החדר מריח מוניל. הנרות הדולקים בפינה מפיצים את הריח, והסדינים מבושמים בו. אובססיה קטנה שלו, שפעם חלקתי.
לא מזמן סיפרתי לו על האובססיה החדשה שלי. כששאלתי אותו לדעתו הוא אמר "לא נראה לי שאני יכול לאבד שליטה ככה". "מוזר" אמרתי, "דווקא חשבתי עלייך כשולט". "כן" הוא ענה, "זה מה שהתכוונתי".
זו הפעם הראשונה שאני במיטתו מאז, והיום באתי שונה – מסומנת. ערווה מגולחת לגמרי, וישבן חבול, כהה, מפוספס חבורות. הוא אינו מבחין בתחילה. החדר חשוך מלבד אור הנרות שבפינה, והמרחק ביניינו בקושי משאיר מקום לחמצן, שלא לדבר על מבטים בוחנים. זו ידו המגששת שמזהה את החידוש הראשון. אני שומעת את חיוך ההפתעה שלו, ומרגישה את מבט השאלה המופנה אלי. "ככה זה", זה כל מה שיש לי לאמר.
אנחת כאב קטנה כשהוא תופס בישבני חושפת את החידוש שבצד השני. הוא עוצר לרגע ומתרחק ממני מעט, הפעם לא בהפתעה – הוא מבין – אלא בסקרנות. אני מתהפכת על הבטן, נותנת לו גם לראות, אבל החדר חשוך. "תביא נר" אני מחייכת אליו.
שעה ארוכה אני שוכבת, דמומה ועצומת עיניים, בעוד הוא בוחן את גופי תחת האור המרצד, מתקרב ומתרחק, חולף מעל כל סימן וסימן. הוא אינו נוגע בי, אבל אני מרגישה את המתח שבו. אני פותחת את עיניי, ומביטה בשלו. אני מזהה את המבט. שולחת יד ומגביהה את ידו האוחזת בנר לגובה הנכון, ואז חוזרת לתנוחה הקודמת. ממתינה. נותנת לו לחשוב על זה.
אט אט הנר מוטה על צידו, ומעבר לשפתו גולשת טיפה יחידה, ראשונה, בניחוח וניל.
לפני 18 שנים. 8 באוקטובר 2006 בשעה 17:37