אתנחתא

מכיון שאין לי טלויזיה אבל משתרע לפני יותר ויותר זמן פנוי, אחת הדאגות הראשונות שלי במעבר לביתי החדש היתה לאינטרנט מהיר, ובעיקר פרטי. עד היום התקמצנתי וגלשתי רק בעבודה (בהתחשב בכמות השעות שביליתי שם, זה ה ס פ י ק), אבל עניין הפרטיות תמיד היה issue. לגלוש ב"כלוב" כשתמיד יש את הסכנה להיתפס - לא שזה לא מרגש, אבל בכ"ז. במיוחד זה היה קשה בתקופה בה being אהובי ואני רק התכתבנו - אז הייתי באה מוקדם במיוחד כדי לזכת לשעה של פרטיות לקרוא ולענות. היה בזה משהו כיפי, נכון, אבל ההזדמנויות שלי לאונן מול הצג לקו בחסר.

כל ההקדמה הזו רק כדי להמשיך ולומר, שבהשתרע זמני הפנוי מולי, ובהיות האלטרניטיבה ניקיון הבית ולגמור סוף סוף עם הארגז האחרון הזה, ברור שאני בוחרת באוננות.


ובכן, מה גיליתי עד כה:

* אני מכורה ל"כלוב" כי אני נהנית לדלות רכילויות ונהנית ממה שאנשים כותבים. אבל למעט פוסטים מעטים (ודווקא בבלוג לסבי, תודה scarletempress) נדיר שאני מתחרמנת ממה שנכתב פה.

* תמונות פורנוגרפיות עדיין לא עושות לי את זה. אבל תמונות אירוטיות, מרומזות - לפעמים כן.

* הפנטסיה הסודית שלי היא עדיין האולטימטיבית בשבילי. תודה לאל לחברי הפורום הכחול והידידותי, שממשיכים לסרוק את הרשת בחיפוש אחר תמונות רלוונטיות.

* אני לא מסוגלת לגמור פעמיים רצוף. לפעמים אני כל כך נהנית מהאורגזמה הראשונה שזה ממש מספיק לי, ואני מתכרבלת לי רוויה, ולפעמים דווקא מצער אותי שכבר נגמר, כל כך נהניתי בדרך, ובא לי עוד - אבל זה פשוט אי-אפשר. להמשיך זה סתם להציק לעצמי. ואני תוהה - האם זה משהו שאפשר לעבוד עליו? והיה וכן, האם זה התחום בו כדאי לי להשקיע את האנרגיות שלי בתקופה זו?

* "כשאני לא מצליחה להרדם, ומחשבות יוצאות ונכנסות" אני יכולה לאונן, וזה ישר מרדים אותי, אפילו לפני האורגזמה...

*ככל שאני מאוננת יותר, כך אני מחורמנת יותר. וככל שאני מחורמנת יותר, כך אני מרגישה יותר ויותר במשחק. והחלק המתחלף שלי הופך יותר ויותר דומי. מכאן אני למדה שיש איזשהו קשר בין עוצמת התאווה שלי לבין הכיוון שלה.

וגם, היום עשיתי לעצמי רדיו פרטי ב http://www.pandora.com/ וזה ממש עונג צרוף אני נהנית מכל רגע.

בסופו של דבר אוציא את האף החוצה, אבל כרגע אני כמו החתול - מנסה להפחית גירויים כדי שאוכל להכיל את הכל.

מצאתי סוף סוף את השעון שלי ושלפתי אותו מאחד הארגזים האחרונים. הוא עדיין מראה את השעה, אבל אני חשבתי - צריך לבדוק מה השעה פה ולכוון אותו לזמן המתאים.

התבלבלתי.

ירושלים זו מדינה אחרת, אבל עדיין באותו Time Zone.

עדיין פה, עדיין בתל אביב, מתרגלת.

הספרים עדיין בארגזים - יש לי יותר ספרים ממדפים, וזה מתחיל להסתמן כצרה. החתול משחית את הכורסא החביבה עליו - לפחות הוא יצא מהארון (Literally) וכבר פחות מיילל. מה שמזכיר לי, שבא לי ליילל.

בעיקר בא לי שמישהו יבוא ויפרוק הכל במקומי - ולא רק זה, אלא שגם ידע בדיוק לאן צריך ללכת כל דבר ואני אוכל להמשיך לגלוש באינטרנט.

מה שנחמד בתל אביב זה שבסופי שבוע ב-103fm יש רצף של שירים עבריים עתיקים.

אה, ויש לי אינטרנט בבית. עד עכשיו הסתפקתי בגלישה בשעות העבודה.
ועכשיו שיש לי בבית רשת אלחוטית, הרבהיותר נוח לי. אני שוכבת במיטה ומאוננת.
זו הבחירה שלי - הלאה ארגזים! בואי אוננות!
לא החלפתי תחתונים מהבוקר, ולעומת זאת גמרתי עליהם כבר כמה פעמים. השתנתי בדלת פתוחה (אני גרה לבד! עוד יתרון) והחתול נכנס פנימה לרחרח. התחתונים המוכתמים שלי מופשלים לרגלי, והוא מרחרח אותם בעניין, ומתחיל לחכך בהם את פניו ושפמו. אני (עדיין יושבת על האסלה) מרימה אותו אל ברכי ומחככת את פני בפניו. האף שלו מריח קצת כמו הכוס שלי, וזה מצחיק אותי.

שנינו מעולפים מחום ומלחץ, מתחבקים עם המזגן והמאוורר ומתוסכלים מהארגזים. לשנינו יש עצירות ושנינו מוכנים לאכול רק ממתקים. והוא מסתכל עלי במבט כזה של "תצילי אותי, מתי כבר חוזרים למה שמוכר לנו ולאויר אליו אנחנו רגילים?" אני מסתכלת עליו ולא אומרת לו, אף פעם, אבל כשהוא אומר, "מיאו" אני אומרת, אתה צודק. בעיקר אני רוצה שכבר יהיה פה מסודר ונקי, אבל אין לי כוח לפעול בשביל זה.

אהובי יודע לעודד את רוחי והבטיח לקחת אותי לאכול סושי הערב. אני כבר רוצה להניח את לחיי על לחיו ולנשום עמוק.

יתרון תל אביבי משמעותי: אנחנו הרבה הרבה הרבה הרבה יותר קרובים.

זהו זה. אני תל אביבית.

מה שצריך היה לקרות - קרה.

כל מי שהכיר אותי בירושלים ידע שזה רק זמני. בכל שנה התלבטתי אם לחפש דירה שם או פה. השנה נפל הפור. אני מתחילה דרך חדשה.

שמונה שנים גרתיי בעיה"ק. אפשר לחלק אותן לשלוש תקופות - התום, הסבל והחיים.
התקופה האחרונה - תקופת החיים - היתה הטובה מכולן. מי שהכיר אותי בתקופה הזו לא חשב עלי כעל "ירושלמית זמנית". לגבי דידם של אלה, אני עוד ירושלמית חילונית שזונחת אותם לטובת האספרסו ומסכי-הפלסמה של תל אביב. הירושלמים שפגשו אותי בארבע השנים האחרונות בעיר ראו בי אחת משלהם, אחת שזנחה את השפלה הלחה והבוערת לטובת הקרירות של ערבי אוגוסט בירושלים. אחת שהקריבה את ההיצע התרבותי העודף של איזור המרכז לטובת תרבות מחתרת ירושלמית במקומות שרק יודעי ח"ן יודעים לבוא בהם, מי שהחליפה את הפגנות השמאל בכיכר רבין להתמודדות עם היותה שורדת-טראומה-לאומית בעצמה.

אני חוגגת את יומי הראשון כתל-אביבית מן המניין בביקור בעיריה - ארנונה, תו-חניה, אספרסו.
אני יושבת באילן'ס באבן-גבירול ומתענגת על משב-רוח הבא עלי מן המאוורר.
עוד מעט אחזור הביתה לגמור לצבוע ולפרוק ארגזים. באיזו קלות אני אומרת - הביתה.

הימים הראשונים יהיו קשים וגם קלים - מתוקים-מרירים, כשכל היתרונות והחסרונות יפרשו לי יחד, כשכל הגעגועים והתרגשות ההתחלה החדשה יעלו בי בו-זמנית.

זה לא רק תל-אביב. אני מתחילה את העבודה החדשה שלי - את הקריירה שלי - מודדת לעצמי שבאמת את זה אני רוצה לעשות, ולא שום דבר אחר. מתחילה להשקיע, מתחילה להתמקם, מתחילה לקנן.

נגמרו תקופת התום ותקופת הסבל. אני ממשיכה את תקופת החיים.

מתוך המקום בו אני נמצאת עכשיו, הפנטסיה שלי היא שתהיה לי פנטסיה.

לפני זמן-מה שיתפתי את בן-זוגי ואהובי בפנטסית הפטיש הכמוסה שלי. זו הפנטסיה שהקושי (הפנימי והטכני) לממשה הביא אותי אל הבדסמ; זו הפנטסיה שאני חיה מגיל ארבע. היא מרגשת אותי ומרטיטה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, על כל חוסר ההגיון שבה, רגשי האשמה הכרוכים בה, חוסר-המובנות שלה לעצמי ואני מניחה שגם לאחרים, דוחה ומושכת אותי בו-זמנית.

זה היה רגע נפלא בשבילי, לשתף אותו. במידה מסוימת הגשמתי חלום, וגם יצאתי בהצהרה. החלום היה, להיות עם מישהו שאוכל לשתף אותו בזה. שאוכל לשתף אותו כי אדע שהוא יקבל אותי, ולא ישנא אותי, ולא יחשוב שאני מוזרה, ולא ירתע, ושאולי אפילו ישתף איתי פעולה. כיון שזה כל הזמן קשה לי כל-כך, היה לי ברור שאין לי כוונה לספר את זה פעמיים. זאת אומרת, אני אספר למי שאיתו אני מרגישה ש"זה זה". ובאמת, במערכות היחסים הקדמות שלי, שהסוף של כולן היה ידוע מההתחלה, לא העליתי על דעתי לחלוק את הפנטסיה שלי. וזו היתה הצהרת הכוונות שלי כלפי אהובי וכלפי עצמי. הצהרת כוונות שהתאפשרה רק בזכות היותו מי שהוא, הקבלה שלו והאהבה שלנו.

נסחפתי לדבר על אהבה וזוגיות, בעוד שהתכוונתי לדבר על פנטסיות. סליחה.

הפנטסיה שלי כיום היא שתהיה לי פנטסיה.
כן.
משהו בצרכים שלי התמוסס, השתנה. המיניות שלי עברה תפנית - אני לא בטוחה ששלילית. אין פה את העניין הבנאלי - שברגע שחשפתי את הפנטסיה שלי, אני לא זקוקה לה / איבדתי עניין בה וכו'. כשאני רוצה לאונן, כשאני רוצה לגמור מהר - זו הדרך. זה קיצור הדרך האולטימטיבי (וזה תענוג גדול, לדעת בדיוק מה עושה לי טוב הכי מהר. סוג של שליטה, ואני אוהבת לשלוט).
אז מה נעלם?
אני מרגישה שאני כמהה לחידושים. אני כמהה להרפתקאות. למשהו מגניב שיקרה - שלא יכולתי לתאר לעצמי קודם, או לנחש. משהו שיוצא מהבנאליות. הרי אפילו בבדסמ יש בנאליות, סיפורי המגזין (גם אלה שלי) דומים זה לזה במילים, בקצב, בניסוח, בהתכוונות.
אני רוצה משהו שיציף לי את המוח, משהו שיפרגן לי קפיצה לגבהים חדשים. חוויה חדשה לחלוטין.

הפעם הראשונה שאכלתי ערמונים קלוים היתה בגיל 19, בחדר צדדי של המסעדה בה עבדתי. זה הדהים אותי, כי הטעם שלהם לא היה דומה לשום דבר שהכרתי קודם.

אני רוצה ערמונים - אני רוצה משהו חדש לגמרי.

אני מהרהרת מזה יומיים מה אני יכולה לעשות כדי להיטיב את המצב בארצות הלוחמות. לא בטוחה שיכולה עכשיו להתחבר למשמרות של "נשים בשחור", לא יכולה לתמוך בלב שלם בהפצצות שהורגות אזרחים בלבנון, וחרדה לגורל חיילינו ובכלל אנשים שגרים בצפון.

לו היתה זו מלחמה מפעם, או לו הייתה זו מלחמה בחורף, הייתי יושבת ללמוד איך סורגים גרביים.

אבל לוח של הקהילה לאיחרו חברים מהצפון?! http://www.thecage.co.il/message_board.php?Board=view_category&CatID=14
יש דרכים יותר כנות וישירות להכיר שפחה/מלכה/עבד/מאסטר.

(מי שמכיר לינק לאתר עם הוראות סריגה, זה הזמן)

היום נתקלתי בסיפור של עצמי במגזין - "מחטים: אני, אתה והוא"(זה נחמד, המופעים הרנדומליים של סיפורי המגזין, אבל מתי יהיו כבר סיפורים חדשים? יאללה גם לעצמי, לעבודה). נזכרתי שלקח לי כמה ימים לכתוב אותו כי הייתי נורא מחורמנת בזמן הכתיבה ובכל פעם הפסקתי כדי לאונן.

קראתי את הסיפור ושוב קצת התחרמנתי ממנו (זה הכי טוב כשאת כותבת את הפנטסיה של עצמך; ככה זה ב ד י ו ק כמו שאת רוצה). אבל תהיתי מה מחרמן אותי בו כל-כך, מחטים זו בכלל לא הפנטסיה שלי, בכלל לא בא לי על כאב מהסוג הזה, אין לי שום כוונה להכניס אדם שלישי לזוגיות שלנו, לא מפנטסת על הדאנג'ן... אז מה?

מה שהכי מחרמן אותי בסיפורים אירוטיים (ובגלל זה אני מעדיפה אותם על סיפורים פורנוגרפיים) זה תיאורים של קשר ושל אהבה. כל התיאורים שקשורים לחום, לחיבוקים, מבטים אוהבים בעיניים. התיאור של המבט האוהב הרבה יותר מגרה אותי מאשר התיאור של החדירה, של ההצלפה, של ההכפפה.

אני בוחנת עם עצמי מה מגרה אותי, מה מתחיל את הזרימה, מה מפעיל אותי מינית ורגשית.
דברים שמגניבים אותי, ואני אוהבת לשתף אותם במין שלי - אבל לא מגרים אותי כשלעצמם: בגדי ויניל ומחשופים, נעלי פטיש, צעצועים - בכלל כל ה"לוק" של סאדו.
דברים שתמיד, לא משנה מה, יגרמו לי לנזול - לפחות קצת: נשיקות בצוואר, נשיקות בפטמות, נשיקות בבטן התחתונה בדיוק מעל לכוס, ליטף סמכותי על עכוזי.
דברים שמעוררים אותי - רגשית ולכן גם מינית: בילויים. כיף במשמעותו הטהורה והבנאלית, כמו שזה בשבילי: מועדונים עם מוזיקת ג'אנגל מהירה, לשפשף את הרחבה עד הבוקר, לרקוד בלי יכולת להפסיק, לרוץ בים אל תוך המים, תערוכה טובה, להתרוצץ בפארק, בכלל לעשות תנועות גדולות.
דברים שקשורים לזוגיות, שבלעדיהם אין סיכוי שאתחרמן: האהבה שלנו כמו שהיא משתקפת בעיניים, לשכב עירומים ולשוחח בידידות (הומאז' לפנחס שדה), להתלטף סתם ככה, להעריץ את הגוף ולהנות ממנו.

מין, מה זה בכלל, אני לא יודעת. ממה זה מורכב, למה לפעמים הוא קיים ולפעמים הוא נעלם.

זוכרים את זאתי?



אני עובדת על זה, ובקרוב היא חוזרת.
פרומו: צפו לדם, נפילה, קימה, השתקמות ופריצת-דרך.

לאט לאט
ובהתמדה

אני נהיית
יותר
ויותר

חר?דה.

חיפוש אחר כובע ישן העלה את מחברת הכתבים שלי מביה"ס היסודי.
הנה שיר שכתבתי בחופש הגדול בין כיתה ה' לכיתה ו'. נראה לי שהייתי ילדה די חכמה.
(ונא להגיב ברגישות, זו רק הפעם השניה שאני מפרסמת שיר של עצמי בבלוג).


כנות

בבקשה ממך,
אל תקח אותי
ברצינות רבה מדי
כי אולי אני אשנה את דעתי.

ואל תאמר לי
שאני אלילה
כי אני יודעת
שזה לא נכון.

אל תחשוב
שאני מושלמת,
כי אולי אני
אאכזב אותך

ואל תבקש ממני
לעשות דברים שאני לא רוצה
כי אני עלולה
להתאכזב ממך.

אל תספר על מה שאנחנו עושים ביחד
לכל העולם
כי אהבה זה דבר
פרטי

ותזכור -
אני לא רוצה אותך מושלם
אני רוצה אותך
אמיתי.