אתנחתא

היום סיימתי ספר בן-זונה, מהסוג שאחריו אני לא יכולה להתחיל מייד את הספר הבא. אני זקוקה לאיזה זמן, איזו תקופה של אבל. לעכל, לחשוב, לתפוס שהספר נגמר ואין עוד מהתענוג הזה.

הנה, פה יש תיאור של איך זה מרגיש:
"מי שאף פעם לא הזיל דמעה, בגלוי או בהסתר, משום שהנה בא סיפור מופלא לקיצו ויש להפרד מן הדמויות, שאיתן יחד עברת הרפתקאות כה רבות - דמויות שאהבת והערצת, שלהן דאגת ועימן קיווית, וללא חברתן נראים החיים ריקים וחסרי-טעם -
מי שאינו מכיר את כל אלה מניסיונו הוא, לא יוכל הבין את שעשה בסטיאן עכשיו.
... הוא לקח דבר במשיכה. הוא גנב!"
("הסיפור שאינו נגמר" / מיכאל אנדה. תרגמה: חוה פלץ)

הספר שעשה לי את זה הפעם הוא "על פני הבריאה כולה", מאת רות ל. אוזקי.
פרק ראשון: http://www.am-oved.co.il/HTMLs/article.aspx?C2004=17189&BSP=15463
למה?
כתוב טוב (אני אוהבת שדברים כתובים טוב, גם אם כתובות שטויות), עלילה מעניינת (נכון שזה חשוב לקרוא הגות חכמה ורעיונות מבריקים, אבל עלילה טובה זה מה-זה-בונוס בספרות העכשווית - קוויני סנובית), והחלק הכי חשוב - גרם לי להזיל דמעות אמיתיות בשני רגעים מדהימים לפחות.

כשכתבתי את הכותרת לפוסט הנוכחי - "אנתולוגיה" - חשבתי לערוך פה אנתולוגיה של דברים בדסמים שקראתי (לפחות כרשימה). שהרי בשביל בדסמ התכנסנו כאן היום.
אבל כשהתחלתי לפשפש בזכרוני, עלו לי ספרים שהם האנתולוגיה הפרטית שלי, מה שמסמן אותי, ספרים שיצרו אותי. וזה, פשוט, הספר הטרי ביותר ברשימה.

נו, נכון המלצה טובה?
לכו ותקראו.

מי שכותב היום בבלוג, סימן שהוא לא הולך למסיבה.

בימיו הראשונים של הבלוג הוא היה אנתולוגיה לשירת בדסמ. שירים (כמו Poetry, לא כמו song) שחשבתי שיש להם אלמנט שאפשר לפרשו כבדסמי, העתקתי לכאן.

אחד מהם הוא השיר "הבעת עמדה בסוגית הפורנוגרפיה" מאת ויסלבה שימבורסקה, ששורה מתוכו מצוטטת בפתיח לבלוג (ואת השיר עצמו אפשר למצוא בארכיון - פעם אני א שמה לינק, כי זה מגדיל את מס' הצופים בצורה לא-מהימנה 😄 ).

לפוסט הזה אין קשר ממשי למה שהיא אומרת, אלא למילה פורנוגרפיה.

מה שהכי מעשיר אותי בגלישה ב"כלוב" הוא הלינקים שאנשים שמים בפורפיל שלהם.
כבר נחשפתי כך לכמה אתרים בדסמיים ממש מוצלחים, וגם לאתרים אחרים שריגשו אותי, הצחיקו אותי, נכנסו לרשימת המועדפים שלי ואף נשלחו לחברים (בהזדמנות: דוגמאות, קרדיטים ותודות).

הרבה לינקים הובילו אותי לסוגים שונים של אתרי פורנוגרפיה, וזה הזמן להודות: זה לא עושה לי את זה.
התמונות הבדסמיות שמעניינות אותי הן כאלה שמתארות סיפור, או סיטואציה - וגם אז רצוי בעיני שהמצולמים יהיו לבושים.
אני לא אוהבת לראות חלקי גוף שהם בדרך-כלל שעירים מגולחים; אני לא אוהבת תקריבים של חור התחת; אני לא נהנית לראות כוס פעור אם הוא לא שלי בראי, וגם לא זין זקוף/מכווץ/אסור/כבול אם הוא לא של אהובי. והכי אני שונאת לשונות משורבבות (גבריות או נשיות) לכל מיני כיוונים - חלקי גוף, או המצלמה. זה לא יפה בעיני. מה לעשות?

האם אני שמרנית?
אני לא אוהבת לחשוב על עצמי ככזו.
ובאמת, לא אכפת לי שיש פורנוגרפיה (כל עוד זה לא ילדים ולא בניצול וכל הסייגים הללו). זה נהדר שאנשים חוגגים ומצטלמים ומרגישים סקסיים ומפרגנים להם על זה (ואפילו משלמים!).
אבל אני לא אוהבת לראות את התמונות הללו,. אני מנסה לחשוב על סיבות אפשריות, אבל רק עולה לי כל הזמן שזה מגעיל אותי.
אולי ככה חונכתי (אולי. בחיים לא דיברו איתי על פורנו בבית, אבל אולי זה משהו חברתי). אולי ככה התרגלתי, אולי אלף סיבות - זו התוצאה.

בגלל זה משמח אותי האתר הזה, שהוא לא אתר פורנו, וחוץ מהבחורה בראש העמוד אין שום דבר שהוא In My Face.

זה מה שמרגיז אותי בפורנוגרפיה: שזה בתוך הפרצוף שלי, ואני לא יכולה לבחור על מה להסתכל ומה לא. במובן הזה הרבה דברים יכולים להיות פורנוגרפיים - כמו צילומי-תקריב של תאונות דרכים, או סתם עודף אינפורמציה על אנשים או מעשיהם - שלא מקדם את העלילה אבל הוא צהוב ולכן מעניין.

לכן אני מעדיפה אירוטיקה. לכן אני מעדיפה בגדים. לכן אני מעדיפה את ריקוד שבעת-הצעיפים על פני הסטריפטיז המלא, ובעיקר בשלב שבו עדיין יש את כל שבעת-הצעיפים.

כי לא בא לי על מחר.
כי לא יצאתי מהבית יותר משלושים שעות.
כי היתה עוגה, ועכשיו אין, אבל צלוליטיס יהיה, אוהו.
כי מחר יהיה יום טרחני, ועצוב, אפילו שסוף השבוע.
אצלי כבר אין הבדל בין סוף השבוע לאמצעו.

ה-22/12/2006 - יום האורגזמה לשלום. באמת.
כולם לגמור תוך כדי שהם חושבים על שלום עולמי.
זה מזכיר לי אתרי פטיש סוטים, של אנשים שמתחרמנים מטרור.

מה ההבדל בין שליטה לטרור?
note to self - למדוט על זה מתישהוא.

אתמול ניסיתי לכתוב משהו מגרה, ולא הלך לי. אבל כל כך רציתי לכתוב פוסט.
היום אני מוותרת על הגירויים.

קראתי לראשונה את הבלוג של ג'ולי, סיפרה שם מלא חוויות, קשרים עם אנשים מפה, היא מעורה בחבר'ה. וקינאתי.
גם אני רוצה להגיע למסיבה ושכולם יכירו אותי, ויחבקו אותי, וירכלו עלי בפורומים ומאחורי הגב.
גם אני רוצה לצעוד בצעד בטוח דרך הסלקציה, עם קולר לצווארי ושוט בין שיני ואזיקים משתלשלים מהחריץ בישבני.

וכולם מצליחים לכתוב צבעוני ומודגש ורק לי זה תמיד יוצא מקולקל וכל המשפטים מתחילים פתאום בסימנים [b // text וכאלה, ושום דבר לא יוצא חמוד וורוד כמו שהתכוונתי.

אני נשארת ערה כי אני מפחדת לישון, כי לישון יביא את מחר ואני מוצפת במחשבות ואין לי רעיון איך להטיס אותן ממני.

אני קוראת ספר טוב מדי, לעזאזל, אי אפשר לפוש איתו, כי כל מילה בסלע, גם העלילה, גם הסגנון, גם הרובדים העמוקים ("עשבי פרא" / מייקל קנינגהם - זה שכתב את "השעות").

דיברתי יותר מדי על משפחה ומשפחות ובלאגנים, וחשבתי יותר מדי, ועכשיו זה מתנקם בי.

ואני אומרת לעצמי, אני לא אשאר ערה לרענן את הדף כל דקה לראות כמה צפיות היו לי ואם יש תגובות.
אני לא אשאר ערה.
אני לא אשאר ערה.
אני לא.
אני לא.
אני לא.

פעם פגשתי בחורה שישבה כל הערב בפאב ולא דיברה עם אף אחד, רק בהתה בכוס שלפניה. היא היתה עטופה בז'קט גברי שחור, וכל הזמן היה לה קר.

באותו הערב למדתי לשחק פול; שתיתי גולדשלאגר, ליקר קינמון מתוק וסמיך שצפו בו חתיכות זהב, וצחקתי הרבה. מהצד הסתכלתי עליה, כי היא היתה מסקרנת, ומאוד יפה.

כשכולם הלכו היא קמה ללכת עם כולם, והז'קט נשמט מכתפיה, ואז ראיתי שהיא לבשה שמלת פאייטים אדומים, יפהיפיה, מהכתפיים עד הברכיים. התמונה הזו לא עוזבת אותי.

אולי כי היא הרשתה לעצמה ללבוש את שמלת-החלומות, זו שאף אחת לא מעיזה; אולי כי היא לבשה אותה בלי להחליף הבעה, כאילו לבשה ג'ינס; אולי כי היא היתה זוהרת שלא במקומה, ואולי בגלל הניגוד החריף לפניה העצובות: התמונה הזו לא עוזבת אותי.

קינאתי, כמה קינאתי, ועדיין אני מקנאה, שהיו לה גם הגוף וגם הפנים ללבוש את השמלה הזו בלי להתנצל.

בחוץ בחושך חיכינו למונית והיא התיישבה על המדרכה וברכיה היו גלויות והיא חבקה אותן בידיה, ואני פינטזתי על פנים ירכיה תחת בד הפייאטים האדום. והפנים שלה היו עצובות, עצובות ואני הרגשתי כמו בשיר: "וכשהיא עצובה אני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן".

במשך שנים אחר-כך שמעתי עליה בשברי משפטים, וליקטתי אותם כדי להרכיב מהם את מי שהיא אולי, לנסות להבין. ולבסוף כתבתי עליה את הסיפור הזה, סיפור שהמתין להכתב. http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=33954&blog_id=8695

אני חושבת עליה היום כי נזכרתי בה היום, פתאום. ידיד שקרא אז את הסיפור אמר שהוא "לא-תקשורתי". זה היה הכי טוב שהצלחתי אז, לספר עלי ועל תשוקתי אליה.
אבל עדיין הסיפור ממתין להכתב.

המחשב מולי
חתול ישן על ברכי.
אני מוותרת על התה.

חיים קלים:
אפילו שזה יותר משמין; אפילו שזה יותר יקר; אפילו שזה פחות בריא - אני מכינה פופקורן במיקרו. ארבע דקות מהקופסא עד לפה שלי.

חיים קשים:
אפילו שזה אותו המחיר בדיוק; אפילו שזה יותר מלכלך; אפילו שזה לוקח הרבה יותר זמן - אני אופה עוגיות גרנולה בעצמי. ככה יש לי מה לעשות שעה-שעה-וחצי.

מיותר:
אפילו שהיא מוזרה לי מדי; אפילו שהחלטתי שאני לא רוצה להיות חברה שלה; אפילו שהרגשתי הקלה גדולה כשהיא עזבה את העיר לכפר רחוק - כשהיא שאלה אם היא יכולה לבוא לישון, אמרתי "בטח". והתייסרתי יומיים מהציפיה למפגש.

נחוץ:
אפילו שאתה עסוק; אפילו שאתה עייף; אפילו שנדבקתי ממך בנזלת - עדיין אני רוצה להיות איתך כל הזמן, כל רגע ורגע. אהובי.

http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=238310&blogcode=5204819

וגם פה
http://www.politinet.co.il/index.php

מי שבוכה כעת אי שם בעולם,
ללא סיבה בוכה בעולם,
בוכה עלי.

מי שצוחק כעת אי שם בלילה,
ללא סיבה צוחק בלילה,
צוחק עלי.

מי שהולך כעת אי שם בעולם,
ללא סיבה הולך בעולם,
הולך אלי.

מי שמת כעת אי שם בעולם,
ללא סיבה מת בעולם.
מסתכל עלי.




**
היום יום מיוחד בשבילי. הסתכלו עלי.

שוב מחטטים לי בבלוג ושום תגובה.
מה, קראת עד כאן ולא היה לך מה להגיד?
כן, אליך אני מתכוונת.

להלן הוראות לקוראים לאחור:
1) יש לבחור פוסט שמחבבים במיוחד, ולהגיב אליו.
2) אפשר גם בפרטי.

ופרגית - אם זו את - הכל נסלח.