על כך שהעלה דמעות של גיל לעיני על הבוקר:
http://www.notes.co.il/carmel/23692.asp
יש לו כזה חיוך של מותק.

ואם לא לחבק זרים, אז חבקו מוכרים.

אני ממשיכה את המסורת השיאצו-צופית עליה אני מתחנכת: חיבוק אחד ליום, יביא את השלום!

בוא אהובי ונתחבק, דחו?ף.
{{{{ }}}}

כשאני חושבת על איך שהתייחסתי אליו, אני מרגישה קצת אשמה.

היינו ילדים בכיתה ג'. למדנו יחד והוא גר בבניין ממולי. הוא היה מהילדים האלה שאף פעם לא יהיו מקובלים כי אין להם מה להציע - חלש בלימודים, חלש בספורט, נעלב בקלות, ביישן, לא מתבלט.
אני שלחתי חברה להציע חברות לילד שישב לידי, אבל הוא אמר לא. הוא היה מאוהב בסגנית השניה של מלכת הכיתה (והיא אמרה לו לא). אבל כשהביישן החלוש שמע על הפרשיה - הוא שלח את החברה שלי להציע לי חברות בשמו.

למה הסכמתי? כי הייתי בכיתה ג' ומלכת הכיתה (שיש לה יום הולדת בספטמבר) הודיעה שמעכשיו במסיבות נרקוד סלואו; כי הדי פרשיית הדחיה כבר הגיעו כמעט לכולם, ורציתי להציל את כבודי בפרסום החיזור החדש; כי בסך-הכל די חיבבתי אותו, נהגנו לשחק ברחוב יחד; כי התביישתי להגיד לא.

זו היתה מערכת היחסים הארוכה ביותר שלי - היינו חברים עד אמצע כיתה ו'. הוא לא אהב לרקוד במסיבות ואני רקדתי סלואו עם אחרים - "יודעת" שהסיבה שהם לא מציעים לי חברות זה כי כבר יש לי חבר. הוא היה יושב בצד ומסתכל עלי וכשהייתי חוזרת אחרי הריקוד לידו הוא היה מכין לי צלחת ממתקים ושתיה. הוא כל הזמן הביא לי מתנות קטנות שאני לא החשבתי. ההורים שלי הכירו את ההורים שלו מהתקופה שהם כולם עלו לארץ ולמדו יחד באולפן. שמעתי פעם את אמא שלי מתייחסת אליו כאל ילד מסכן, כי הוא היה כזה ביישן ולא הצליח בלימודים וכמעט ולא היו לו חברים. אני, שנחשבתי אז החברה שלו, המשכתי להיות חברה שלו מרחמים; אבל כבר פחות ופחות רציתי להיות החברה שלו. ילד אחר מהכיתה היה מדבר איתי על ספרים - וזה קסם לי; הוא לא היה מההכי מקובלים - אבל גם לא דחוי; והוא בשום אופן לא היה ביישן, אלא המצחיקן של הכיתה. ומרוב שדיברנו על ספרים כבר לא יכולתי יותר, ונפרדתי מהילד הביישן.

אני לא זוכרת איך עשיתי את זה. אני מקווה שלא שלחתי חברה לעשות את זה בשמי - למרות שיש סיכוי טוב, כי זה היה הנוהג. אני לא זוכרת איך הוא הגיב. אני זוכרת שסיפרתי לאמא שלי והיא אמרה, "חבל", אבל יום אחרי זה הילד שקרא ספרים הציע לי חברות והוא כן אהב לרקוד במסיבות, ולא רק עמד בצד בפנים מבויישות, מחזיק לי צלחת של ממתקים.

לא כל-כך נעים לי כשאני כותבת את זה למרות שעברו המון שנים. אני מתביישת כי בזמנו ידעתי שהוא מעריץ אותי, ידעתי שהוא מודה על כל רגע שהוא איתי, ידעתי שעכשיו אני היא מה שיש לו להציע - אין לו ציונים טובים, אין לו הישגים בספורט, אבל יש לו חברה - מה שלהרבה בנים מקובלים ממנו לא היה.
הוא עשה כל הזמן את מה שביקשתי, וגם את מה שלא ביקשתי. הוא היה החבר הכי נאמן ומסור שהיה לי אי-פעם, נזקק וצייתן כמו כלבלב.

*
נראה לי שגם בגלל זה לא הייתי יכולה לקחת לעצמי בבדסמ תפקיד של שולטת. לשלוט במישהו שממילא צייתנותו מסורה לי - זה לא מעניין. כשאני שולטת, אני רוצה להרגיש את התהליך של הכניעה. אני רוצה לחוש את המרד, את הקרב על השליטה, ואז להרגיש את הניצחון. אם מישהו הוא סאב בגלל שממילא הא סאב, לכל אישה - איך זה הופך אותי לשולטת?



אבל זה כבר מסיפור אחר.

דברים שאני לא אוכלת:

1) עגבניות. לא טעים. אבל קטשופ כן, רוטב עגבניות כן, ומרק עגבניות אם אין לו טעם של עגבניות - כן.
2) מנגו. לא טעים. בשום מצב צבירה.
3) באופן כללי אני לא אוהבת פירות כתומים (נגיד, שסק, אפרסמון, קלמנטינות), חוץ מתפוזים. ירקות כתומים אני דווקא מאוד אוהבת.
4) דברים שנראים מכוער.
5) סלט שחתוך דק מדי או שיש לו טעם של ירקות.
6) אוכל מקופסאות שימורים או מאבקה.
7) כל דבר ש"מרק עוף" משמש בו תבלין.
😄 בשר, עופות, דגים - אני צמחונית אידיאולוגית (כן, כן. זה סוג של דת, אני יודעת).
חוץ מזה, אני בכלל לא בעייתית עם אוכל.

האוכל האהוב עלי:
עוגיות.
ובמקום השני - תפוחי אדמה בתנור.
במקום השלישי גלידה (סורבה), ואחר כך פתית שוודי עם קוטג'.

אני הכי אוהבת לבשל טייק-אווי, והטייק-אווי החביב עלי זה סושי.

העדפות קולנריות:
מתוק על פני מלוח
חם על פני קר
מוקפץ על פני מטוגן
שוקולד מריר
משקאות לא-מוגזים
אלכוהול לא מתוק ומעל 40% (בקיצור, וויסקי וברנדי)
ירוק על פני חום
לייט על פני דיאט
בחברותא (אבל לא בבוקר)

ניסיתי למצוא חוקיות ויש לי בעיקר הסתייגויות.

אסיים בציטוט של כוכבת פורנו ששמה אינו זכור לי: "אל תכניסי לכוס שלך מה שאת לא מסכימה לשים בפה".


שיהיה לילה טוב, שנה טובה וארוחות חג משביעות וטעימות!

נשיקות.

מחפשים את יעקב, וזקוקים לכל עזרה אפשרית.

http://www.laazor.com/

יעקב רצאבי, חניך של אקים ת"א יפו, נעדר מזה כ-3 שבועות. יעקב הלך לאיבוד באיזור הטיילת בת"א ומאז נעלמו עקבותיו.
בן 59, מוגבל שכלית, גובה כ- 1.70 מ'
לבש חולצת טריקו אפורה, מכנסיים שחורים, סנדלים, מדבר לא ברור
בעל צלקת גדולה ובולטת על העורף
נראה לאחרונה בטיילת ת"א ביום חמישי 24.8 בשעות הערב.

טלפונים לדווח:
054-6979720, 03-5255447
או לדווח למשטרה

את הגרוש פגשתי כאן, דרך ההודעות האדומות.

בגיל של אהובי הוא, אבל מאחוריו קילומטראז' של 15 שנות נישואין ושני ילדים. ולמרות שבינינו מפרידות רק כמה שנים, הוא קוטלג אצלי, שלא במודע דווקא, ב"דור ההורים". לפגישה איתו היה ריגוש חתרני של לצאת עם מישהו מדור הורי - דור האלה שכבר מאורגנים בחיים, שגרים בדירה שהם קנו ושיש בה המון חפצים שכבר יותר מ-10 שנים לא התחלפו.

הגרוש אמר מייד שהוא גרוש, מזה שנתיים, לא הסתיר ולא כיחש. אמר: "היינו ביחד מאז הצבא, בסופו של דבר זה התחיל לשעמם". אמר גם, "היא הייתה איתי מאוד בקינק, זה היה כיף לנו לגלות את זה יחד, היה לה ראש מופרע, יצירתי, אהבתי את זה מאוד אצלה". ואני חשבתי, ואם לא אגיע לנעליה. ואם אין לי ראש מספיק מופרע, יצירתי. אני חשבתי: למה הוא אומר את זה? כדי לספר? כדי להציב סטנדרטים? כדי לשתף בפנטסיה?

לגרוש היה פטיש לסנדלים ולתחתוני חוטיני, והוא היה מוכן להתפשר גם על כתפיית-חזיה שמציצה מן החולצה. אמרתי, "אתה נמשך לדברים שאתה לא אמור לראות שמציצים פתאום (כמו הכתפיה, כמו המשולש של החוטיני מעל הג'ינס הנמוכים, כמו הבהונות שהוסתרו כל החורף)". והוא אמר, נכון, מה שאסור הכי מושך אותי.

בירושלים הוא משך בידי חזק ונישק אותי מאחורי פרוכת דהויה בכנסיה, מבטו חושש ונלהב תר אחר הקשיש שנתן לנו להכנס. אמרתי: "הזיון האולטימטיבי עבור המרקיז דה-סאד היה כזה שישלב את כל מה שאסור: לזיין את בתך הנזירה שנולדה לך מתוך נישואי גילוי-עריות עם אחותך בתחת, בניגוד לרצונה, תוך שתית יין ביום צום, בכנסיה." "בכנסיה", הוא הנהן נרגש, "כל מה שאסור". ואני חשבתי, אני בכנסיה תיירת, אם כבר במקום אסור אז בבית כנסת, בכנסיה זה אסור מבחינתי כמו שבמוזיאון אסור, לא בגלל הקודש אלא בגלל התמונות.

לגרוש היו שני ילדים עליהם סיפר לי רק אחרי כמה שיחות טלפון ארוכות, וזה כבר אז היה לי מוזר מדי, לעשות בדסמ מזדמן עם מישהו שבערב מכין אורז לבן לבן השש ששונא "עם רוטב", ומשהו-עם-קטשופ לבת השמונה שרק ככה היא אוכלת.
כשבאתי אליו הביתה הוא הראה לי את הספר "Fetish Girls" של אריך קרול, אבל אני פזלתי כל הזמן אל הצעצועים שבחדר הילדים, והרגשתי שהמיטה הקטנה, הצבעונית, תהלום אותי יותר מאשר זו עם המוטות (לקשור אותי!) והסדינים הדרמטיים.

הגרוש ידע לשחק את המשחק אבל הוא רצה רק שלחק את המשחק. 15 שנים עם אותה האישה, אפשר להבין שהוא רצה להתפרפר קצת. אני רציתי קשר.

אם מישהו היה נשוי זה באמת סימן שהוא יודע מה זה מחוייבות; אבל לא בטוח שזה מה שהוא רוצה.

שוב אני מתבוננת לתוך הקשרים שהיו לי, ומנסה ללמוד מהם על עצמי היום.
והפעם: הנשוי!



כשלקחתי קורס מחוץ לחוג שלי באוניברסיטה ראיתי אותו שם, כי זה היה החוג שלו. הכרתי אותו מהעבודה - הוא היה אחד המאבטחים שם. ולי בתקופה ההיא היה קיק למאבטחים. לא, לא לרוסים קשישים ואיטיים שמפשפשים לך בתיק בכניסה לסופר, אלא לאלה שיש להם תלתל-אוזניה מאחורי התנוך, משקפי-דיסטנס, אקדח בין הרגליים ואאורה של שלום וביטחון.

ישבנו זה ליד זו וכל השיעור הוא פלירטט איתי, ויצא הגורל שבדיוק באותו היום החלטתי שהגיע הזמן להפסיק עם ההתנזרות הזו ולחזור לצאת עם בחורים, רצוי נורמליים. והוא היה נורמלי, מה-זה נורמלי, ילד טוב ממושבה עם פרדסים, שלומד מדעי-המדינה וחולם על עבודה מסודרת עם קידום בצידה. וכל השיעור הוא פלירטט איתי, ואני נהניתי מאוד.

לקח לי שלושה שיעורים לשים לב שיש לו טבעת על האצבע, ולשאול אם הוא נשוי (פוסתמה!). כן, הוא ענה בפנים מכורכמות, התחתנתי צעיר מדי, אני נורא אוהב אותה, אבל אני מרגיש שאני מפסיד המון. והיא לא מפרגנת לי, אני לא מרגיש סקסי לידה...
הלב נשבר.

אבל מה יכולתי לעשות שנמשכתי אליו, מאוד, ושבדיוק החלטתי להפסיק להתנזר? וגם, אני מודה שהרגשתי "שובבה".

לפני שנפגשנו ללמוד יחד למבחן אמרתי לחברה שלי בטלפון שאני מקווה שכשהוא יגיע הוא ישליך את התיק לצד השני של החדר ויגיד לי, "עזבי את המבחן, כל מה שאני רוצה זה לזיין אותך." ומה תאמרו אם אומר, שזה בדיוק מה שקרה. הוא היה כל-כך יפה בעיני, והגוף שלו כל-כך ריגש אותי. וכשהוא פינק אותי, קינאתי באשתו, ואיחלתי לעצמי מישהו שיפנק אותי ככה. הוא היה הראשון שירדתי לו בשמחה, מרצוני, בכיף שלי, אחרי ההוא שהכריח אותי לעשות דברים שאני לא רוצה. בזכותו גיליתי שזה יכול להיות כיף גם בשבילי.
הוא היה מנייאק, אבל הוא היה גם מותק.

איך שגמרנו אשתו התקשרה - לא יאומן, והם סיכמו כל מיני סידורים לסוף השבוע. ובסוף השיחה הוא הסתובב אלי ואמר, "היא עושה משמרת לילה מחר, את רוצה לבוא איתי לסרט?" ואני (פוסתמה!) הסכמתי.

נורא רציתי שהוא יגיד לי, "הלוואי והייתי פוגש אותך קודם, אז הכל היה שונה," ומה תאמרו אם אומר, שזה בדיוק מה שהוא אמר. והוא גם אמר, "את מדהימה, את כל-כך יפה וסקסית. אני רגוע כשאני איתך, אני מרגיש שאני ממש יכול לתת את עצמי."

אבל כשיצאנו לסרט היינו צריכים להסתתר מכל העיר בערך, כי בכל פינה היה מישהו שמישהו מאיתנו מכיר; "את כל-כך נשית", הוא אמר לי כשהצמיד אותי לקיר בחדר המדרגות ונישק אותי וליטף לי את השיער, אבל אני התחלתי להרגיש כמו נ?ק?ב??ה, ולא רק נ?ק?ב?ה.


אז הפסקתי את זה, אמרתי לו שלא, שדי.

(מעניין, שהעניין המוסרי לא עלה אצלי אף-פעם. לא הרגשתי לא-מוסרית. החלק של הבגידה נראה היה לי הבעיה שלו. אבל הבנתי שאני לא רוצה להיות באהבה חסרת-סיכוי, וידעתי שאני אתאהב.)



הם עברו מירושלים חזרה למושבה עם הפרדסים בה גדל, ונולד להם ילד. הוא התקשר אלי שלוש פעמים:
1. "אני בירושלים באיזו משימת אבטחה סודית." (רוצה שנזדיין? גם ככה אני בעיר)
2. "אשתי בהריון, ורציתי לשתף אותך." (רוצה שנזדיין לרגל המאורע? אני מרגיש מה זה גבר)
3. "אשתי ילדה הבוקר, אני באיזור שלך, מביא הביתה את הדברים בשביל התינוק." (רוצה שנזדיין? מגיע לה מזל-טוב, אני מת לחגוג ואיתה אני לא יכול)
{בכל שלושת הפעמים היית עסוקה בלבשל - מה זה אומר?}

זה היה וזה היה די כיף, בעיקר כי זה נגמר מהר, לפני שהספקתי לצפות שהוא יתגרש ממנה בשבילי.

מה זה השאיר: הוא אחד כזה שבחיים לא היית מאמינה שיבגוד. הוא הבעל המקסים של החברה הכי טובה שלך. הוא האבא המתוק של הילד הכי חמוד בגן (אחרי הילד שלך, כמובן). הוא בחור טוב מבית טוב ממשפחה טובה שעושה משהו כל-כך מעליב ולא יפה לאשתו וגם לנשים האחרות - בלי בכלל להבין מה לא בסדר עם זה. ואי אפשר לראות את זה עליו, פשוט אי אפשר.

מה זה השאיר?
- ידע חדש על עצמי, על ההכרה שלי את עצמי, על היכולת שלי להשתמש במערכות ההגנה שלי לא-מאוחר-מדי.
- קצת חשדנות כלפי הבעלים האוהבים של כל חברותי.
- קצת חשדנות שנכנסה אל מערכות היחסים שהיו לי אחריו, אבל ברובה התפוגגה מאז.
- שוב פעם אכזבה מהעולם הזה, שלא יכול להיות גם טוב וגם הוגן - אלא רק אחד מן השניים. מה יהיה?


הסאביות מתכנסות כדי ללמוד לשמור על עצמן. ואני אומרת - בחורות, בחורים, כולנו - למדו לשמור על עצמכם, וגם למדו להצליח להיות ביחד.

אני מוכנה לקשר בדסמי של 24/7, אבל לא רצוף.

יש לי ספה חדשה בדירה החדשה וחוץ מזה שהיא מסריחה מהסיגריות של בעליה הקודמים היא ממש נוחה וגם די יפה. ובעיקר נוח לרבוץ עליה ולגלוש, וקל מאוד להחליף תנוחה כדי לאונן ועדיין אפשר להציץ במסך. נפלאה!

שקעתי עכשיו בהתבוננות באתרים של חנויות לדברי פטיש מהעולם.
עשיתי טעות פטאלית בתהליך ההזמנה, שאני מקווה שלא תעלה לי יותר מדי זוזים וגם שניתן יהיה לתקנה כבר בשעה הקרובה (אחרת עצבי ימרטו מרוט-היטב). אבל לא זה מה שרציתי לספר.

הייתי רוצה לראות דומית בפעולה. לא בשביל הפורנוגרפיה שבכך, וגם לא מצורך של מציצנות. אלא כדי לקבל השראה. כדי לחזות ביצירתיות של מישהי אחרת, ובתגובה של הסאב שלה כלפיה.

ועוד תנאים: לא סשן שבוים לצורך העניין, לא סשן על במה במסיבה/במועדון. פשוט, להיות הזבוב-על-הקיר בחדר המיטות, להתבנון בסשן ספונטני, מאהבה, בתוך מערכת יחסים, סשן בו היא הדומיננטית והוא הסאב שלה.

אני קוראת כל מיני תיאורים אבל או שהם לא מפורטים מספיק או שהם מפורטים מדי; או שהם לחלוטין לא מובנים לי, או שהם בנאליים להחריד ולכן לא-מושכים ולא אמינים.

מה שדרוש לי עכשיו:
1) מתנדבת חיננית להדגמות.
2) דרך להפוך לזבוב-על-הקיר.