|
|
|
מה את רוצה?
תהיי כנה עם עצמך. מה את רוצה מעצמך ומהעולם?
מה חשוב לך? מה זניח בעיניך? על מה את מוכנה להילחם?
את תמשיכי לעולם להרחיק ממך את כל מי שיקר לך.
וטוב שכך. כי את יודעת לבחור אנשים עם לב טוב. מה שאת לא יודעת לעשות, זה איך לא לפגוע בהם למען השם.
והם באמת ובתמים לא מגיעים לך.
----------
כן, באתי לבאס. אבל אני אנוכי ועצמי כלל לא מסתדרות ולפעמים זה גולש החוצה.
ילדה מעצבנת.
מנצחת כל תחרות אכילת סרטים במקום הראשון.
אני מתחילה לחשוב שרק רוע את מסוגלת להבין. רק אכזריות וטירוף. והמוח שלך הוא מתורגמן אהבה <=> איום.
את לא יודעת לחיות, את יודעת רק לשרוד. גם מי מנוחות הופכים אצלך למערבולת, והכל מכמה טיפות מוכתמות.
אין לך את היכולת להיות נאהבת.
את מסוגלת לאהוב בכלל?
היא עוברת בין ידיים.
היא לא מבינה מה דפוק אצלה.
היא עושה הכל בדיוק כמו שלימדו אותה. אבל איכשהו, פעם אחר פעם משהו משתבש.
כן, יש פעמים שהיא חצופה, מתריסה, נושכת, בועטת.
היא סגלתנית. שורדת. לא נקשרת, כי הרי תכף זה מסתיים. תכף היא בורחת. אסור להיקשר. אסור לסמוך. אסור להיות תלויה. כי אז הכאפה הופכת לבעיטה עם הברך לפרצוף. מעולם לא היו שם כדי להישאר.
אבל היא כל כך כנועה ומרצה בטבעה שזה שורף בלב.
היא פשוט מתחננת לחום. לביטחון.
כל מה שהיא רוצה זה שיאהבו אותה.
-----------
לקחתי כלבה לאומנה. או שהיא לקחה אותי, תלוי את מי שואלים.
רגע
לעצור
לנשום
בבקשה
זה יותר מדי
רק לשנייה
להסדיר נשימה
הוא אוהב לכתוב.
הוא מרבה לעשות זאת.
על הכל. קטן כגדול, שולי כמשמעותי.
בכתב כל כך יפה, שזה מעביר בך צמרמורת.
עטו תמיד זקור, מוכן ומזומן.
אולם כשהגשת לו את מחברתך, מרגע הורדת המכסה ועד הנחת העט על השולחן לא עבר הרבה זמן. אולי מילה או שתיים הספיקו לעלות על הדף.
וזה גורם לך לחשוב. התאמצת כל כך לקשט את מחברתך, והיית כה צמאה למילה כתובה, לסימן של העט המקולל הזה עליה.
יש בכלל מה לקשקש על דפיה? או שכל יעודה זה לשמש כאסופת דפים שמשמשים לנקיון הלוח?
קחי אותו
את כל הכאב ילדה
את כל מה שצף ועולה
כל טריגר ופצע שנחשף בלי כוונה
קחי אותו
ואמצי לחיקך.
בלי להשליך, לקבור, לכסות, להתעלם ולברוח בשם ההישרדות. את באמת חושבת שתוכלי להתחבא ממנו לנצח?
הכירי בו. תני לו מקום. מתי תביני שלעצור ולכאוב לא הופך אותך לחלשה או פגיעה? ושהעולם לא הולך להתפרק?
כל אחד מחבק אחרת.
חיבוק של מישהו זה החותם שלו. תמצית מושלמת של טיב היחסים עם אותו אדם. ואחרי תקופת זמן בנפרד זה מה שאליו אני מתגעגעת ביותר.
החיבוק הראשון עם כל אדם משמעותי בחיי לעולם ישאר בראשי.
יש מי שהצחיק אותי עד כאב בטן בחמישי ב2 בלילה קפוא, במכונית, ושאל אם הוא יכול לתת לי חיבוק. הוא אשכרה בא את כל הדרך ליישוב שכוח אל אחרי 10 שעות עבודה בשביל חיבוק נטו.
יש מי שהבטיח בשיחה ראשונה שכל מה שיהיה בפגישה ראשונה זה חיבוק חם ורך. שבוע אחר כך הוא אמר שאם בפגישה הראשונה אני לא מגיעה מוכנה לפחות לבלוע, אין שום טעם בפגישה.
יש מי ששכנע אותי להיפגש באוניברסיטה באמצע הלילה רק בשביל חיבוק חם. עבר לידנו דורבן (!!!) באותו רגע.
יש מי שמחבק אותי מהיום הראשון בלי שנפגשנו מעולם. הוא אימץ אותי. כשהוא רוצה להדגיש את עוצמת החיבוק הוא כותב (((((חיבוק))))).
יש מי שחיבק אותי כחבר טוב. חבר ממש ממש ממש טוב. ביציאה מהרכבת. שעתיים+מילקשייק אחר כך החיבוק היה כששנינו עירומים.
בקיצור, אני תמיד זוכרת חיבוק ראשון. לפרטים.
הבעיה היא שאני לא בהכרח זוכרת חיבוק אחרון. כי אני אף פעם לא יודעת שהוא כזה.
Life had broken my heart, my spirit
And then you crossed my path
You quelled my fears, you made me laugh
Then you covered my heart in kisses
---------
J'irai toujours une place dans mon cœur pour toi. Merci ❤️
מה את רוצה?
מה את רוצה מהחיים שלך? מהסובבים אותך? ממנו? מעצמך?
מה את צריכה? את אלופה בלהגיד לאחרים מה הם צריכים ומה יעזור להם. ואצלך הסנדלר הולך יחף.
מה טוב לך? מה רע לך? מה בריא בשבילך? מה נכון עבורך?
וממה את כל כך מפחדת?
את מתישה אותי. כל מה שאת יודעת לעשות זה לטחון מים.
?U in the mirror, shut up for a bit, will ya
שירשור טעויות בבדס''מ שעלה בפורום העלה בי יותר משחשבתי. ''שולט'' שהותיר את חותמו בצורה שלא חפצתי בה.
מה חשבתי לעצמי?
איך לא עמדתי על שתי הרגליים האחוריות בפעם הראשונה שהוא הפעיל את המניפולציות הזולות האלה?
איך הבלגתי על איומי נטישה? על ה-משפט שחונכתי להיזהר ממנו, "לא מחכה לך יותר טוב בחוץ"?
אני נזכרת בכל הבעיטות בבטן הרכה שהוא הכניס לי. והכל תחת הטענה שאני לא מחונכת, לא רוצה מספיק, אנוכית, לא נשלטת טובה. ש''כנראה שהוא צריך ללכת לכלבות האחרות שלו''.
איך נתתי לזה לקרות? איך נתתי לעצמי להגיע למצב שאני מאמינה לו? ועוד עושה הכל רק כדי לא להתמודד מול הכעס הרועם שלו?
אני משתדלת להמעיט עם ההלקאה העצמית, אבל זה פאקינג קשה כשאת רואה כמה טיפשה היית.
מאז הורדתי את הקולר שלי. ונותרתי תוהה. אני נשלטת? סאבית? כנועה? שולטת מלמטה? קינקית?
הנאיביות שלי היא החברה הכי טובה שלי.
ולצד זה האויבת הכי גדולה שלי.
היא זו שגורמת לי להאמין תמיד בטוב שבכל אדם, אבל נותנת לי לפעמים להרחיק באמונה עד כוויה.
