אתנחתא

זה הלילה האחרון שלי בדירה הזו.
זה הלילה האחרון שלי שאני גרה לבד, ישנה לבד, חיה לבד.
ממחר זה שלושתינו - אני, אהובי, והחתול. השמנמן הזה יהיו לו עכשיו חיים הרבה יותר טובים, כי יותר הוא לא יישן לבד. ותמיד יהיה מי שינשנש אותו ויכרבל אותו. היום שמתי לו את הקולר שלו, עם השם שלי ומס' הטלפון, למקרה ש... נכון שזה לא יקרה? למקרה שיברח איכשהו מהארגז בדרך לדירה החדשה. של שנינו.

זה דרמטי לי.

בחודש האחרון היינו כל כך עסוקים בחיפושים, חוזים, הצעות-מחיר, החלטות. כמעט לא דיברנו על מה הולך להיות ואיך זה יהיה. כל אחד עסוק בפרידה הפנימית שלו מהחיים הקודמים, מהבית שכבר התרגלתי אליו, מהחופש לנהל את הדברים בדיוק כמו שאני רוצה ולא אחרת.

זה דרמטי לי.

לפעמים אני מחוללת לעצמי דרמות נפשיות רק כי אני "יודעת שכך אמורים להרגיש בהזדמנות הספציפית הזו". למשל, כשהשתחררתי מהצבא מייד ארגנתי לעצמי משבר אקזיסטנציאליסטי מדומה שכותרתו הייתה - "עכשיו שאני יכולה באמת לעשות את מה שאני רוצה, האם אני באמת עושה את זה? והאם אעשה את זה תמיד?"
אבל עכשיו זה לא ככה. באמת קשה לי לעזוב את הדירה הזו, באמת קשה לי לוותר על הלבד שלי, ואני מאוד נרגשת מהשלב החדש של מערכת היחסים שלנו, אבל גם חוששת ממנו (חששות טבעיים! אומרת הפסיכולוגית ר', והחברה מ', והחבר נ'. מה את מצפה! ברור שזה מפחיד, כל דבר חדש מפחיד, וכו' וכו' וכו').

זה לא היה כל כך מזמן שבחרתי את הדירה הזו (עד כמה שאפשר "לבחור" דירה בתל אביב, ולא פשוט להיקלע לזו שמתאימה לתקציב הדל והיא לא ממש חירבה). זה לא היה כל כך מזמן שקרצפתי פה פאנלים, רבתי עם אבא איפה לשים את המדפים, וצבעתי חדר שלם בורוד-אפרסק. ובמשך כל החודש הראשון בדירה לא שמתי שום דבר במקום ולא ניקיתי כלום, ובסופו של דבר הדירה הפכה לדיר ואז התחלתי לנקות אותה (משהו שלא באמת התמדתי בו. אבל הי! אני גרה לבד! יותר אני לא עושה דין וחשבון!).
בקיצור, אני זוכרת. זוכרת טוב, וקשה לי להפרד.

מחר, אחרי שהכל יועבר למקום החדש, ואגמור להתעצבן על ההורים שלי שיבואו לעזור והוא ואני נתאפס קצת על עצמינו, אני אחזור לפה. אני אחזור לפה לנקות, מן הברשה אחרונה של פרידה, ואגיד תודה לכל החדרים. והוונילית מ' הבטיחה להיות איתי, שנאמר שלום יחד לתקופה שהיתה והיא תעזור י לקבל את התקופה שעומדת להתחיל.

אני רוצה בזה. אני יודעת שזה הדבר הנכון בשבילי, בשבילינו. זה משמח אותי.
אבל אני גם פוחדת, עצובה קצת, מתוחה.

אני צריכה לישון הלילה, אבל כבר מאוחר ועוד יש לי כמה קרטונים לסגור. ועוד לא התקלחתי.
כל דבר שאני עושה עכשיו אני עושה "בפעם האחרונה". זה דרמטי.
בשלב מסוים אצטרך לנתק את האינטרנט, ולסגור את המחשב, ולשים אותו בתיק, והמחשבה הזו מפחידה אותי, כאילו בלי הזמזום-המנטלי של הרשתות לא אוכל לישון.

והפיגוע שהיה בירושלים לא עוזר ללב שלי לדפוק לאט יותר, ולא עוזר לי לא להיזכר.

והרי אני כן
אני כולי כן
אני כן כן
אני מלא בכן


(אתמול כשדיברנו אמרתי ואז הבנתי שאני בבדסמ לא בשביל הקינק או הספנק, אלא בשביל להעמיד את הלב שלי במצבים של סכנה)


אני מרוצה
אני סלחן
אני אוהב
אני רעב
אני כן
אני מלא בכן כן כן כן כן



*וכל נשיפה / יונה וולך

ובקצרה:
העונה העשירית התחילה.
מכורים לתכנית הכה-מטופשת וכה משמחת הזו מוזמנים להתחנף אלי כדי שאשלח לינקים לצפיה בפרק הראשון של העונה העשירית.


Go Tyra!

העונה העשירית בדרך

מצאנו דירה!

בקרוב - חנוכת הבית!

פורסם במקור כאן
http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=22001&postdays=0&postorder=asc&start=10



*
הייתי נערה ויצאתי עם ההוא, "הידיד שלי", לרקוד בגשם. זה היה נורא רומנטי. לא לקחנו מטריות וחזרנו לבניין בו גרתי רטובים, והתחבקנו בחדר המדרגות. הוא רעד.
"קר לך", אמרתי באינטונציה של רחמים, "אתה רועד".
"זה לא מקור", הוא אמר כשפניו קרובות לפני. יא! חשבתי. אז בגלל מה זה? התרגשות? סערת-נפש? אולי הוא מאוהב בי (סוף-סוף, אולי מישהו מאוהב בי?)? הוא הידק אותי אל גופו ואני הרגשתי משהו, ורעדתי.

ארבע שנים אחר כך היה לי חבר, שסיפר לי שבגיל שש-עשרה תמיד היה רועד קצת כשהייתה לו זקפה.

**
ירד שלג בירושלים (לא השלג שאת חושבת, אלא השלג ההוא) ואי-אפשר היה להוציא את האוטו מהחניה במעונות הסטודנטים. כך נגזר שנבלה את כל סוף השבוע יחד, בפעם הראשונה מאז שהתחלנו לצאת. גם אחת משותפותיי לדירה הקטנה נשארה. בישלנו יין חם ופסטה לשלושתנו והיא יצאה איתנו לרקוד בשלג. הרחוב הארוך המוביל לאוניברסיטה היה מכוסה לבן ובסטודנטים אחרים שעוררו את הנפש הרומנטית השוכנת בהם בדרך-כלל, כשהם תיירים או בפאב ולא בין סיכומים מצולמים. השלג היה רמוס ומכוער, ואז היא הצביעה על בית הקברות הבריטי, חלקות אחרונות של לובן צח בין המצבות. דהרנו שם שלושתנו מסוחררים מצחוק ויין והכתמנו בעקבות-רגלינו את השבילים הלבנים. מתחת לאנדרטה הגדולה חיבקתי אותו. הוא רעד.
"קר לך או שעומד לך?" שאלתי בחיוך של ידענית.
"לא זה ולא זה", הוא לחש ועצם את עיניו. הוא היה דתי לשעבר. בבוקר סיפר לי שכל הלילה עוּנה בחלומות קמאיים על צלבים, והתייסר מהמחשבה שאולי חיללנו קברים במרוצתנו.

הוא היה בן של רב ומתנחל לשעבר. הוא היה מאוהב בחברה ששידכה בינינו.

***
למרות השמש החזקה באופן רשמי היה עדיין חורף, וברדיו חזו סופת-גשמים עזה שתשתולל. בדרך לעבודה פגשתי בגור חתולים קטנטן שישב על ערמה של אוכל יבש בין המכוניות וילל, חזק. כשחזרתי מהעבודה הוא עדיין היה שם, מנסה לאכול מהכופתאות שהיו גדולות מדי בשביל פיו הגורי. קניתי לו טונה ומילאתי צלוחית במים, וגירשתי את החתולים הגדולים שניסו להצטרף למשתה. הוא אכל ושבע והותיר ואז ישב להתלקק. כורעת לידו, חככתי מה לעשות. אי אפשר לרחם על כולם, אי אפשר לאסוף הביתה את כל החתולים שיש, אבל גם אי אפשר להשאיר גור שלא יודע להסתדר לחסדי מכוניות וסופה מתקרבת. אספתי אותו לתוך הסווטשירט שלי, והוא צווח צווחות של גור שצריך שאמא שלו תשמע אותו מקילומטרים. הייתה שם חתולה אחת שהתבוננה בי כשעשיתי את זה, אבל אני השתדלתי להתעלם מרגשות האשמה ולקחתי את החתלתול הצווח אל האוטו. הוא רעד. התקשרתי:
"…יש פה חתול, כבר לקחתי אותו, אני לא יכולה להחזיר אותו ובלילה תהיה סופה…"
"בסדר, אני אקח אותו", היא אמרה באנחה. "את לא תוותרי לי עד שיהיה לי חתול, נכון? הוא יפה?"
"הוא מקסים!" נישקתי אותה דרך הדיבורית.
"אין כמו חורף עם חתול", אמרתי לה כשהנחתי בידיה את הגור הרועד, היפה והסקרן.
"זה או חתול או חבר שיחממו אותך בחורף", היא אמרה וליטפה את קצה אפו.
"זה יהיה גם חתול וגם חבר, החורף", הבטחתי.

הם ישנים יחד. הוא מחמם אותה, והיא אותו. הם מאוהבים לגמרי. והוא מת על החתול.

התכנסות

כאב שלי, החכ??ם. שקט הייה ורך.
דרשת רדת ערב - הוא יורד ובא.
אפלוליות סתומה עוטפת את הכרך:
שלווה לאחדים, ליתר - דאבה.

הנה כבר אספסוף בזוי של בני תמותה
אל שוט-התענוג, תליין אכזר, נרכן;
בחג העבדים לוקט לו חרטה -
כאב שלי, הושט לי יד, נלך מכאן,

הרחק מהם. ראה: שנים מתות נוטות
על מרפסות מרום, שמלות-אתמול עוטות,
ונוחם מחייך מתוך המיים גח;

חמה גוססת תחת גשר תרדם;
כשובל של תכריך ארוך, לפאת מזרח -
הקשב, אהוב, הקשב - ליל נועם מתקדם.

מאת: שארל בודלר.

תרגם מצרפתית דורי מנור.

מה ששבר לי את הלב בשיר הזה הוא אמצעי ספרותי יפה הקרוי "גלישה". "גלישה" מופיעה בשיר כאשר המשפט והשורה אינם תואמים. כלומר, המשפט ממשיך את דרכו בשורה הבאה, או בבית הבא. בסוגי שירה אשר אינם מהדרים את הצורה, והקצב, המשקל והחריזה חופשיים, קשה יותר למצוא גלישה. אבל הגלישה יכולה להיות משמעותית ביותר ככל שהצורה השירית מהודקת יותר.

השיר הזה הוא סונטה. סונטה נכתבת לפי כללים מאוד ברורים ומאוד נוקשים: שני בתים ראשונים בני ארבע שורות כל אחד, שני בתים אחרונים בני שלוש שורות. לגבי החריזה קיימות מסורות שונות. ספציפית, כאן החריזה היא כמו בסונטה השייקספירית (בהנחה שהמתרגם המוכשר שימר, בנוסף למקצב, לרעיון וליופי, גם את הצורה). ומכיוון שהשיר הוא סונטה, לגלישה יש משמעות. הגלישה שוברת את התבנית השירית ובכך מדגישה את הטקסט המסוים בו היא מופיעה.

"כאב שלי, הושט לי יד, נלך מכאן,

הרחק מהם. ..."

בודלר גולש לא רק משורה אחת אל זו שאחריה, אלא מהבית השני לשלישי, ויותר מכך: מחצייה הראשון של הסונטה אל חצייה השני. לו הייתה מופיעה נקודה בסוף הבית השני: "כאב שלי, הושט לי יד, נלך מכאן." - האם היתה משתנה המשמעות של הטקסט? בעיניי, לא. הדובר אוסף, חובק אליו את כאבו (האם יש תרגום טוב יותר ל-"embraces", המילה אליה אני מתכוונת?), ומתרחק ממי שמחצינים את כאביהם ומתמכרים לתענוגות-גוף חיצוניים. מה נותנת הגלישה אל המילים "הרחק מהם."? מבחינתי הגלישה הזו מדגישה את הניכור שמצייר הדובר בינו לבין האחרים בעולם.

הקצב והטון הדיבורי של הסונטה גורמים לה להישמע בתוכי כאילו ערן צור מדקלם אותה: בחיתוך דיבור מדוייק, מודגש מדי, בשפתיים שנפשקות מעל וורידי-מאמץ המתבלטים על צווארו, בליווי בס שמעלה את המתח בשרירים ובטון שמשלב היתממות, עלבון ותוכחה.

"כאב שלי, הושט לי יד, נלך מכאן, הרחק מהם."

"בטי תראי, שם בפינה יש כלבה שחורה, היא נושכת אותי, תהרגי אותה בבקשה."

בי"ב, מסירה לראשונה את העטיפה מהאלבום "עיוור בלב ים" של כרמלה גרוס ואגנר, לא ידעתי מה תצפון עבורי רצועה שמונה, שבה בחור נשלט על ידי אחת וכמה להישלט על ידי אחרת. מאז השיר נשחק כל כך בהופעות שצור הפסיק לבצע אותו, גם לא בהדרנים, אבל תמיד הדהימה אותי כמות הגברים משופשפי-הזקן שדיקלמו אותו באדיקות, כולל את החדרת המקל האדום של מנקה-האסלה לישבן.

"כאב שלי, הושט לי יד, נלך מכאן, הרחק מהם." כדי להיות עם הכאב לגמרי, עד הסוף, צריך להתרחק. מסביב אנשים טובים אינם מאפשרים לכאוב, לא כפי אוות-נפשך. שומרים עליך. אצל בודלר הוא מתרחק מהצביעות, שמקדשת כאבים מסוג מסויים אבל כופרת באחרים. בשבילי, ההתרחקות היא כדי לאפשר לכאב להתקיים. "כאב שלי, החכם. שקט הייה ורך." כל עוד רואים אותנו, הייה רך, אל תראה עד כמה אתה עוצמתי. המתן רגע, חכה איתי ללילה, חכה שנהיה לבד, ורק אז תן לעצמך ביטוי. ממילא אותו אספסוף אינו שווה את הביטוי שלך; הם לא יעריכו, הם לא יבינו, הם ינכסו אותך לעצמם או ינסו לסרס אותך. אנחנו יחד מאהבים זה לזה, הלילה הוא זמננו.

אנני ספרינקל היפה, המוכשרת, שבאוטוביוגרפיה שלה "פוסט-פורנו מודרניסטית" פתחה לי עולמות חדשים לדיבור על מין ולקבלה של מה ששונה ממני -
בתמונה הזו היא מספרת את כל האמת על איך זה מרגיש, להצטלם בבגדי-פטיש: הנעלים שקטנות בשתי מידות, המחוך שלא נותן לנשום, איפור-הגוף, השיער שנסדק מרוב סלסול וצבע, הקולר החונק, הגרביונים שיוצרים אשליה של רגלים ארוכות... והתחושה הנפלאה של להיות סקסית, מטופחת, בקדמת הבמה.

והיא גם יהודיה!
ויש לי חבר שמכיר אותה, הם למדו יחד לדוקטורט במיניות האדם בסן-פרנסיסקו.

תודה אנני.

העובדה שיורד שלג בירושלים זיכתה אותי ביום חופש מהנה במיוחד, כאן בתל-אביב הסחופה. מזל! מזל שאחד מימי-העבודה הירושלמיים שלי הוא רביעי.
וזה גם ממש הגיע לי אחרי שבוע-הסיוט שעבר עלי.
קרן-אור שהביאה לי הרבה חיוכים רחבים בתוך הסיוט הזה היתה הצלה בלתי-צפויה שהגיע אלי דרך AliceWonders (כמה תודות אפשר להיות חייבת לאישה אחת?!) ודרך נילי ונילי, בזכותן הבוס שלי עוד איכשהו חושב עלי טובות.

דברים טובים באו לי מהכלוב. אהבה, אהובי, זהות מינית, ג'וב, חברות. לא רע.

אז קמתי היום בשתים-עשרה בצהריים במקום בשש וחצי בבוקר. אכלתי ארוחת בוקר עתירת סוכר ופינוקית ביותר, ושתי בטטות זוהרות בכתום לארוחת צהריים מאוחרים. אני רובצת מול המחשב ורואה פרקים של "חוק וסדר", ואהובי - למרות שהוא מרגיש לא משהו - מגיע אלי חרף הסופה המשתוללת בחוץ להתכרבל קצת איתי ועם החתול.

הייתי יכולה לעשות היום את כל הדברים שאני תמיד דוחה ואומרת שאני צריכה יום פנוי בשבילם. הייתי יכולה לשטוף כלים, לקפל כביסה, לארגן את הניירת, למיין את הספרים.
במקום זה אני רואה "חוק וסדר".
נשארתי בפיג'מה עוד ארבע שעות אחרי שקמתי סופית, ועדיין לא הסתרקתי. נכון, אני צריכה את זה. נכון, היה לי שבוע מאוד עמוס ומחורבן במיוחד. נכון, זה כיף להיות בחופש. ובכל זאת.

אני חושבת שלא סתם אני עובדת כל כך הרבה. אני ממש מרגישה חסרת-תוחלת כשאין לי עבודה לעסוק בה. אני זוכרת את הימים הללו בשנה שעברה, כשעבדתי בצורה חלקית ביותר. איך לחרדות מחוסר-הכסף הצטרף שעמום גדול וארוך, יחד עם חוסר יכולת לקום מהספה ולהיפרד מהמחשב, ואיך כולם יחד חברו לדיכאון שמעטים הבחינו בו (אני אדם מתפקד ביותר) אבל אני חשתי אותו במלוא-עוצמתו.

אני רוצה חופש, אני לא יכולה להתמודד איתו.
אני צריכה חופש מובנה.

במקום זה אני מאוננת. משום מה, אני לא מצליחה לגמור.
הפנטסיה הרגילה שלי איבדה מעט מעוצמתה, אין לי די מוטיבציה לפתח פנטסיה חדשה ברגע זה, כל הסוללות שבבית ריקות ואין סיכוי שאני יוצאת לסופה לקנות אחרות.
אז קשה לי לגמור, ואני מתהלכת בתחתונים לחים וכוס תפוח, ומפנטזת עליו - והוא במיטה שלו, רחוק וקצת חולה.

גם כשיש לי חופש, אני צריכה עוגנים: מישהי לפגוש, משהו שאפשר לעשות רק בשעה מסוימת. כדי לארגן לי את היום. אני מכירה את כל הכללים לעובדים מהבית - לקום בבוקר ולהתלבש כאילו את הולכת לעבוד בחוץ, לאכול מסודר, להפריד בין שולחן האוכל לשולחן הכתיבה... הכל נכון, שום דבר מזה אני לא עושה.

אז היה לי יום כייפי, כרבולי וחמים.
האם אני רוצה שגם מחר יהיה כזה?
כן.
ולא.

http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=1008572