זול אך אלגנטי

"הייתי היום עם אשה" בישרה לי פרלין עת חזרתי מהעבודה.

רגע. תנו לי לצייר לכם את התמונה טוב יותר.

השעה 9 בערב ביום חמישי ואני חוזרת מהעבודה, לא לפני שצלחתי פקק של ארבע יציאות באילון. אני מתה מרעב וכל מה שיש לי ביד זה מכתב ממשרד הפנים לדייר הקודם, הלא הוא ליאוניד מהנדס החשמל המיתולוגי שעבר זה מכבר אל הכפר. בעוד אני תוהה כמה נורא יהיה המאמץ שידרש כדי להוציא את המפתח מהתיק המגניב אך לא מאוד נוח שלי, אני מבחינה כי אין צורך – דלת הכניסה פתוחה לרווחה.

קמי עומדת במטבח ומכרסמת אבוקדו (צירוף שעד לאותו הרגע לא היה עולה על דעתי כסביר). רום כבודה פרלין יושבת כהרגלה אצל המחשב, בין שני חלונות צ'אט, שלושה של מסנג'ר, מייל אדומות ופלאפון; לו תוכתר אלה לעידן ההיפר-תקשורתי, פסלוניה יעוצבו בדמותה.

"הגיע עוד מכתב ללאוניד" אני מדווחת, "באמת צריך כבר להתקשר אליו".

"הייתי היום עם אשה" היא עונה, בטון שיש בו לא יותר משתי דרגות חיו?ת מעל "חייבים להוריד את הפח. גם את מריחה את זה?" שגיע מספר דקות אחר כך, ובערך אחת פחות מב-"ניסו לסחוט אותי" של אתמול.

"הייתי היום עם אשה. שלא תגידי שאני לא עושה כלום עם מובטלותי".

דווקא התכוונתי לאמר משהו. נגיד, שאם היא כבר כל היום בבית אולי תמצא זמן לרשום סוף סוף את שמותינו על תיבת המכתבים. אבל עכשיו אני רואה שהיא באמת נורא עסוקה, וכל שנותר לי הוא להתישב מול המחשב, וכמדי ערב, להתעדכן בכל מה שקורה כאן בזמן שאני בעבודה.

יש דברים שהכי קל ללמוד בדרך הקשה. למשל, למה נעליים זולות הן זולות. או שלבלות שלושה ימים בצעדות הלוך ושוב על פני גבעות ירושלים בנעליים זולות זה רעיון ממש ממש רע. התוצאות של הרעיון הממש רע הזה היו האמ-אמא של כל השלפוחיות, ואחותה הגדולה.

בסלון של נילי, אליו צלעתי כל הדרך מהסינמטק, אני מורידה סוף סוף את סנדלי השטן, מרימה רגליים דואבות ומבקשת מחט. משחר ילדותי אני מחטטת בפצעים, מגרדת גלדים ומפוצצת חצ'קונים, אבל אין סיפוק הדומה לניקוזה של שלפוחית טובה. "רפואית או סתם של תפירה?" שואלת הנילי, ואני מהססת רגע עם התשובה. בדרך כלל אני משתמשת בכל מחט שמזדמנת לי ופשוט מחטאת אותה קצת באש, אבל אם כבר יש מחט סטרילית בהישג יד אני לא אגיד לה לא.

(למחרת בבוקר אני אזכר במשפט הזה ואדפוק לעצמי את הראש בקיר. גם כדי להעניש את המטומטמת שכנראה עשתה לי אינפקציה בזרת, וגם כי אני רואה קצת יותר מדי האוס לאחרונה).

אני מחבבת מחטים, כפי שכבר הוזכר כאן בהזדמנות קודמת. לא רק בגלל כל הדברים הנחמדים שאפשר לעשות איתן (תרגעו, אני מדברת על רקמה) או פוטנציאל השעשוע הטמון בהן (אוקיי, עכשיו אני מדברת על מה שאתם חושבים שאני מדברת, אבל גם על דברים אחרים). משהו באקט הנעיצה מרתק אותי. כשניקרות לדרכי בדיקות דם אני לא יכולה אפילו להעלות על דעתי שלא להסתכל; כשיש סטודנט לרפואה או חובש מתחיל בין מכרי אני תמיד מתנדבת לשמש שפן נסיונות.

ולמרות כל זאת, כשנילי מגישה לי מחט מהקופסה שאני יודעת למה יש לה, התגובה האינסטינקטיבית שאני לא יכולה לעצור מלהמלט מפי היא: "חי נפשי, את זה תוקעים בציצי?!"

כנראה שיש סיבה שאחרי יותר משנתיים אני עדיין סאבית לצרכי אוננות בלבד.

אתה עומד לתומך ברחוב כשאיש ניגש אליך ומציע לך חתול בשק.

אולי הוא לא כ"כ ישיר. אולי הוא רק מחווה עם השק לכיוונך הכללי ופולט "יש מצב לחתול?". מנגד, הוא יכול להיות גם מאוד ישיר, ולהבטיח לך שהחתול הזה, הוא לא כמו כל החתולים האחרים שאתה מכיר, הוא חתול משהו משהו, כדאי לך, באמת. אולי הוא עדין יותר, ומסביר באריכות שהוא עוקב אחריך כבר כמה זמן, ומדרך ההתנהלות שלך, איך שאתה עומד שם, פשוט יש לו תחושה מאוד מאוד חזקה שהחתול הזה ממש מתאים לך.

כך או כך – חתול בשק.

בניגוד לאסוציאציות שעולות מהפתגם, הוא לא מנסה לעבוד עליך. אדרבה, הוא מזמין אותך להתרשם מהחתול. בוא, תציץ לתוך השק, תראה איזו פרווה יפה יש לו. שלח יש, תרגיש את הרכות שלה. בעצם, חבל ככה באמצע הרחוב, לא נוח. בוא נקפוץ אלי, או אליך, או לאיזה בית קפה, כאן מעבר לפינה, רק לרגע. שם יהיה נח לך יותר לבחון את החתול, ולו אותך. תשחקו קצת, תן לו דג מלוח, תראה איך הוא מגרגר. קפיצה קטנה, מה יש לך להפסיד.

אתה מחייך בנימוס ואומר לא, תודה.

זה לא שיש לך משהו נגד חתולים. נגיד איזה רוטווילר שגר אצלך בבית והיה טורף אותם חיים. לא, שום דבר כזה. אתה אפילו לא איש של כלבים. מנגד, זה גם לא כאילו יש לך כבר שמונה חתולים בבית ואין באפשרותך בשום אופן לקחת עוד אחד, מפחד השכנים ומנהל הבנק. לא שצריך שמונה חתולים, לפעמים באמת מספיק רק אחד, אבל כזה שאתה באמת קשור אליו, שמגרגר אליך כשאתה מלטף אותו, כדי לספק את צרכיך החתוליים. אבל לך אין בכלל צרכים כאלה. ז"א, אתה מחבב חתולים. לעיתים קרובות אתה עוצר ללטף חתולי רחוב שמראים נכונות לכך. למעשה, יכול להיות שאם במקום האיש עם השק היה ניגש אליך עכשיו החתול עצמו, מתחכך ברגל שלך ומתנחמד כמו שחתולים יודעים, או אולי רק עומד במרחק בטוח ונותן בך מבטי "בחיאת תאכיל אותי" נוגים, היתה שמח להקדיש לו קצת זמן. אולי היית נתקל בו שוב למחרת, ועם הזמן זו היתה הופכת לפינת הרחוב הקבועה שלכם. אתה היית מביא גבינה, כי היית יודע שהוא מחכה לך, והוא היה מחכה לך, כי הוא יודע שאתה מביא גבינה, עד שיום אחד שניכם הייתם עולים על העניין שבשביל לנהל את תחלופת הלקטוז הזו לא צריך פינת רחוב, והוא היה בא איתך הביתה. כך, בעצם, הכרת את החתול הקודם שלך, שבאמת הסב לך הרבה נחת, עד שנדרס, לא עלינו. היית מאוד עצוב, אבל זה לא כאילו הוא השאיר איזה חלל נוראי בחייך שאתה פשוט חייב למלא בחתול חדש. בטח לא עד כדי כך שתלך לאיזה בית קפה למשחק מאורגן עם חתול שבכלל עוד לא ראית. מה גם שהאוטובוס שלך תיכף מגיע.

ההוא מסתכל עליך במבט שחציו עלבון וחציו עוינות, וכל כולו ערבות פולניה מכוסות שלג קר במיוחד, ומסנן – למה ישר לפסול?

ועכשיו לך תסביר לו שאתה בכלל לא רוצה חתול.

כמה ימים לקח לי להבין למה הסקס לא היה מספק. לא ציפיתי ממנו להיות מזהיר – זה לא היה מפגש מהסוג הזה – ובכל זאת הופתעתי מעוצמתה של תחושת החוסר שהוא הותיר בי, אף שהיה אורגזמתי במידה ראויה. רק כמה ימים אח"כ, במיטתי שלי, בין נים ללא נים ובעיצומה של תרגולת הרדמות מס' 3, הבנתי – המסיונרית.

אני לא יכולה להאשים אותו. הוא מכיר אותי לא מהיום, ולא פעם שמע אותי מדברת בגנותה. אם יש משהו שאפשר לרשום לחובתו, אולי זה חוסר דמיון ומידה מסויימת של עצלנות, אבל אני מאמינה שבעיקר היותו בחור טוב ומתחשב ואוהב אותי בדרכו היא שגורמת לו לדבוק, לא רק אבל בעיקר, באותן תנוחות מועדפות שמניתי, בצירוף הסברים שבעצמי לא באמת הבנתי, אי אז.

אני קצת מתחרטת על הנאצות שהמטרתי עליה; היא לא עשתה לי כל רע. לא, בעצם זה לא נכון. היא עשתה לי הרבה רע, אבל זו לא היתה אשמתה. זה לא משהו אינהרנטי שפגום בה, פשוט עניין של חוסר התאמה בסיסית. בניגוד למוניטין הגרועים שיצאו לה – סטנדרטית, בנאלית, משעממת, "רק לפתוח את הרגליים ולשכב שם" – למעשה היא דורשת ממך לא מעט. ובראש ובראשונה – לקבל. לקבל את מלא כובד משקלו, עם כל המשתמע מכך, ומעבר. כשהסקס הוא פנים אל פנים, וממרחק מינימלי, "רק לשכב שם" הופך לפעולה אקטיבית ומאתגרת כ"כ.

מכמות הקלישאות מזן "מסע ארוך שנגמר איפה שהתחלת" שעולות לי לראש עכשיו אפשר להסיק שזו מחשבה די בנאלית, אבל עדיין מפתיע ומשעשע, וגם משמח אותי, שאחרי כל השיטוטים המיניים שלי, זה מה שהכי בא לי עכשיו.

אומרים שציפיות יש רק לכריות, אבל מזמן לא התרגשתי ככה מלהכנס למיטה. כי הלילה, לראשונה מזה שנים, אם לא אי פעם, הכריות שלי, כל ארבעתן, עוטות ציפיות בצבעים לא מתואמים. בא לי להתפרע.

ובעצם לא. אף פעם לא ראיתי אריה משתעשע בטרף, אבל כשחתולים עושים את זה, הטרף לרוב מנסה לברוח.

אני לא מנסה לברוח.

אולי אריות בכלל לא משתעשעים בטרפם. הוא אמור להיות כבר מת כשהלביאות מביאות להם אותו. ובעצם, הנה הדימוי -

הלביאה מביאה לאריה את הטרף, אבל המקום להניח אותו לפניו היא מניחה את עצמה; נשכבת על הגב, פושטת את הראש לאחור, חושפת את כל האיברים הרכים ומניחה לו לטרוף אותה. לטרוף אותה בעודה בחיים.

מכירים את החטיפי תפוחים הקריספים האלה? אלה שהם כמו תפוצ'יפס, רק שהתפו הוא ח עץ ולא ח אדמה? מתה על הדברים האלה. זה לא רק הטעם (אני אוהבת תפוחים ברוב צורות הצבירה שלהם), זה הערך המוסף של הקינקיות. כאילו, זה קריספי, אבל זה מתוק! שבירת מוסכמות כזו פשוט עושה לי את זה.

אבל מי שמשווק/פרסם אותם לא עושה את זה בתור "חטיף קינקי" (יש משהו שמשווק כחטיף קינקי? בעצם לא משנה, 99% שגם אם יש הוא קינקי בערך כמו... משהו בכלל לא קינקי) אלא בתור סוג של חטיף בריאות/דיאטה. כי הרי תפוחים! זה בריא! וזה גם אפוי ולא מטוגן ואין בזה בכלל שומן וגם, הי! תפוחים!

הקטצ' הוא, כמו ברוב הדברים שאין בהם שומן, שהם מפצים על זה בהמון סוכר (זה גם עובד הפוך, אגב). ואיך יודעים שיש בזה המון סוכר? או, יש כל מיני דרכים. אפשר להסתכל על הרכיבים (למרות שלרוב הם משקרים), אפשר להסתכל על טבלת ה"ערכים התזונתיים" ולחשב כל מיני קלוריות חלקי פחמימות וכאלה. אבל אני לא צריכה כל מיני טריקים כאלה. לי יש משהו יותר טוב. לי יש דלקת חניכיים.

לא משהו רציני, רק בצד ימין, מאחורה, ליד השן בינה היחידה שנותרה לי וכבר עשר שנים צומחת לאט לאט בלי להתקרב אפילו לקו הסיום (אולי גם היא מחכה שאני אסיים סוף סוף את התואר ואהיה ראויה לתואר שלה? שיניים, לך תדע). זה לא מציק לי במיוחד, חוץ מאשר כשאני הולכת לשיננית והיא צועקת עלי שאני לא מצחצחת כמו שצריך (מותק, 27 שנים, נגיד 19 עם הסט הנוכחי, ו-0 חורים. אני לא מחליפה נוסחה מנצחת), וכשאני אוכלת משהו מתוק. ברגע שמשהו מתוק, אבל מתוק ממש לא איזה שוקולד פרה, משהו כמו נגיד סניקרז, נוגע בשן הארורה, היא שולחת לי דיווח ישיר על תכולת הסוכר שלו בדמות גלי כאב. אני מודדת את עוצמת הכאב מול טבלת המרה קלורית ושולחת הודעה לתחת, שיתכונן.

בחטיף תפוחים קריספים יש יותר סוכר מבסניקרז. אני לא יודעת בדיוק כמה כי לא היה לי זמן למדוד מול הטבלה, הייתי קצת עסוקה בלצרוח מכאב (בלב. בכל זאת, שלוש וחצי לפנות בוקר) ולרוץ לחפש משהו לשטוף בו את הפה. נוט טו סלף – נוזלים קרים, נגיד מיים, מחמירים את המצב. בסופו של דבר אותרה כוס עם שאריות קפה ממוקדם יותר היום (או השבוע, לכל המאוחר) וקצת פרינגלז. השילוב של השניים ובערך חצי שעה של קללות במגון שפות (בלב, בטח שבלב) והכאב המעוור שכך. ועם דעיכתו של הכאב שבו וצפו תחושות אחרות. נגיד המאנצ'יז הליילי שהיה הכוח המניע מאחורי התקרית מלכתחילה.

בהיסח הדעת שלחתי יד אל השקית, שעדיין היתה מונחת איפה שהשלכתי אותה בעווית הכאב הראשונית, והוצאתי עוד תפוחון. אבל הפעם הקפדתי ללעוס בצד שמאל. שלא תגידו שאני לא לומדת.

אחרי מועדון הסאדו הליטאי, יצאתי לנופש בדס"מי. אתם בטח מכירים את הקונספט – אתר נופש, כמה צימרים, קצת דשאמים/עצים, כמה שולטים ונשלטים יוצאים לחופשה מאורגנת בחיק הטבע ובחברת like-minded people (אם כי קצת הפריע לי שהיו שם עוד קבוצות חוץ מזו שלנו, אבל זה סיפור אחר).

החוויה הזו היתה הרבה פחות סוריאליסטית מקודמתה, והרבה יותר מוארת, מורכבת, מעניינת, מציאותית ונו, גם פעילה. אני לא הולכת לספר לכם על מה שהלך שם, כי זה לא עניינכם וגם כי אני לא רוצה שתשאירו לי כתמים על הבלוג, אבל מכל הסיפור עלתה מסקנה אחת, ברורה בולטת ונכונה ברמות כאלה שפשוט חייבים לרשום אותה איפשהו:

אני צריכה חברות נשלטות.

אני אוהבת ילדים יפים, גם אם הם נשים.

אתמול בלילה הייתי במועדון סאדו ליטאי. הגעתי לשם די בטעות, זה היה אזור צפוף של הרבה מועדונים, ואני הצצתי בכולם כי ניסיתי למצוא מישהו שיוכל לאמר לי איפה עובר האוטובוס שאני צריכה. ליטא של החלומות נמצאת מרחק שתי תחנות אוטובוס מירושלים. אני לא בטוחה מאיזו שכונה של ירושלים, היא לא נראתה לי מוכרת, אבל אולי זו קרית יובל, ובכל מקרה שם נמצאת הדירה החדשה שלי, זו עם השותף החמוד וחלוקת החדרים הלא ברורה. אבל זה כבר חלום אחר.

ליטא של החלומות (או שמא רק וילנה? בחלומות שלי ליטא היא עיר) נראית כמו שילוב של עיירות קטנות בטוסקנה ואזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. אזור המועדונים היה על הגבול בין העיר החדשה והעיר העתיקה. העיר העתיקה בנויה על גבעה, מעליה אפשר לראות את ראשיהם של המלונות בכניסה לירושלים. בראש הגבעה, ומרכז העיר, יש אזור רחב של שרותים ציבוריים בו יושבת חבורה של (א)נשי פאלונג גונג, שהאפיפיור אמר לי שהוא למד מהם... אני כבר לא זוכרת מה.

אבל בחזרה למועדון. הוא היה ממש קטן, אולי זה לא היה ממש מועדון אלא יותר פליי פארטי. הקהל היה די מבוגר והדרס קוד מוקפד, גם אם לא ממש מושקע. למעשה, זה היה הרמז הראשון שזה מועדון סאדו – מיד בכניסה נתקלתי באיש ששאל איפה אפשר להחליף בגדים, ובידו מסכת עור. הכניסה מובילה ישר למעין מרפסת קטנה שמשקיפה על המועדון עצמו. איש אחד עבר שם עם שוט והצליף בישבניהן של שלוש נשים שעמדו נשענות על המעקה ואחוריהן מובלטים, וגם בשלי. אחר כך הוא התחיל יורד במדרגות, שלאורכן ישבו נשלטים ממינים שונים ובדרגות לבוש שונות. הם התחילו לארגן את הנשלטים לאיזו פעילות מעגלית שלא היתה בדיוק ברורה לי כשהחלטתי לצאת. לא התאים לי כל העניין, לא הייתי בטוחה אם הוצלפתי כי זה כך הם נוהגים בכולם או כי גם אני הבלטתי בטעות את הישבן, ובכל מקרה, היה לי אוטובוס לתפוס.

אבל ביציאה עצרתי לרגע לסמן לי וי מנטאלי מרוצה – הנה, הייתי במועדון סאדו ליטאי.