פורנוגרפיה כמו שאני תופסת אותה: רגע שמכריחים אותך לראות, In your face, משהו בצורתו הגולמית, חייתית, בסיסית, ללא עידון - בין שאת רוצה בכך ובין שלא.
הסיפור שלי הוא שלפני שנתיים הותקפתי על ידי צעיר ערבי חמוש בסכין, כשהלכתי חזרה הביתה מהעבודה.
הפרטים: יצאתי מהעבודה עצבנית, אחרי שקיבלתי הודעה אדומה מעצבנת בכלוב. השעה היתה קצת אחרי שבע בערב, וכבר החשיך. חציתי את הכביש, והוצאתי את הנייד מהתיק להתקשר לחברה לקטר. התלבטתי אם להיכנס לגן או לא, והחלטתי ללכת במדרכה, כי בגן לא נעים בחושך. צעיר שעמד מולי התקרב אלי פתאום יותר מדי, והיכה אותי עם הסכין בפנים. זרקתי את התיק הלאה ממני (קיוויתי שאת זה הוא רוצה) וניסיתי לברוח. כשקלטתי שיורד לי המון דם אני זוכרת שחשבתי - "וואי, איך הסתבכתי". הוא בא אחרי ותקף אותי שוב. הוא עזב, שוב ניסיתי לברוח, ושוב הוא חזר. זה קרה שלוש פעמים, אולי ארבע. הרמתי את הראש לראות, אבל לא עברו אנשים אחרים במדרכה. כשהבנתי את זה קלטתי שאני צריכה לקורא לנהגים במכוניות, כי אין סיכוי שהם יבחינו במה שקורה מהכביש. צרחתי "הצילו". צרחתי הכי חזק שיכולתי. חשבתי, או שמישהו ישמע, או שהוא יבהל מהצעקות ויעזוב אותי. תוך שניה עצר רכב, ממנו יצאו בחורה שהתקשרה בנייד שלה וגבר שרדף אחרי התוקף שלי, שבנתיים עזב אותי וברח. ואז הגיעו המון אנשים. מישהו הציע לקחת אותי לקופת חולים, אבל אני פחדתי להיכנס איתו לאוטו. אישה אחת הביאה לי מים ומגבת וניגבה ממני את הדם, והביאה לי את הנייד וחיברה מחדש את הסוללה. התקשרתי לחברה שלי שידעתי שבדיוק סיימה את המשמרת, והיא מיד הגיעה. בחור אחד ישב לידי ואמר שאין משהו אחר שהוא יכול לעשות. אבל זה היה בדיוק מה שהייתי צריכה. הגיעה משטרה, הגיעה אמבולנס, הגיעו צלמים שאמרתי להם לא לצלם אבל זה לא עזר לי ולמחרת התקשרו אלי בבהלה חברים שראו תמונות שלי מדממת בעיתון. עד שהגעתי לביה"ח כבר היו שם אנשים מהעבודה שלי, שמייד הגיעו לתמוך ולעזור. עשו לי כמה תפרים. אהובי הגיע עם הורי ונסעתי הביתה, אליהם, והוא נשאר לישון איתי. למחרת בבוקר כאב לי כל הגוף. במשך עשרה ימים אכלתי רק עוגיות. החברה שלי שלחה לי SMS שב"הארי פוטר" אוכלי םשוקולד אחרי שמתעמתים עם כוחות הרשע, אז שאני יכולה "להשתולל". ובאמת, אף אחד לא העיר לי על המשקל שאולי יעלה בעקבות התזונה הזו.
רשימת נזקים: צלקת שכבר לא רואים בפנים, בין עין ימין לרקה; צלקת על פרק כף-יד שמאל; צלקת קטנה בצורת חור מעל השד השמאלי; שני סימנים של חיתוך סכין על רגל שמאל - מי שרואה חושב שזו רק סריטה חולפת - אני לא מתקנת, אבל יודעת שכבר כמעט שנתיים היא לא חולפת; שיבוש של מהלך החיים התקין שלי למשך תקופה של כמה חודשים; תקופה ארוכה של עצבנות, שינויים קיצוניים במצבי רוח, רגזנות, מתח ואיכס כללי; פחד ללכת בחושך, שהתמתן בנתיים אבל משהו ממנו נשאר; דפיקות בלב כשאני מספרת על זה.
דברים טובים: קיבלתי את החופש שרציתי מהעבודה; גיליתי מחדש את החברים שלי וכמה הם (ברובם) נפלאים; הכרת תודה עמוקה לאהובי, שהיה שם ועדיין פה איתי, למרות כל התקופות הלא קלות שעברתי והעברתי אותו; עכשיו יש גם לי סיפור שאפשר לספר.
לפני 17 שנים. 1 באוגוסט 2007 בשעה 20:51