צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

Newbie

כנראה המקום היחיד בחיי שאכתוב בו משהו שאינו נוסחה.
לפני 4 שנים. יום שלישי, 5 באפריל 2022 בשעה 20:58

''אני מפחדת''

''עד עכשיו נתתי לך סיבה לפחד פיצית?"

אוף. הוא צודק. ''לא.''

''אז בואי נדבוק בזה, shall we?"

-----------

''פה גדול, ולשון החוצה. איך את עונה לשאלות שלי?"

''נה-אה, אהמ''

''יופי. שימי את הדובי בן הרגליים, ותזיזי אותו.''

''אהמ''

''את מזיזה אותו בקצב קבוע?"

''נה-אה''

''אז תזיזי בקצב קבוע. גם אם את רוצה שזה יהיה יותר לאט או יותר מהר, תקפידי על קצב קבוע.''

אבל איך אני אתרכז אם כל מה שאני צריכה לחשוב עליו הוא הקצב של הדובי? 

וכנראה שהוא הבין מיד על מה אני חושבת, כי הוא ענה בלי ששאלתי: "תזיזי יותר מהר. את עושה את זה בשבילך?" 

אני מרגישה כמו איילה שנלכדה באורות מכונית בכביש חשוך. ''נה-אה''. 

''את עושה את זה בשבילי?" 

''אהמ''. מובסת. לא רק כי הודיתי, אלה כי אני עדיין מופתעת שזה מרטיב אותי. קברתי את זה כל כך עמוק.

''תגבירי קצב. והחרמנות והרצונות שלך יעמדו בדרך?" 

''נה-אה'' 

''אז אם זה בשבילי, זה ייעשה כמו שאני רוצה, נכון?'' 

פאקינג שיט. ''אהמ''.

 אני מתרכזת רק בקצב ואיכשהו בכל זאת רטובה ומגורה.

''תוציאי את הדובי מבין הרגליים.'' 

מי היה מאמין. ואני חשבתי שהיא איננה. מסתבר שלא, והיא אפילו פלטה יבבת תלונה קטנה.  

אולי מתחת לנשכנית-לועסת-הידיים עדיין מסתתרת לה גורה צייתנית עם עיניים רכות.

 

לפני 4 שנים. יום שבת, 2 באפריל 2022 בשעה 22:33

אני כל כך רוצה להשתחרר מזה. מכל מה שצילק והכאיב ופגע. אני רוצה לקחת את כל הזיכרונות להכניס לתוך תיבה, לצפות בזפת ולהניח בין קני הסוף.

אני רוצה להפסיק להחזיק את זה כמגן. להפסיק להסתכל על כולם כמפלצות בפוטנציה. 

אני רוצה להיות מסוגלת לציית. להסתכל מלמטה. להתמסר. להיות כנועה.

להיות פגיעה. 

🐣

לפני 4 שנים. יום שבת, 2 באפריל 2022 בשעה 0:13

''תביאי את הדובי.''

''לא.''

''תביאי את הדובי.''

''לא.''

''תביאי את הדובי.''

''לא.''

''את סתם מעכבת את הבלתי נמנע.''

איזה נודניק, ג'יסז. ''טוב.''

''את רוצה לשים אותו בין הרגליים?''

''לא יודעת.''

''נו.''

''לא יודעת..!"

''את רוצה שאני אחליט?''

''כן.''

''אז תשימי אותו בין הרגליים.''

שתיקה.

''את מזיזה אותו?"

''לא''

''למה?"

אני קולטת את התשובה שלי רק אחרי שאני פולטת אותה: "כי לא הרשית לי.'' ואני סוטרת לעצמי בדמיון, על כך שהייתי ממושמעת ועוד יותר על כך שזה הרטיב אותי. אני חושבת שאפילו הוא הופתע מהתשובה.

''תזיזי אותו. לאט.''

ליטלית קטנה עם דובי. ''על מה את חושבת?"

אני מצחקקת. כי אני ליטלית קטנה עם דובי. אני לא אמורה לחשוב על כוח, אלימות, התנגדות והכנעה. על פתיחת רגליים באגרסיביות, הצמדת ידיים למזרן וחניקה עד עילפון. ''לא מגלה'' זה כל מה שאני מוציאה.

''תכניסי יד למכנס, מעל התחתונים.''

''אוקי'' 

''מה את מרגישה?"

''רטוב''

''את רוצה להכניס יד מתחת לתחתון?"

''כן''

''ומה עושות ילדות כשהן רוצות משהו?"

''מבקשות.'' הקול שלי כל כך קטן שאני בכלל לא בטוחה אם הוא שמע. אני בהלם כמה התשובה של עצמי יכולה להרטיב אותי. 

''אז תבקשי.''

אני מרגישה שהפסדתי במערכה. אני מרגישה מובסת.

אני מנסה. אני פותחת את הפה וחוזרת על המשפט בראש. 

אבל הוא פשוט לא מצליח לצאת החוצה. כאילו בלעתי את הלשון.

כי באותה דקת שתיקה אני כבר לא ליטלית עם דובי. אני שרוטה עם פלאשבקים שרודפים אותה בלי הפסקה וניזונים מפחד. אני ילדה שמציירת תרחיש אימה שלם בראש, מסיטואציה שובבה.

''לא היום.''

 

 

 

 

לפני 4 שנים. יום שבת, 26 במרץ 2022 בשעה 21:56

הבטחתי לעצמי שלא. שזהו. שנגמלתי. 

הבנתי ששיקול הדעת הלקוי שלי, יחד עם הנאיביות הלא תאומן הופכים אותי לטרף קל, ונשבעתי שדי.

אני נאחזת בסירוב, בעקשנות, בלהיות דובי לא-לא. זה משאיר אצלי שמץ תחושה של שליטה. 

ואני נושכת, מתגוננת, מרחיקה, מתחצפת. לפעמים אני בטוחה שזהו, עברתי גבול, הייתי מדי לא נחמדה.

אבל השלווה הזו שבתגובה. הדיבור בגובה העיניים. העטיפה בחיבוק למרות שאני בועטת ונאבקת. 

לא התכוונתי שזה יקרה. פחדתי שזה יקרה. ואני עדיין מפחדת. אבל זה חזק ממני. פעם אחת אף מעדתי וצייתתי.

וזה לא ממש מקובל עלי, העניין הזה. זה שזה מוצא חן בעיניי. מרגיש לי שהשליטה בורחת לי מבין האצבעות.

 או שאני בכלל מוסרת אותה מרצון?

 

 

 

 

 

לפני 4 שנים. יום ראשון, 27 בפברואר 2022 בשעה 19:39

מעניין מה היית אומר עכשיו.

אני מצליחה, מתקדמת. משאירה עבר שלם בתוספת אבק מאחורי.

לא מכירים אותי כאן אז פאק איט, אשתחצן: מתקבלת לכל מקום שארצה. 

הפכתי לשוות ערך. אפילו הזמן שלי הפך ליקר חומרית, כמו הגדולים. כל יום יוצא לי לבשר 

"Sorry, booked up"

 מי היה מאמין.

וכמובן, אם הייתי מרוצה כמו שאני מספרת אז לא היית אפילו מוזכר כאן. ''הפסד שלך'' וכל השיט הזה.

אבל קוללתי לעד עם שאלת ''מה היית חושב? היית מתגאה?" בכל צעד ושעל בחיי.

מה אכפת לי בכלל.

--------

🧸

 

לפני 4 שנים. יום חמישי, 10 בפברואר 2022 בשעה 19:29

פתח אותן לרווחה, והיסתער.

חזק

חם

תובעני

ומוחץ 

כך שנשימתי תהיה מעבר לשליטתי.

יש כל מיני סוגים של חורים שאפשר למלא 

אבל רק חור אחד שהחלל בו דורש טיפול.

את זה אני אפילו מסכימה שתדרוש ממני.

 

ראה ערך: חיבוק

 

 

לפני 4 שנים. יום שבת, 5 בפברואר 2022 בשעה 21:32

הגורה הקטנה איננה.
זו שכשכשה בזנב בשמחה נאיבית למראה הבעלים.
זו שיללה בשקט וירדה לארצה למשמע הקול הרועם והמכה על האף.
זו שלנגד עיניה עמדו סיפוק וריצוי הבעלים.
זו שנשיכותיה הן רק מתוך משחק, ושיני הגורה שלה חדות אבל הלסת שלה לא ננעלת.

עכשיו אין לה שום עניין לספק ולרצות. גם לא להסב נחת.

כשכוש בזנב הפך למראה נדיר. ארצה לא קיים כבר.

למשמע קול רועם היא נוהמת וחושפת שיניים.

ומי שמכוון אצבע לאף נותר עם 9.

האם היא לעד תעדיף לחיות ברחוב?

 

לפני 5 שנים. יום שישי, 28 בינואר 2022 בשעה 23:00

יש לי צורך.

אני מנסה כבר הרבה זמן להתכחש אליו, להסתיר אותו, לקבור אותו, להתעלם ממנו.

 

אני כל כך מנסה לחנוק אותו שאני אוסרת על עצמי לחשוב עליו. מנסה לשכנע את עצמי שזה לא צורך אמיתי. מזכירה לעצמי בעקביות איך נכוויתי. ואילו טעויות עשיתי. מזכירה לעצמי שאסור לי לסמוך על עצמי בבחירת האנשים להניח בידם את האחריות הזו. 

 

אבל זה תמיד חוזר מהדלת האחורית. ככל שאני קוברת עמוק יותר ככה הצורך חריף יותר. כמו לנסות ממש חזק לא לחשוב על פיל לבן.

אני מתקשה להודות בזה אפילו בפני עצמי.

 

אני זקוקה לזוג עיניים להביט אליהן מלמטה.

ואני מתעבת את עצמי על כך.

 

לפני 5 שנים. יום שישי, 21 בינואר 2022 בשעה 21:19

כשאני מנסה לחנך את הגורונת שלי אני תוהה לעצמי.

מצד אחד, בא לי לתלוש שיערות.

מצד שני, אולי זה טוב שהיא לא ממהרת לציית לכל אחד. היא עברה המון ידיים, וגם אני רק בית זמני. ככה היא שומרת על עצמה.

אחרי שנסיון האימוץ שלה כשל היא חזרה אלי עם רגרסיה. נושכת בטיולים ומבקשת הרבה יותר תשומת לב. היא מפעילה נוהל ''שור זועם'' כדי להשתחרר ולברוח.

אפשר לאמר שספרתי עד 10 בתדירות של ילד שלומד לספור בימים האחרונים.

וככל שאני לומדת ומתנסה איתה, אני יותר ויותר בטוחה שאני בעצמי בלתי ניתנת לאילוף. אני, לעומתה, תמיד נושכת את החגורה עד שהיא נקרעת. 

אני רק מקווה שהחגורה שלה תחזיק מעמד.

---------

תהיות חסרות טעם של תקופת מבחנים. 

1 down, 3 to go!

 

Pup

לפני 5 שנים. יום שלישי, 11 בינואר 2022 בשעה 18:01

היום מישהי אמרה לי בגינת כלבים שהסיבה שרבים עם הכלבה שלי היא שהיא submissive. נו, התפוח לא נופל רחוק מהעץ, לא? (היא באומנה, אבל עדיין). עניתי בתגובה שאני ממש גאה בה על כך שהיא למדה להחזיר במקום להתקפל.

 

10 דקות אחר כך איכזבתי את עצמי.

וגרוע מכך, איכזבתי אותה.

נתתי למהלך על 2 אחר לתפוס אותה ולגרום לה להתפתל ולהיאבק במה שהיא תפסה כמאבק הישרדותי, למרות שהיא לא עשתה דבר ולא פגעה באף אחד. מעולם לא ראיתי אותה נאבקת ככה.

הייתי חלשה מכדי לעצור את זה, ונתתי לה להתמודד עם זה לבד. 

אין לה אף אחד שיגן עליה חוץ ממני. ובמקום למלא את תפקידי, קפאתי וצפיתי איך מישהו אחר מרשה לעצמו לפגוע בחסר אונים שנמצא תחת חסותי, לטענתו "בשם החינוך".

 נו, התפוח באמת לא נופל רחוק מהעץ.