אתנחתא

עובדת, עובדת,עובדת, עובדת,עובדת, עובדת, עובדת, עובדת, עובדת, עובדת, עובדת, עובדת, עובדת, עובדת, עובדת, עובדת, עובדת!


ותיכף כבר רואים את הסוף.

זה חלק מהעבודה שאני עובדת עליה. ואני בהפסקה עכשיו, אז מותר לי. ציטוט:





פולאן תמיד במקום אינטימיות אמר פורנוגרפיה - לדעתו, השתיים מילים נרדפות.





מתוך - "אברהם הפנר: ספר המפורש", מאת אברהם הפנר.

לא את אהובי, ששכב על הדשא וראשו על ברכי. לא את הג'וינט שהחזקתי ביד. לא את ההוא שישב מולי; פעם החלפנו מילים אדומות, אבל היום כל אחד מאיתנו בזוגיות אחרת. לא את החתולה, שהקולר שלה זהה לשלי. לא את החזייה שלי מבעד לחולצה השקופה. לא את הבטן שלי, שארבעה קילוגרמים כבר התרוקנו ממנה.
את העיניים שלי, מושפלות. את המשקפיים שלי, מסגירות. את השיער שלי, מגולגל, וגם כמה שערות שיבה. "סליחה על האיכות, בדרך כלל אני לא מצלם עם פלאש". האור הלבן חושף. קלוז-אפ על הפנים שלי: עגולות, מלאות.

כל הנקבוביות פתוחות.

ליד הספרייה יש מעמד-עיתונים. מכיוון שאני אינטלקטואלית, הוא מלא בגיליונות של ה"ניו-יורקר" משנת 2004. על העיתונים יש תלתלי-אבק. על תלתלי-האבק מונח כבל מאריך פרוע.
אני אוהבת את העיתונים הללו, והם כבר עברו איתי דירה פעמיים. השער של הגיליונות החיצוניים קמוט או קרוע, והם דהויים. לעומתם הגיליונות האמצעיים זקופים ומהודקים. כך או כך, את רובם לא קראתי.
אני זוכרת: כתבת-צבע על הקומיקאית היהודיה הצעירה העולה שרה סילברמן. ראיון עם שלושת הבחורים שהקימו את MySpace. מאמר ארוך שסוקר את התפתחות ה-DSM, מגדיר-הצמחים האמריקאי להפרעות-נפש.
מה שכן קראתי, הן הקריקטורות: "לא, אני לא חושבת שכדאי שנלך לטיפול זוגי", אומרת בחורה לבחור במסעדה, "זה הדייט הראשון שלנו".

כשאגדל, אני רוצה להיות כתבת של ה"ניו-יורקר".

את התואר הראשון שלי התחלתי בשנת 1998. באותה שנה היתה שביתת-סטודנטים גדולה (זו עם שביתת-הרעב, והפיצות של שרה נתניהו - זוכרים?), בעקבותיה הוקמה ועדת וינוגרד, בעקבותיה הוקמה ועדת שוחט, בעקבותיה היתה שביתת-הסטודנטים האחרונה... מי שהתחיל איתי את התואר סיים בינתיים את הדוקטורט. אחד החוגים בהם למדתי התפרק וקם מחדש האוניברסיטה אחרת, וציון הפסיכומטרי שלי כבר לא רלוונטי לקבלה לתארים אחרים.

ולי עדיין יש עבודה סמינריונית אחרונה, מזדיינת.

אז החלטתי לסיים אותה עד סוף החודש. זאת אומרת, יום ו', 31/8/07.

לא יודעת אם ירשו לי להגיש אותה, לא מתעסקת בזה. יוצאת מתוך הנחה שכשאבוא עם עבודה מוכנה לא יגידו לי לא, ושהמבט הכלבלבי העצוב שאני יודעת לסגל לעצמי (+אישור מביטוח לאומי על היותי "נפגעת פעילות איבה" - לא שזה רלוונטי, אבל למה לא לסחוט אמפתיה אם אפשר) - שכל אלה יאפשרו לי לסיים את התואר.

רק שבמקום לכתוב עבודה אני כותבת לסדנה של זאבה, ופוסטים לבלוג, ומצ'טטת כאילו אין מחר.

אז אם ליבכם רחום, אנא במטותא: בעטו אותי החוצה. אם אני בצ'אט - סימן שאני ערה ושהמחשב דולק. לא עדיף שאתעל את זה לסיום העבודה? אם פרסמתי פוסט, כנ"ל. אם הגבתי, התכתבתי - כנ"ל. עזרו לי לעמוד בפיתוי, אנשים טובים, ואני מבטיחה מסיבת-סיום גרנדיוזית כשהקלסר הירוק יוגש סוף סוף.

צוללת בינתיים...

אז עמדתי מול הארון והבנתי שכל האביזרים שלי בבית של ההורים. צמידי הפלסטיק, העגילים הענקיים הזרחניים, הטוניקות והטייץ. השארתי מאחור את שנות השמונים ואת הקסטות שליוו את חיי.

אז גזרתי חולצה, שמתי חגורה עם אבזם מוגזם, גרבי רשת (שהלכו ונקרעו ונקרעו ונקרעו במהלך הערב) ולא הצלחתי להזכר עם איזה נעליים, לעזאזל, הייתי יוצאת לחגיגות היומולדת ב"פסק זמן 87". ואז באה ההארה: נעלי ספורט! וחותלות! Fame, Here I Come!

רק היתה חסרה לי קשת לשיער כדי לעשות "גל" כזה מקדימה. עמדתי מול הראי ופתאום הרגשתי בכיתה ז'.

נו, והיה נחמד לפגוש את כל הכוסיות חדות-הלשון, שחשפו מינ?י חצאיות טריקו וג'ינס, שרשראות חרוזים מגוחכות, סרטי שיער וחיוכים - המביך הוא שפעם, לפחות, התלבשנו ככה ברצינות...

לא היה צפוף, היה מלא מזגן...

ואהובי כזה סקסי כשהוא רוקד. מעכשיו אתה בא איתי לרקוד תמיד. תמיד!
מתי עוד?

קראתי עכשיו קטע ישן שכתבתי, סתם כי הוא היה בתיקיה הלא-נכונה במחשב ותהיתי מה כתוב בו. ונזכרתי שבעבר פרסמתי אותו גם בבלוג. הנה, כאן:
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=37858&blog_id=8695

וזה הזכיר לי כמה רגעים שהיו פשוט מאושרים. אושר נקי, טהור. בלי בלבול. מהסוג שבאותו רגע לא מבינים לגמרי מה מרגישים, רק שזה ממש ממש טוב ככה; אבל כבר יום אחר כך מבינים את הטוטאליות של התחושה הזו, כמו גם את החד-פעמיות שלה.

עכשיו אני בימים בהם דרושה לי הרבה מוטיבציה. לתואר הראשון שלי ימלאו בקרוב 10 שנים, והחלטתי לא לחגוג את זה. זאת אומרת, החלטתי לסיים סוף סוף את העבודה הסמינריונית האחרונה שלי, להגיש אותה, ולהיפטר מהצלב הזה שאני נושאת עמי מ-1998. ואני צריכה מוטיבציה, אני צריכה עידודים ודחיפות, אני צריכה להאמין בעצמי, ובעיקר אני צריכה משמעת עצמית וסבלנות. בגלל זה אני כותבת בבלוג במקום בקובץ-וורד שמכיל את העבודה שלי... ומחכה לסדנת הכתיבה של הזאבה שתפתח - ואז יהיה לי עוד תירוץ לא לעבוד.
אני עושה רשימות של מה שנותן לי מוטיבציה, כי אני רוצה לעבוד עם חיוך. ולכן אני מזיכרה לעצמי את הרגעים הטהורים האלה של האושר. הם ספורים, אבל לא כי האושר הוא כל כך מועט; אלא כי בעוצמות האלה הוא נחווה לעיתים רחוקות.

* מסבת חנוכה שערכנו בדירת החיילות שלנו, הדירה מהפוסט ההוא;
* טיול בכיתה י' של השכבה שלי בצופים - עם ערב ארוך שבו הרגשתי שייכת, ונאהבת, ושאני במקום הנכון לי בדיוק.
* אורגזמה ארוכה ורכה על סלעים מול הים, כשאני לובשת שמה לבנה וחולצה אדומה לכבוד ט"ו באב;
* רגע קסום שלנו, אהובי, לפני כמה ימים. הייתי כל כך שמחה שכמעט בכיתי, אבל התביישתי.
* הופעה של פיליפ ז'נטי לפני כמה שנים, בה הרגשתי שהוא מעלה לבמה חלומות שאני חלמתי.
* הופעה של Coldcut לפני שנה או משהו כזה, שהזכירה לי איזה מוזיקה אני באמת אוהבת וכמה זה כיף לרקוד.

זה מה שאני זוכרת עכשיו.
עכשיו יש לי רשימה של חיוכים...
:)

בימים הראשונים אחרי התקיפה היתה לי תחושה של "כפפות של משי". מצד הסובבים אותי, ומצדי כלפי עצמי.

אם לנסות לתאר את זה במילים, הרגשתי שאני מהלכת בעדינות בעולם, כמו לא לזעזע איזו שלווה דקה שפשתה עליו. לפני כל דבר שעשיתי, נשמתי עמוק. בין אם זה לאכול, להדליק טלויזיה, לישון. כל דבר הפך פתאום לבחירה. בכל רגע ורגע בדקתי: האם זה מתאים לי? האם זה מה שאני רוצה לעשות? האם זה ייטיב איתי? ואם התשובה היתה לא, אז לא עשיתי. הרגשתי שאני לא יכולה ולא רוצה לעשות תנועות גדולות, מדי, לדבר בקול רם מדי, או להיות בעומס כלשהו של גירויים. לא יכולתי לעשות שני דברים בבת-אחת: לאכול ולקרוא, להתלבש ולשמוע מוזיקה, לדבר בטלפון ולשחק עכביש-סוליטייר. הרגשתי שמה שקרה צורך ממני משאבי אנרגיה עצומים, וכל פעילות אחרת, יום-יומית, צריכה להסתפק בפחות חשמל ממה שהיא צרכה עד עכשיו.

התחושה העיקרית שלי היתה הפחתה.

במקביל, דרישות הסביבה ממני פחתו לאפס. כמובן שלא ציפו ממני לחזור לעבודה. אבל גם לא: לסדר את החדר, להיות סבלנית, לפנות כלים מהשולחן, לספר מה שקרה, להחזיר טלפונים.

היו, כמובן, דברים שהייתי צריכה לעשות. היו ענייני עבודה שצריך היה להסדיר ולדאוג שמישהו אחר יטפל בהם; היה החתול, שנשאר בדירה אליה עברתי פחות מחודש לפני התקיפה עם שותפה שאז בקושי הכיר, ויילל מגעגועים; היה לתת עדות במשטרה, ושוב פעם, ואז עוד משהו שהם שכחו; היה להגיע למטפלת שלי, ובכלל לסוע לירושלים - אפילו שלא ממש רציתי.

משהו מהיכולת הזו לעצור ולבדוק מה מתאים לי עכשיו, ולדרוש מהסביבה לא לדרוש ממני, נשאר מאז. במובן הטוב של הדברים. יכולת שפיתחתי באמת להתבונן בצרכים שלי, ולהענות להם (או לפחות להתייחס לקיומם). ידעתי שמה שיקרה עם החזרה לעבודה, באיזה קצב זה יהיה ועד כמה - יהה תלוי רק בי. וניצלתי את זה להאטה כללית של קצב החיים שלי, שהיה מוטרף למדי קודם.

בתקופה האחרונה קצב החיים שלי עלה והתעצם ופתאום היו לי ימים ארוכים-ארוכים של עבודה וחברים, שכבר הרבה זמן לא חוויתי. גם מתוך זה שאני מניחה לזה לקרות, וחוזרת לתפקד בעולם עם עודף-גירויים, אני מבינה שאני מחלימה, וחוזרת לעצמי. לפני כן לא יכולתי אפילו לנסות לדרוש מעצמי לשלוט על מה שאני אוכלת, שלא לדבר על לרדת במשקל; להצליח לשמור על הבית יחסית מסודר ונקי; להצליח להתאארגן על הזמן שלי. עכשיו, שאני עושה את זה טוב יותר וגם משתפרת, אני מרגישה שאני חוזרת להיות מי שתמיד הכרתי. זו שיכולה להחזיק את כל הקצוות ביד, אם היא רוצה. עכשיו אני גם רוצה.

הי, קיבלתי תגובת נאצה!
ממישהו שטוען שהוא מפחד ממני בגלל שאני מסרבת להיות יהודיה ואוהבת ערבים, ובגללי הערבים ינצחו (או משהו כזה). אז הוספתי אותו לרשימת החסומים שלי, ואני מאחלת לו שנפשו לעולם לא תדע שלווה ושלא ימצא אהבה. אפס.
חבל שהוא כתב לפרטי ולא הגיב פה, איפה שכולם יכולים לראות.

הזהירו אותי שכתיבה פוליטית יכולה לגרום לכך שיתייחסו לאמירות הפוליטיות שלי ולא לסיפור שלי על מה שקרה לי.
ובכן, אני חושבת שמה שקרה לי הוא מאוד פוליטי. ובאופן כללי אני לא מאמינה בהפרדת האישי מהפוליטי.

אני רוצה לומר שהתגובה הזו לא פוגעת בי ולא מזיזה לי, אבל זה יהיה שקר. זו תגובה מבאסת! של אדם שכמובן לא טרח לקרוא ולנסות להבין את מה שאני אומרת (והרי הזהרתי שמדובר באמירות שמאלניות מורכבות!). וגם מבאס אותי שיש אנשים שחושבים ככה. זה כל פעם מפתיע אותי מחדש, עוצמת השנאה שיש לאנשים למי שלא חושב כמוהם.

אם אני אתעצבן יותר, יש סיכוי שאפרסם את מה שהוא כתב וגם מי הוא. אפילו שזה לא יפה. בנתיים, מי שרוצה לדעת עם מי לא כדאי לצאת לדייט, מוזמנת לפנות אלי לפרטי.

שאלה שהיתה באוויר אבל כמעט אף אחד לא שאל אותי היתה אם היחס שלי לערבים השתנה. יום אחרי התקיפה דודה שלי התנחלה בבית הורי ואחרי שגמרה לזעוק חמס, לצבוט בלחיי ולברך הגומל היא אמרה - "אם הוא רק היה יודע במי הוא פגע, באחת שהיא כזו יפת-נפש, עם נפש יפה באמת, שרק חושבת שמאלני כל הזמן". היא לא היתה היחידה, אני מניחה, שחשבה שיש בזה משום אירוניה שדווקא מישהי כמוני, המשתייכת לשמאל הקיצוני ואפילו (רחמנא ליצלן) מתרועעת מדי פעם עם ערבים בסמינרים, ואשכרה חושבת שלפלשתינים מגיעה מדינה ושעשינו עוול לפלשתינים אזרחי-ישראל - שדווקא אחת כזו תותקף, כמעט באופן אישי, על ידי צעיר ערבי חמש בסכין.

גם אני תהיתי הרבה על השתנות היחס שלי לערבים - ואם היתה כזו בכלל. כשסיפר לי חוקר השב"כ שפגש אותי בביה"ח ש"החשוד כבר בידיהם" - אמרתי לו "טוב, בטח מצבו עכשיו יותר קשה משלי". הוא רק גיחך; אבל אני התכוונתי לזה. וכשהבנתי שהוא היה
נער בן חמש עשרה, בלי איזו אג'נדה, הרגשתי ששנינו קורבנות של אותו הכיבוש. הרגשתי שאני קורבן החברה האלימה בה הוא גדל, חברה אלימה וענייה שבמידה רבה למניהיגים הנבחרים שלי יש אחריות על הפיכתה לכזו.

אבל העובדות היו שברחוב, פחדתי מזרים שבאו לקראתי יותר מאשר מאנשים מוכרים; פחדתי מגברים יותר מאשר מנשים; פחדתי מכהי-עור יותר מאשר מבהירים, ופחדתי מאוד מערבים, עד כדי עצירה מוחלטת, מעבר למדרכה השניה, יציאה ממונית שנהגה התגלה כערבי והימנעות כללית ממעבר באיזורים בהם יכולים להיות ערבים (נסו לחיות ככה בירושלים - לא מעשי בכלל). העובדות היו גם שהפסקתי ללכת לאימונים בדוג'ו "סאלאם-שלום" לאייקידו, למרות שהבטחתי שאבוא ואהיה מהפעילות בו, לטובת הנשים הערביות שרצו להתאמן ורצו שתהיינה נשים נוספות; למרות שהסמינר בעקבותיו נולד הדוג'ו היה כולו ברוח Peace on Earth ואימונים חוצי-גבולות (קפריסין, בלפאסט, עיראק ופלשתין). פחדתי מהנסיעה לשועפאט, פחדתי מהנסיעה לבית-חנינא - אפילו שיכולתי לסוע עם המאמן, אפילו שהכרתי את כל החבר'ה, כולל הערבים, וידעתי שהם אנשים מקסימים ונחמדים ושפניהם לשלום. ובאופן כללי הפסקתי להיות פעילה בענייני קירוב-לבבות.

לא רציתי להגיע למקום בו אם יהיה ויכוח מר על הכיבוש ותוצאותיו, אמצא עצמי מנפנפת במשפט "בתור אחת שהיתה בפיגוע...". לא רציתי למצוא את עצמי הולכת בעקבות האידיאולוגיה שלי, ובעצם מביאה את עצמי למצב-ד?חק שאני עדיין לא יכולה להתמודד איתו. ובאופן כללי, הרגשתי שאני צריכה להיות יותר עם עצמי, קשובה לכוחות שלי וליכולות שלי, ובעיקר למגבלות שלהם, לפני שאני מפזרת אנרגיה להציל את העולם. אבל מאז לא חזרתי לפעילות שהיא מעבר לפעילות-כורסא, חתימה על עצומות מזדמנות והגבה בבלוגים המתאימים. זה חסר לי, אבל יש בי חשש שאולי משהו בתוכי נשבר.

אני לא שונאת ערבים בעקבות מה שקרה לי. אני גם כבר לא מפחדת מהם במיוחד. אני גם לא אוהבת "אותם" - אין לי דרך לאהוב את מי שאני לא מכירה, וזה אמור לגבי כל אומות-העולם. אני כן מאמינה שזה שנכיר אחד את השני יפחית אירועים אלימים טפשיים ושנאה באופן כללי. אני כן מאמינה שבמקביל צריכים להיות פתרונות מדיניים - כי כמה שלא נתחבק ביחד, לבושי לבן, נעשה יוגה ליד גדר-ההפרדה ואייקידו בשדות-מוקשים, כל עוד להם אין מה לאכול ולי יש הפער לא ינתן לגישור. מה שאני עוד לא יודעת, זה איפה התפקיד שלי עכשיו בתוך זה. מה מתאים לי לעשות, ומה לא. מה בתחום הכוחות שלי, ואיך אני יכולה לנתב עצמי לפעילות עם מה שקרה ולמרות זאת.