אני לא מאמינה שלחיים יש משמעות. לצורך הדיון, אני גם לא מאמינה שלחיים אין משמעות. אבל נראה שהאמת המקובלת סביב היא שיש משמעות, ואני נאלצת לכן להיבדל מהסביבה כיוון שאני מטילה ספק.
באופן כללי אני מנהלת את חיי כאילו אני תחת הנחת-היש; אני עושה תכניות לטווח ארוך, יש לי חלומות, מאוויים, ציפיות. אני משתדלת לשפר את עצמי, להתפתח. אני משקיעה בלימוד דברים חדשים, אני עובדת על תכונותיי הבעייתיות וכו'. אני די מלאת חיוניות ודי רחוקה מדיכאון.
אך כל הדברים הללו הם לכאורה. השורה התחתונה היא שאני מטילה ספק בצורך להתאמץ כל-כך. אני בוחרת את הבחירה הבטוחה, נכון, כי אם במקרה יש סיבה לכל הדבר הזה אז עדיף לא לגלות את זה אחרי שפספסתי כל הזדמנות אפשרית. אבל כל הזמן מקננת בי התחושה שבעצם זה לא ממש משנה.
אני חושבת שזה משהו שהתבסס אצלי חזק יותר אחרי שהותקפתי. הסנסאי אצלו התאמנתי אז אמר לי שיש בזה משהו, בהתמודדות עם אפשרות-המוות, שמוציא אותנו אחרי זה שונים. באותו הזמן לא התחברתי לדברים האלה בכלל. לא הרגשתי שהתמודדתי עם אפשרות המוות, כי בשום שלב המוח שלי לא קלט שאני עלולה למות.
גם היום אני לא תופסת את הרגעים הללו כהתמודדות עם האפשרות של מותי, אבל משהו שקינן בי תמיד התחזק: הכל יכול להשתנות בשנייה, וזה לא יהיה בשליטתי. ומכיוון שאני יכולה למות בכל רגע, אני חייבת לחיות בכל רגע.
הדברים האלה מזכירים לי שיר שכתבתי בגיל 15:
לנשום עמוק בכל רגע של חיים
ולקחת פנימה, גם ללב
את האוויר והאבק,
את כל מה שיפה וטוב
ואת מה שכואב
ולהתענג עליהם: לא לקפוץ למסקנות,
לא לפרוץ בדמעות, ולא להתייחס;
להפנים, ללמוד ולאהוב
את האוויר והאבק
את כל מה שיפה וטוב
ואת מה שכואב.
אבל מה זה לחיות?
לפעמים רגע אחד הוא מחירו, או שכרו, של הרגע שהיה לפניו. וכדי שהמחיר יהיה נמוך ו/או השכר גבוה, עלי לעשות את הרגע הזה לשם הרגע הבא.
ואם לא יהיה הרגע הבא?
ככה אי אפשר לחיות.
אבל מי אמר שחייבים לחיות?
...
...
...
וזה ככה כל השבוע, בלי הוויסקי, בלי הקינמון, הג'ינג'ר, הלימון, הדבש והציפורן.
זה ככה במחזוריות שמושפעת מהורמונים, ממולד-הירח, מגאות הים, מכל סוג של ניסיון להומיאוסתאזיס.
...
...
...
...
ככה זה.
...
למי אני חייבת משהו חוץ מלעצמי?
...
גם לעצמי אני בעצם לא חייבת שום דבר במיוחד.
חסר המקום הזה בו אפשר לבטא את החלקים הכהים של הנפש בלי שמישהו יילחץ מזה, בלי שמישהו ינסה להצהיל את רוחי (אני לא בדיכאון! אז די), בלי שמישהו ינסה לשכנע אותי אינטלקטואלית (חברים, אי אפשר), בלי שינסו להסיח את דעתי.
"צאי מזה", אומר י', ידיד נעורי, שאני מזעיקה באמצע הלילה כשאני הולכת ברוטשילד ומשא-מחשבותי כבד מדי. הוא אוכל לי מהצלחת ולווה ממני כסף כי שכח את הארנק.
"את פשוט טועה, ואני לא הולך להסביר לך את זה. את הרבה זמן במחשבות האלה?" אני מהנהנת. "זה לא טוב", הוא אומר ברצינות. "תפסיקי עם זה". אני שותקת ולכן זוכה שהוא ייקח אותי הביתה על הטוסטוס שלו. שרירי-הירכיים שלי מתכווצים בהיסטריה בניסיון לשמור על יציבות במהלך הנסיעה, הגוף שלי נלחם להישאר בחיים, ואני משדרת מהמוח לאגן, תרפה, והוא מרפה, ואני מניחה לקור לחדור מבעד לשרוולים ולא יורדת מהטוסטוס גם כשמסתבר לי שנגמר לו הביטוח והוא גם לא חידש רישיון. "תאונת דרכים לא אכפת לי", אני אומרת לו דרך קסדה, "אבל אם אין לך ביטוח זה יעלה לך הרבה". "אני יעשה שהנהג שיפגע בנו יהיה אשם", הוא אומר ובולם-פתע, אני מדמיינת את עצמי עפה דרך האין-שמשה. אני יורדת גיבורה, קפואה ושמחה ליד הבית שלי. "נראה לי שהיית צריכה איזה לטמה, לא?" הוא שואל בגבה מורמת. "כן, תודה", אני אומרת.
גם הוא אחד מהם.
לפני 16 שנים. 17 בינואר 2008 בשעה 22:51
