אתנחתא

היום הבלוג כשמו כן הוא, אתנחתא. מהבלי היום, מהשבוע, מהאינטרנט. קצת ספרות.

אתמול בבוקר היה לי מפגש מעניין עם אדם שהוא יוצר בלתי-נלאה . יש המגדירים אותו ואת יצירתו "טעם נרכש" - אולי. באופן אישי אני אוהבת דברים שהם שנויים במחלוקת. אני מעדיפה אותם יותר אפילו כשלא לגמרי ברור לי באיזה צד של המחלוקת אני נמצאת. בכל אופן, אחד הדברים הנחמדים שהוא אמר לי במפגש היה: "אני בסך הכל אדם אופטימי", וזה אחרי שסיפר לי איך חטף מכות בגלל משהו שכתב.
"אני בסך הכל אדם אופטימי" - משפט נחמד. לפתע התלבטתי אם אני יכולה לומר זאת על עצמי.

מעניין שבשבוע האחרון יותר ויותר אני מהרהרת שדי מיציתי את הדבר הזה שקורה סביבי (החיים וכל השאר), שהבנתי את הפואנטה ושאני לא מרגישה שעוד אפשר לחדש. זה לא פוסט התאבדות. מעניין שמאז שהתבהר לי טוב יותר בראש מהם התכנים בהם אני מהרהרת, כלומר, נתתי שמות לרגשות והם התחילו להסתדר לי, מאז אני פוגשת מלא אנשים אופטימיים שעסוקים בעשייה מבורכת ושלמרות גילם ההולך ומפליג הם משמרים ניצוץ בעיניים שאני איבדתי לטובת ציניות קצת אחרי שמלאו לי שבע-עשרה.

בכל מקרה, זה היה מפגש נחמד. קצת אני מקנאה בו על כך שהוא אופטימי.

וכל זה כתבתי כדי להמליץ על טקסט שהתפרסם בגליון השלישי של כתב-העת "מעין" שאפשר לקרוא באינטרנט. הגיליון הרביעי בפיצוציות. אחלה סיפור.



ותודה לנקודה שהביאתני עד הלום!

ואנחנו לא היינו כי יום חמישי זה לא יום טוב לנו.
אני מרגישה צורך לספר כי ברור שכ-ו-ל-ם נהנו והיה הכי מגניב בעולם, וגם כדי שידעו שזה לא שלא הזמינו אותי, זה שלא באתי.

עכשיו אני מרגישה מחוץ לחבר'ה, נא להיכנס ולנחם



רמז: פסוט צומי

היום מצאתי את הטקסט הזה של שירה אבן, והוא מצא חן בעיני, אז אני ממליצה.
http://readingmachine.co.il/home/articles/article_500

הסיבה שאני לא כותבת יותר היא כי אני לא רוצה לשתף במה שאני חושבת, כרגע.

עוד סיבה שאני לא כותבת פה בזמן האחרון היא כי אני כותבת פה.
http://diet.blogli.co.il/

הסיבה שטרם קיימתי את ההבטחה לנתח את השיר של אלתרמן "שיר של אור" בראייה בדסמית היא שמתרוצצים לי יותר מדי רעיונות בראש, ואף אחד מהם עוד לא נתפס.

וגם, אני עסוקה מדי בלצפות ב"Britain's Next Top Model" (זה אפילו לא חצי טוב מהמקור).

זהו קדימון לטקסט שאני מכינה את כתיבתו בתוכי כבר תקופה.
הוא יהיה ניתוח מזווית בדס"מית של השיר "שיר של אור", מתוך המחזור "שמחת עניים" לנתן אלתרמן.
למי שרוצה להשתתף באופן פעילו בניתוח הספרותי, אפשר לקרוא את השיר כאן
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=3121&blog_id=8695
כל רגש או מחשבה שמתעוררים בעקבות הקריאה מעניינים אותי.

ובינתיים - תמונה להתרשמות... 😄

(באחת הזהויות שלי) אני אשת תקשורת (שולית).
אני מדווחת על (סוג מסויים של) אומנות.
במובן זה הצטרפתי לכוחות הרשע:
אני דורשת את דעתי,
כאילו שמישהו חייב לי משהו.

תושבי רשימת המועדפים שלי נהיו אנשים כל כך משעממים. או שהם פשוט כותבים פתאום נורא משעמם. או שלי אין יותר סבלנות לקרוא מי שכבה עם מי ולמה זה לא היה רעיון טוב, ומה ההוא חושב על בדסמ ועל ימי הולדת וחגים משפחתיים וכל מיני כאלה.

בשחצנות חשבתי לי, אז אכתוב אני את הפוסטים שאני רוצה לקרוא, כדי שלפחות לאחרים לא יהיה משעמם כמו שלי משעמם, אבל אז חשבתי בעצם למה לי להשקיע. להשקיע זה משעמם.

מחפשת אותם בקפה, מחפשת אותן בכל מיני קהילות נשים מפוברקות, בגאיה, בספארקס - לא להאמין איפה אני מסתובבת. ובפנים משהו לוחש לי שלא לכל אחד באמת צריך לתת את זכות הכתיבה-לפרסום, שלא כל דבר שווה את זה, ושחופש הביטוי לא צריך להיות מוחל על גרפומנים. מרוב טשטוש של סימני פיסוק ופסקאות בכלל, למצוא את הטובים זה כמו להפריד מוץ מתבן - יופי שהפרדתי, אבל זה עדיין מוץ. והטובים האלה כל כך משעממים, בזחיחותם, בידיעה שהם טובים. אין דיון אמיתי, רק "איזה יופי כתבת", או ציטוטים על ציטוטים על ציטוטים שלא מאפשרים קריאה, וחתימות שיותר ארוכות מהפוסט, וכל כך הרבה שטויות שאנשים אומרים, בחיי, היה הרבה יותר טוב בעולם כשלאנשים טפשים לא היתה במה לפרסם בה את דעותיהם. נכון שגם לאנשים חכמים לא היתה תמיד במה, וזה כאילו לא צודק, אבל תכליתית - זה הרבה יותר הוגן לעין השטופה שלי.

אחרי שהשתחררתי (מכבלי המין, מכבלי הדיבור, מהרבה מדעותי הקדומות [בינתיים רכשתי חדשות]) כבר לא מעניין אותי המקום ששחרר אותי, אפילו אם הוא צבוע אדום ושחור - צבעים שאני דווקא מחבבת.

לא מעניין, אני נכנסת שוב ושוב לפורומים ולפרופילים ולא מעניין.
אני מאשימה את עצמי ולא את העולם, זו אני שמפיצה את השעמום שלי החוצה כמחלה מדבקת, לא צריך לנסות לשעשע אותי או להוכיח לי ההפך, זה לא רק פה זה בכל מקום, תכל'ס,
לא מעניין.

"זה השער לה', צדיקים יבואו בו"
כמה מילים על עמותת "דלת לתקווה" www.thedoorofhope.net

תרומות בגדי נשים שהגיעו אלי כשאספתי בגדים לפליטים הסודניים נמסרו לדייב מעמותת "דלת לתקווה". בזמנו קיבלתי גם תרומה כספית ושאלתי אותו מה לקנות. זו היתה הרשימה: חמאת בוטנים, ממרח שוקולד (אבל לא "ממרחית"), הרבה לחם פרוס, ריבות (בעיקר תות), נייר טואלט, כמה שיותר בקבוקי שמפו וסבונים מוצקים, תחבושות הגייניות, טמפונים, תה, קפה שחור, סוכר, אבקת מרק. הוא אמר שהם מנהלים מקום אליו נשים שהדרדרו לרחוב יכולות לבוא ולקבל משהו חם לשתות ומשהו לאכול, ומיטה לישון בה. הוא סיפר שמתנדבים ומתנדבות יוצאים מדי לילה לרחובות, מחפשים את הנשים, מציעים אוכל, בגדים אם צריך. הם זקוקים מאוד גם למצעים ולמגבות, כי הנשים יכולות לבוא לשם לנוח ולהתקלח.
המקום מנוהל כולו על ידי מתנדבים.
היום התפרסמה בYNET כתבה על המקום - בעיקר כי העיריה גובה מהם ארנונה של בית-עסק (פי חמש מארנונה רגילה!) - למרות שהם עמותה. בכתבה מסופר גם קצת על דייב ועל המקום. www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3534086,00.html
כל התרומות שהבאתי - דברים שנאספו באקראי ולא התאימו לפליטים הסודניים - התקבלו בהמון שמחה והוקרה. עדיין זקוקים.

מה צריך?
בגדי נשים - בעיקר מידות קטנות.
הלבשה תחתונה - תחתונים, חזיות, גרביים.
מוצרי הגיינה - תחבושות הגייניות, טמפונים, שמפו, סבונים, קרם גוף.
מצעים ומגבות.
כלי מטבח להגשה ולבישול.
מזון - קפה שחור ונמס, סוכר, תה, חלב, ממרח שוקולד, ריבה, חמאת בוטנים, טונה, סרדינים, לחם פרוס.
כל תרומה כספית. רעיון - אפשר גם לתרום תווי שי לחג.

המקלט נמצא ברח' נווה שאנן (התחנה המרכזית הישנה).
אפשר ליצור קשר עם דייב (עברית או אנגלית) 052-2293928.
מי שמכיר/ה אותי ורוצה להעביר תרומות דרכי מוזמנ/ת לפנות אלי בפרטי.

חג שמח!

מהפוסט המעניין האחרון בבלוג של red-cell הגעתי לתמונה הזו, שממש - אבל ממש - מצאה חן בעיני.
בזכות החתול, ברור.
😄

אני תולה כביסה. זו המכונה המי-יודע כמה. מאז שעברנו לגור יחד נהיינו מגדריים - הוא קודח בקירות, אני מכבסת-תולה.
בשקית האטבים אני מגלה כמה אטבים קטנים יותר, עשויים עץ.
"מותק, למה האטבים האלה?"
"זה בשביל הפטמות שלך, אהובתי."
ניסוי כלים קצר שאני עושה על עצמי מסתיים בזעקות-שבר והרחקה מהירה של האטבים מסביבתי.
"לא נורא, מותק, כשאני אשים אותם עליך את תהני מזה."
ואחרי רגע:
"איפה מצאת אותם? הם היו אמורים להיות בחדר השינה."
"הם היו בשקית של אטבי הכביסה", אני אומרת.
"מוזר", הוא אומר.
באמת מוזר. אטבי כביסה בשקית של אטבי הכביסה? ולא ליד המיטה בחדר השינה? באמת, מוזר מאוד.

1. לא להזמין מוביל שלא הגיע לראות לפני שנתן את הצעת המחיר, אפילו אם הוא נורא נחמד וחבר של אבא.

2. כשהמוביל מודיע אחרי שהעמיס שליש מהדברים שאין לו כוונה לסיים את ההובלה, כי זה יותר מדי, לתת לאבא לדבר איתו.

3. להתכונן נפשית שכשאורזים שתי דירות בארגזים ומביאים את כל הארגזים לדירה אחת, זה יוצא ממש צפוף.

4. לא להאמין למה שמספרים על קשיי הסתגלות של חתולים. היחיד שישן בינתיים מספיק ודי בנחת, זה החתול.

5. לצפות מראש שהשיפוץ יקח יתר זמן ממה שהובטח, שסימני הנזילה יופיעו שוב למרות שבדירה מעל אמרו שזה כבר יבש מזמן ושהצבעי אומר שהשתמש בחומר הכי טוב שיש, שבעל הבית של הדירה החדשה יהיה בחופשת סקי בדיוק כשצריך אותו, שבעל הבית של הדירה הישנה יחשוף את פרצופו הביריוני האמיתי, שההורים יעזרו לארוז אבל שאשלם על כך בהאזנה להרצאות מתמשכות על סדר וניקיון.

6. לארוז כמה נורות במקום שיודעים איפה הוא ואפשר להגיע אליו. אחרת את פורקת בחושך או לאור נרות עד שאת פותחת ארגז שכתוב עליו "מודם" ומגלה בפנים (הללויוה!) שתי נורות 75 וואט, קטנות, ויהי אור.

7. לא לעבור דירה. אף פעם. לעולם. מה יש? להתחפר בחורבה שאת נמצאת בה, להפוך את הספרים לקירות לבונקר, להניח לחשבון הבנק להיכנס למינוס בגלל שכר דירה בלתי אפשרי וחשבונות חשמל לא הגיוניים, ולצאת רק כשבן-הזוג הופך למיליונר.

8. אם כבר עוברים דירה, אז יחד עם אהובי.