אתנחתא

היה ממש ממש כיף!

ח?פצו?ן = אובייקטיביזציה. כלומר, להפוך משהו לאובייקט - לחפץ.
קשה יותר, כאשר מה שהופך לאובייקט הוא אדם. למשל, במחזה "חפץ" לחנוך לוין - המשפחה אינה מתייחסת לגיבור כאל אדם שלו רצונות, רגשות וצרכים, אלא כאל חפץ שיכול להיות שימושי ויכול להפריע, אפשר להתעלם ממנו ואף ניתן להשליכו. "למשל" נוסף הוא כאשר כותבים נגד החפצת נשים, כמו בטענה המוכרת שסרטי פורנו גורמים לגברים להתייחס לנשים כאל אובייקט (שוב, משהו נטול רצון או רגש, משהו לא-אנושי).

אבל לא עוד פוסט פוליטי בא כאן, אלא מעין תחושה שהתבהרה לי בימים ובשעות האחרונות - תחושת ההחפצה העצמית. בפורמט מסוים של חשיבה, אני יכולה להוליך את הקוגניציה שלי עד כדי תחושה שאני חפץ. זה דומה קצת לתחושת הנורא-הוד שחשים כאשר רואים נופי טבע ענקיים ומרשימים במיוחד, ו"פתאום מבינים" שאנחנו רק פסיק קטן וחולף על פני כדור הארץ, שהוא פסיק קטן וחולף בגלקסיה, שהיא פסיק קטן וחולף ביקום כולו, וכו' וכו'. זה דומה לתחושה הזו, אבל זה לא אותו הדבר.

תחושת הנורא-הוד, יחד עם האימה והחלחלה שהיא מעוררת לעיתים, משמרת בתוכה גם את ה"הוד" - משהו נפלא, נאצל, שגיב. השילוב של השניים, ההתפעמות, מה שמכונה גם "הנומינוזי" , גורם לאנשים לרצות לעשות דברים: להודות למישהו (נגיד, לאלוהים), לשמח אחרים, לפעול איכשהוא כדי לשנות את חייהם לטובה. אנשים שחווים את הנומינוזי נוטים להתבונן הלאה כשהם בגדול חיוביים יותר, זאת אומרת, אם הם לא במשבר אקזיסטנציאליסטי, זאת אומרת אם הם לא אני.

תחושת ההחפצה העצמית, לעומת זאת, מכילה רק את ה"נורא" מתוך הצירוף "נורא-הוד". בעצם ההגדרה הזו קצת קשה, כי לפחות באופן בו אני חווה אותה, ההחפצה-העצמית אינה "נוראה". היא פשוט מה שהיא, התואר "נורא" אינו מוכל בתוכה אלא הוא פרשנות. ההחפצה העצמית היא דבר נטול-הוד. אני אנסה לתאר את מה שאני חווה/חוויתי (כי אני לא מחזיקה את זה בכל רגע ורגע):

בהתחלה אני מרגישה סוג של אחדות עם המקום בו אני נמצאת. זו תחושה שלווה, מלווה בנינוחות ומעין השלמה. אני מרגישה שהמקום בו אני נמצאת - המקום הפיזי - הוא בדיוק המקום שנכון עבורי להימצא בו באותו הרגע. אני מרגישה שאני חלק מהמקום הזה, אחד מהמרכיבים של החדר.
אני מרגישה שאני חלק מתוך השלם שהוא (בדוגמא הזו) החדר. יחד עם השולחן, המזרון, התמונות, המזגן - אני מה שהופך את החדר הזה למה שהוא (למשל, חדר-שינה). בלעדי הוא לא יהיה שלם בתור חדר-שינה, כמו שאם אוציא את המיטה היא תהיה חסרה בו (אבל לא במטבח).
אני מרגישה שאני והמיטה, אני והתמונה, אני ומנורת-השולחן, שוות. לכולנו יש ערך זהה, ותפקיד זהה ביישות ההרמונית-כרגע הזו.
התפקיד שלי מכריע והכרחי כדי לקיים את היישות הזו בדיוק כמו זה של המזגן והשולחן.
אני שולית וניתנת להחלפה בדיוק באותה המידה.
אני נחוצה פה כי אני חלק מהמקום הזה. בהעדר אני מכאן, צריך יהיה להחליף אותי. ניתן להחליף אותי.

ניתן להחליף אותי. זה בסדר מבחינתי, וזה מה שגורם להעדרותו של ה"הוד". חד-הפעמיות הזו לא גורמת לי לחוש שעלי להספיק המון, להספיק הכל, "לבלוע את העולם", "להשאיר את חותמי על היקום", להפוך את השכונה שלי למקום טוב יותר או כלום. חד-הפעמיות הזו גורמת לי לחוש שממילא זה לא משנה. זה לא משנה.

אז אני ממשיכה לשבת על הרצפה. אני מרשה לעצמי לא לעשות כלום.

זהירות, פוסט רציני.

המחשבות לכתוב את הדברים הללו עלו במוחי איפשהו סביב יוני השנה, אבל התעצלתי.

ביוני השנה (כמו ביוני בכל שנה) נערכו מצעדי הגאווה השונים של קהילת הלהט"ב בכל מיני מקומות בארץ. אני צעדתי בתל אביב ובירושלים. למצעד שנערך הירושלים הגעתי במיוחד - אמנם פעמיים בשבוע אני בירושלים, אבל הקהילה המרגיזה הזו היתה חייבת לקבוע את התאריך ביום בו אני בד"כ בתל אביב. ובכל זאת טרחתי והגעתי.

כבר הייתי במצעדי גאווה בעבר. שניים בתל אביב (ממש מזמן), שניים בירושלים. המצעד האחרון אליו הגעתי בירושלים (לא כולל השנה) היה ב-2005, זה שדקרו בו שניים מהצועדים. הייתי מאוד רחוקה ממקום האירוע וכשחיכיתי בגן הפעמון שכל היתר יגיעו לא הבנתי למה התנועה כל כך דלילה ויש מן אווירת נכאים. מאז לא הגעתי למצעד הירושלמי. ההיסטוריה האישית שלי עם דקירות בגן הפעמון לא הועילה כדי לגרום לי לבכר אידיאולוגיה על פני בטחון אישי ובאופן כללי גם גרמה לסוג של עייפות החומר והרוח בכל הקשור במאבק, אידיאולוגיה, חשיבה וסובלנות כלפי האחר.

השנה הגעתי.
זה היה שילוב של כמה גורמי-לחץ: הראשון במעלה היה הבלוג המעולה של נילי ונילי, אותו היא ממשיכה לפרסם בפלטפורמה סודית במיוחד, ובו לאורך החודשים אפריל-מאי היא סקרה את תלאות המצעד מול הבירה, ובאופן זדוני גם פימפמה כמה חשוב למי שחושבת שלפעמים צריך לעשות דברים חשובים להופיע, לצעוד ולהשפיע.
גורם שני וחשוב הוא בחור צעיר עימו היו לי מספר מפגשים במסגרת אחת מעבודותי. בעקבותיו פגשתי לראשונה טרנסקסואלים (MTF, FTM), הכרתי את אחד הנדקרים מהמצעד ההוא, שוחחתי עם אם גאה לבן הומו ועוד כל מיני.
גורם שלישי הוא האמונה הבלתי מעורערת שלי בעשייה, בייחוד כשהיא מלווה בכיף - והיי, הומואים זה כיף, אירוויזיון ונצנצים וכאלו.

אבל משהו השנה היה אחרת. השנה, לראשונה, הרגשתי שאני נמצאת במצעד הזה לא כתומכת-מהצד או כסטרייטית אוהדת. השנה הרגשתי שזה במובן מסוים גם המצעד שלי. לראשונה, הגעתי למצעד עם חברות שגם הן מרגישות שהמצעד קשור אליהן באופן אישי (והן לא סטרייטיות-תומכות, עד כמה שמקומן של אלה חשוב ביותר). בתל אביב צעדתי עם הגבירה-הו וידיד שלה, בירושלים היו שם גם נ' ונילי, זיזו ובח"ל ועוד כל מיני פנים שהכרתי משהותי בת השמונה שנים בבירה.

מצעד הגאווה הוא שלי, ושל כל אחד, כיוון שמדובר בהפגנה למען זכויות אדם. כמו בשיר הידוע, אחרי שיקחו את ההומואים, הכושים, הקומוניסטים והיהודים - יבואו לקחת גם אותי, ולא יהיה מי שידבר. זכויות אדם כמו הזכות להביא ילדים לעולם, לגדל אותם, להינשא, לקבל משכנתא, לרשת, לא לחיות בפחד, לקבל יחס הוגן מהרשויות ועוד ועוד.

ההעדפות המיניות הבדסמיות שלי שמות אותי במקום מעניין של בחירה. בניגוד לקהילת הלהט"ב, אני יכולה לממש את המיניות שלי גם בלי שאף אחד ידע. מה זה עניינו של מישהו, איפה אני מבלה ומה אני ובן-זוגי עושים בלילה במיטה? אם נרצה, נביא ילדים לעולם, ולא נזדקק לתהליכי הכרה מיוחדים. אם נרצה נינשא ונתחייב על משכנתא לבנק בכל הממסדים המסורתיים והתהליך יהיה פשוט. ההעדפה האישית שלי לשוטים ועקרבים לעולם לא תהיה עניינו של שום פקיד, לפחות לא מכורח תפקידו.
ומצד שני, כבר תקופה מסוימת שאני מרגישה צורך לספר לחברים שקרובים אלי, לצא מהארון באיזשהוא אופן. לא כי כל כך דחוף לי לספר להם על האופן בו אנחנו מזדיינים; אלא כי אני מרגישה שהצדדים הסאדיסטיים שלי, המשיכה שלי לכאב - שהם פן באישיות שלי, חלק מהזהות שלי, ולא רק חלק מהמיניות שלי. אני נמצאת במקום של בחירה, כי אני לא חייבת לשתף. אני יכולה לבחור לעולם לא לתת ביטוי לחלק הזה של אישיותי מול אנשים מסויימים. אני יכולה אפילו לבחור לא להתעסק בזה בכלל, גם לא מול עצמי.

אני מרגישה שאנשי קהילת הלהט"ב, אלו מהם שבוחרים לממש את החלק הזה באישיותם ובמיניותם, נאלצים להתמודד עם שאלות מורכבות הנוגעות לזהות שלהם, לפרק אותה ולבנות אותה מחדש ולהתייחס אליה. אין להם ברירה אלא להתמודד עם שאלות כמו "האם אני לסבית או דו-מינית?" "עם מי אני רוצה לחיות בזוגיות, אם בכלל?" "מה הצדדים הגבריים שלי אומרים עלי?" כמי שנמצאת בזוגיות סטרייטית, הטרוסקסואלית ומונוגמית, כלומר, זוגיות הנראית סטנדרטית לגמרי כלפי חוץ, יש לי את כל התנאים להתעלם לחלוטין מהשאלות הללו.

אבל החשיפה לקהילה הלהט"בית, שהחלה אצלי במצעדי הגאווה, חשפה אותי גם לעיסוק בשאלות הללו, ומצאתי את העיסוק הזה מעניין. מצאתי ששאלת הזהות המינית נוגעת גם לי. מצאתי שבכתבים הנכנסים תחת הקטגוריה "תיאוריה קווירית" יש הרבה דברים שנוגעים גם אלי, באופן אישי, אפילו שלא זיהיתי את עצמי באופן חד משמעי עם הקהילה הזו. תקופה ארוכה ראיתי בעצמי תומכת אוהדת מן הצד. לא סתם התעורר בי "עניין משונה" ב"כל מיני דברים שקשורים להומואים". במקום בתוכי הרגשתי שמדובר בשאלה שהיא מעבר להעדפה מינית, מעבר לשאלה "עם מי אני מזדיינת". סוגיית הזהות היא כן דבר שהעסיק אותי, וכמו שבנעורי נפתחו לפני כאופציות הבודהיזם, תורות דתיות ורוקנ'רול, הרי שבבגרותי נחשפתי גם לעולם המחשבה שבו אין מתעלמים עוד מהמקום של המין ושל המיניות במה שהופך אותי לאדם.

מכאן אני מרגישה שאני חבה חוב של תודה לקהילת הלהט"ב. התודה היא על כך ש"הם" "אילצו" אותי להתבונן בהם, דרך מצעדי הגאווה. כשמצעד הגאווה עובר בעיר, אני נאלצת להסתכל, וגם אם אני לא רוצה, חלקים מסוימים בתוכי נאלצים להתמודד עם השאלות המורכבות שעולות מעצם הימצאותו של אחר מולי, איתי. אני שמחה על כך. אני מרגישה שנפתחו בפני יותר אפשרויות להיות. עוד אופציות של הגדרות, עוד וריאציות של מי-אני. נפתחה בפני אפשרות לתת שם לעצמי שאינו מקובע כמו "סטרייטית מונוגמית", אלא שם דינמי. פגשתי מודלים חדשים של נשים, של גברים, של נשיות וגבריות ושל הטווח. זה מאתגר לי את המחשבה ומרגיע לי את הנפש בו-זמנית. ולא הייתי נפגשת בכל אלה אלמלא אנשים בקהילה הקווירית היו מתעקשים להיות בחוץ ומאפשרים לי להסתכל. אז על כך, תודה.

פעם הייתי בליינית. זו היתה תקופה שבה היה קל לעשות את זה: רק השתחררתי מהצבא, עבדתי במשמרות, נהגתי באוטו של ההורים והייתי מידה אחת פחות בחצאית. את נעלי ה-ב' שגנבתי ממחנה 80 צבעתי במשחת נעליים בצבע כסף (יש דבר כזה), ידעתי להשתמש באייליינר ועשיתי יותר משדיברתי. בארון בחדר שלי בבית של ההורים עדיין שמורה מיני שחורה עשויה סאטן עם תגית של "אריסטו שמט" בצד.

המקום שהכי אהבתי היה ה"דינמו-דבש" (שמרוב שהוא נעלם אין אפילו לינק נוסטלגי לתת אליו). אהבתי, כי לא היתה שם סלקציה. האידיאלוגיה שלהם היתה שהמוזיקה עושה את הסלקציה, וזה היה נכון. פעם הגעתי והיה מחורבן. יצאתי החוצה ובדלת שאלו אותי מה קרה. אמרתי שאני לא נהנית והם נתנו לי את הכסף שלי! בלי שביקשתי. מצד שני, אולי בגלל זה בסוף הם סגרו. המוזיקה עשתה את הסלקציה, ואני לא הבנתי במוזיקה שם כלום (באופן כללי במוזיקה אני לא "מבינה"). שנים אחר כך הסתבר לי שמה שהיה בשבילי יציאה של יום שישי בערב (גם כן בליינית: יצאתי רק ביום שישי, כי למחרת לא צריך לעבוד. גם היום זה די ככה, רק מינוס היציאות של יום שישי) - מה שהיה בשבילי עוד בילוי במועדון, היה למעשה טובי הדי.ג'ייז מהעולם, בהופעות חד-פעמיות. פלא שכל כך נהניתי?

חודשים עברו ואחר כך שנים, עבדתי לירושלים ולאוניברסיטה והחברים שאיתם ביליתי נסעו לכל מיני חוצלארצים ואני נתקעתי עם מסיבות הסטודנטים המעאפניות של ה"קמפוס" ועם ערבי הגייז ב"לילה" בירושלים. העבודות שבחרתי הלכו והחמירו ובסוף נהייתי רצינית. עכשיו אני בת שלושים ואחת (כמעט) כמו גבר בלי ויאגרה: רצון תיאורטי, בפועל אין לי כוח. והחצאית ההיא מאריסטו-שמט עולה עלי, אבל נראית זוועה.

כל זה כי היום שוטטתי באתר השרת העיוור ופתאום החלטתי, I don't know what possesed me, לחפש את צירוף המילים Drum N' Base. לינק גילגל ללינק, לפי האתר הדברים הכי מעניינים שנעשו בתחום לאחרונה היו ב-2005, נפלתי על לינק למייספייס של "התפוחים", ועכשיו אני שומעת את זה ברקע ומרגישה שהגעתי הביתה.
יש משהו במוזיקה שמתאימה, מוזיקה שאוהבים - גם כשזה משהו חדש לגמרי, שמעולם לא שמעתי, אם זה מתאים לי, זה הופך שלי תוך עשר שניות. ככה היה בפעם הראשונה ששמעתי את לד זפלין, ישר הרגשתי שהם מנגנים מתוך הלב שלי, ידעתי שאני אוהב את זה לנצח ואת כל מה שדומה לזה בדרייב, בחיבור - בלי יותר מדי מילים על גיטרות ועיבודים, בהם אני לא מבינה כלום.

האמת שמה שאני מתגעגעת אליו זה לא ללבוש חצאיות ממש קצרות (מי עוצר אותי?) או ליפול למיטה מסריחה מסיגריות בחמש לפנות בוקר; מה שאני מתגעגעת אליו זה לאבד את עצמי לתוך המוזיקה. להיות בקהל של אנשים קופצים ולרקוד בלי להרגיש. להרגיש את הדי.ג'יי מרים אותי, איך הערב נמשך ונמשך ואין מצב שאני מתיישבת בכלל, שהכל בי זז ורוקד, שאני כולי תופים ובסים. הפעם האחרונה שזה ממש היה לי היתה בהופעה של Coldcut . הם היו בארץ, המדהימים האלה, ואני ראיתי את הבמה עם מסכי הוידאו, הבמה שבמקום כלי נגינה היו עליה שלושה לפטופים, וגמרתי מרוב עונג, ורקדתי מלשכוח. הפלאסק של ידידי ג' עדיין נמצא מאז בבגאז' של המכונית שלי, לא נראה לי שאחזיר לו אותו.

בנו לימיט בשישי היה מאכזב - הסריח מסיגריות בטירוף, היה מלא ונילים וצפוף בלי מקום לרקוד בכלל. התקלוט היה סבבה, סוף סוף לא היה איטי מדי מכדי לרקוד (רק שלא היה מקום), אבל שושו תפסה אותי במבט בוהה ועלתה עלי: "זה ממש לא המוזיקה שלך, נכון?" "לא, ואני ממש סובלת", עניתי לה. אז מה אם נולדתי ב-77 (הי, בקרוב יש לי יום הולדת, הכינו את פנקסי ההמחאות), זה אומר שנגזר עלי לחיות עם נוסטלגיה של העשור עם המוזיקה הכי איומה בהיסטוריה? אני התבגרתי בניינטיז, ואני משפשפת רחבות עם בס-תופים.

בקיצ, מי מוצאת לי מסיבה וגם באה איתי?

באדיבות Blondie Be Good

סדרה שמעולם לא שמעתי עליה, עד הערב, אבל כבר מצאתי ציטוט שאהבתי. ציטוט של דמות ששמה הוא... Queenie - שזה כמעט אני!

First, I'm going to have a little drinky, and then I'm going to execute the whole bally lot of you.

חלמתי שיש לי זין!

בתחילת החלום צפיתי לבד באיזה סרט על מין ומגדר, משהו עם לסביות, והמחשבה על זה עלתה בי.
ואז הלכתי לבית של חברות שלי (בחלום אני לסבית?) וגיליתי שיש לי זין. בהתחלה זה מחריד אותי משיקולים מעשיים: האם להסתיר את הזין או את השדיים? אני ממשיכה להתעסק בפרקטיקה כשאחת החברות שלי אומרת לי שהן השאירו לי בגדים ונעלי ספורט איפשהו, כדי שזה יהיה יותר קל, וכשאני מוצאת את השקית יש בה בגדי גברים – פשוטים, אבל של בנים – חולצת פולו אפורה, מכנסי חאקי. כשיש לך זין את גבר, זהו.

הן מתעניינות איך זה, אני מראה להן אותו, זין יפה, די גדול, דמה לזה של אהובי במציאות. הזין שלי מצד אחד הוא ארוך ומצד שני הוא לא עומד, הוא רך כזה, כאילו לא מחובר נכון, רק תפור/תלוי. זה זין שאי אפשר להעמיד, ואי אפשר להשתין ממנו. אני חושבת קצת באכזבה שאם כבר יש לי זין חבל שאני לא יכולה לזיין, אבל למעשה בחלום אני לא בטוחה שכ"כ הייתי רוצה לזיין מישהי, ושוב אני מתעסקת בפרקטיקה – מה הייתי אומרת לה, האם הייתי מזיינת אותה בתור גבר (ומסתירה את השדיים) או בתור בחורה שיש לה משהו יותר מגניב מדילדו?

אני מחזיקה את הזין בין הרגליים כל הזמן, כך שזה נראה כאילו שיש לי רק כוס בעצם. אני יורדת בחדר המדרגות ויש שם מלא בחורים ובעיקר ילדים בגיל 10-12 שמסתכלים עלי והם חושבים שאני בן, אבל אני מרגישה שכולם נועצים מבט באזור המכנסיים שלי לראות את ה"חבילה", ואין כזו, כי אני עשיתי טעות והסתרתי אותה. אני לובשת טריינינג כדי שיהיה לי יותר נוח ומעבירה את הזין בתוך התחתונים קדימה, אני לובשת תחתונים של גברים (כחולים).

אני באוטו עם חברות (חברה אחת שהייתה החברה הכי טובה שלי בחטיבה), אנחנו נוסעות לאנשהו – לכיוון גן הפעמון בירושלים, ונכנסות לחניון. אני כמעט מתנגשת בקיר. יש לי דיסוציאציה ואני לא זוכרת שחניתי כבר, אז אני יוצאת ממקום החניה ומחפשת אחד אחר. החברות שלי מסתכלות עלי, מודאגות. לחניה החדשה שלנו יש שירותים פרטיים ואני שמחה על כך, שאני יכולה להשתין בפרטיות. אני נכנסת לשם עם שקית נעלי-ספורט ביד, מוציאה את הזין מהמכנסיים ומתיישבת על האסלה. אני מגלה שאני מפרישה המון – מהזין וגם מהכוס, הזין מרוח למטה לגמרי בהפרשות-הכוס שלי, כאילו שאוננתי ולא גמרתי ונשארתי רטובה. אני מנגבת ומנגבת וזה לא נגמר, והזין ממשיך וממשיך להפריש וברור לי שזה לא זרע, ואני פתאום נלחצת שיש לי זיהום, ואני לא יודעת מה לעשות. אני מצליחה לנגב את הכוס אבל הזין ממשיך להוציא הפרשה כמו של כוס, ואני יוצאת מהשירותים ואומרת לחברה שלי שכנראה צריך בכל זאת ללכת לרופא.

שליטה מרחוק. אפשר גם ממש, ממש מרחוק.

האמת? אותי זה מגניב.

סמס לגן-עדן

מערכה ראשונה: בלי אוטו

לא עברתי טסט. ומי ידעה שהמוסך החביב עלי סגור ביום שישי? אבא ישן, ואמא מתקשרת לאחיה, הוא דודי מ', שבעצמו בדרך למוסך ביפו עם המונית שלו. הוא לוקח אותי ל"ערבי נחמד אחד" שפתוח בשבת והיה מתקן גם את הפיאסטה של בן-דוד שלי, לפני שנים. משאירה את האוטו שם, יום שישי, אני בשמלה קצרה מדי לשוטטות ביפו, בקבוק מים ביד ותיק של חדר-כושר על הגב.
הדוד מ' משאיר אותי ביפו, ליד תחנת-האוטובוס שיקח אותי לסנטר, ומעבר לכביש צעקה: "קוויני!" (כלומר לא קוויני, ברור, אלא איזשהוא שם אקראי אחר). בת-הדודה א' מתגלה! "בואי נשתה קפה". טוב. עומדות במגרש חניה עם כוסות קפה ביד, היא עם סיגריה, רועדת ועצבנית, מספרת לי על המשבר המשפחתי של הדודה כ' (לא אמא שלה, לא אמא שלי, אחותן), וכל מיני זוועות על ההתנהלויות המבישות שלה ושל בעלה מול ילדיהם (הגדולים כבר). לא דיברתי עם א' שבועות ארוכים. אני מרגישה מנותקת מכל מה שקורה למשפחה, למה לא מספרים לי שום דבר, למה אני לא שואלת, אבל אני רואה אותה נסערת ועצבנית ויודעת טוב מאוד למה אני לא שואלת, למה אני מתרחקת.
הלאה. עולה למקום העבודה שלה, אומרת שלום לדודה ל' (אמא שלה), נשיקות, חיבוקים, מוזמנת לארוחת-ערב. "הרבה זמן לא ראינו אותך ואת being". נכון. מכתפת את תיק חדר-הכושר, צועדת אל תחנת האוטובוס. טלפון מאמא - היא לוקחת את הדודה כ' (זו עם המשבר) למסעדה לארוחת בוקר שאולי תצהיל את רוחה - שאבוא גם. חם לי. את בקבוק המים שכחתי אי-שם, ורכב ממוזג שיאסוף אותי למסעדה ממוזגת נשמע מבטיח, ואני מסכימה.
אמא שלי חונה רחוק והן מחליטות לשתות קפה "מול הים" - כלומר, לחות בשפע ובריזה במשורה. הדודה כ' נסערת כבת שש-עשרה שהחבר שלה לא התקשר. בודקת סמסים, מתלבטת אם להתקשר אליו או לא, מקללת אותו ואז בוכה, וקובלת על החיים שלה, שמגיל 17 היתה איתו ועכשיו אין לה בעל, אין לה בית, יש לה עבוד מחורבנת ובטח הילדים שלה בעדו (מה שלא נכון). ויש לה יום-הולדת.
הן משאירות אותי בסנטר ואני הולכת להתאמן. כשאני יוצאת מהאימון, אני מוותרת על האוטובוס ולוקחת מונית מפנקת היישר אל המוסך.
חמש שעות בלי אוטו, ועשיתי "וי" על כל המשפחה. התעדכנתי בתולדותיה בחודשיים האחרונים, הרגשתי מנודה, לא קשורה, מנותקת - וגם כמה זה, בעצם, נוח.

מערכה שניה: בלי טלפון

כבר כמה שבועות שסמסים מגיעים אלי יומיים אחרי, שיחות לא נכנסות, הוא מכבה את עצמו לבד ועוד צרות טובות. אשפזתי אותו במוסך של סלקום וקיבלתי "רכב חלופי" - ופתאום, יומיים אנשים מסמסים לי כאילו אין מחר, "סוף סוף אפשר לתקשר איתך". מה?!
הטלפון מוחזר אלי מבלי שתוקן, ואני חוזרת להשתמש במכשיר שהיה לי לפני 3 שנים, ועדיין יושב באוטו. אין סמסים. דממת אלחוט, ואני מרגישה שאף אחד לא רוצה לדבר איתי. אני מכבה את הטלפון ומחליטה שרק אמשוך הודעות. מי שרוצה אותי, יודע איך להשיג. כמה שעות טובות אחר-כך, אין הודעות.
יכולתי להתגאות בכמה שעות האלה של "שקט מהצקות ניידות", אבל בעצם אני מרגישה נטולת-חברים ולא אהובה.

מערכה שלישית: בלי אהובי
היה לו עיסוק אחר בשבת הזו ואני ייעדתי אותה לבטלה עם חברות. אותן החברות שלא השאירו הודעות במערכה הקודמת. אני שולחת לאחת מהן סמס ב-ICQ, והיא מתקשרת - "בואי לארוחת בוקר". אני, שמחה על כמה שעות של אינטימיות בינינו, מגיעה אליה ומגלה שולחן ערוך לתפארת ואת אחותה הצעירה, ושלמעשה מדובר בהצגתו הרשמית לחברה של החבר החדש שלה. הוא שר לנו את Surrey with a Fringe on Top ואנחנו מחליפות לחישות מעל ראשו - חמוד נכון? כן, מאוד! נכון הוא קצת מזכיר את חבר של פרגית? כן, מאוד!
האוכל טעים? כן, מאוד! זה בערך מה שאני אומרת, ואז מייגעת אותם ואת עצמי בסיפורי התביעה בה אני עומדת לקבל איזה סכום נחמד, ואז מגיעים עוד זוג חברים, ואנחנו משחקים ארץ-עיר. אני טוענת ש"שרלטן" זה מקצוע, והבעל של החברה טוען ש"ירך" זה דומם, והאחות אומרת ש"נבטים" לא נחשב צומח, שזה כמו להגיד "עץ" ב-ע', והצחוק רב. רק שלוש פעמים נאלצתי להשיב לשאלה איפה אהובי, שזה לא הרבה בהתחשב בכך שהיו יותר משיששה נוכחים, אבל זה כה-מעייף.
הציפיה הזאת לעשות הכל ביחד, שגם אני נסחפת בה, ולא ברור לי עד כמה זה תכתיב שאני נכנעת לו וכמה זה הצרכים שלי, שלו, שלנו.

מערכה רביעית: בלי טיפול

הפסיכולוגית ר' חזרה מהמסע האחרון שלה בחו"ל רוחנית אף יותר משהיתה, עם כל מיני טריקים חדשים ואובר-מוטיבציה, ואילו אני יושבת מולה ומתאמצת לשתוק ורק בעשר הדקות האחרונות של כל פגישה מתפרץ לו איזה משבר-זהות. שלושה משברים לשלוש פגישות שונות - יש לי משבר-זהות במשברי-הזהות.
אני לא יכולה שלא לחשוב שבשבועות שהיא לא היתה היה בהתחלה יותר קשה ואחר כך יותר קל, כאילו פתאום הייתי חייבת לדאוג לעצמי, לחשוב ולהרגיש לבד. ואז אני נזכרת שזה בדיוק מה שאני לא כל כך רוצה, לחשוב ולהרגיש לבד תמיד, שדווקא לפעמים בא לי לשתף.
לשתף אך לא להשתתף - כי אין לי כוח לאינטראקציה, רק שישמעו אותי ומתי שמתאים לי. בשביל זה אני משלמת, אבל עם ההתפתחות של הקשר בינינו (לעזאזל!) היא יותר ויותר נוכחת שם, ואני, שאין לי כוח לאף אחד וגם לא אליה, נסוגה בצעדים קטנים לאחור. היום היא הביאה את הכלב שלה לקליניקה, והוא הוכרז רשמית ככלב טיפולי, ונראה שהוא עומד לנכוח בכל הפגישות מעתה והלאה. עוד גורם בתוך החדר הצפוף, המוזר הזה, לפחות הוא מכשכש בזנב.

מערכה חמישית: בלי אידיאלוגיה

הנוער מביטים בי בעיניים בורקות ומספרים לי ממצאים חדשים על איכות הסביבה, או שחיתות שלטונית, או משרד החינוך או משהו, ואני, עייפה, מחכה שהם כבר יגדלו ויהיו בשקט.

רציתי לכתוב פוסט על פיגוע שהיה היום, ועל כך שחברה שלא דיברתי איתה שנה נפגעה בו יחד עם ביתה התינוקת. גם ככה הרגשתי אשמה שכבר שנה אני לא מתקשרת, לא היה צריך פיגוע כדי להזכיר לי מה חשוב בחיים, אפשר גם בדרכים יותר עדינות. לתשומת-לב המתכננים הבאים והמוציאים-לפועל.

האזהרה בכותרת היא מהלינק הזה, לא כדאי ללחוץ עליו אם לא נמצאים במצב רוח ציני או שאתם ממילא יפה-נפש שמאלנים.

ושווה להשקיע ולקרוא עד הסוף. ולגזור. ולשמור.

סוג של תרפיה,
צבעים
מדי פעם,
אני מתמודדת עם
הרפיה

מה אני עושה פה?
לילה, לילה
מחר עובדים מחר עובדים
למה אני עושה את זה?
התשובה בגוף השאלה