|
|
|
אני יודעת שאסור.
אבל אני כל כך כל כך רוצה.
איך אפשר לעמוד בזה?
חם, מטפטף, מזמין ליקוק.
אבל אני יודעת שאתחרט על זה בבוקר, בדיוק כמו בכל הפעמים הקודמות. ואשנא את עצמי. והכל כי לא שלטתי בעצמי.
אבל זה פשוט כל כך פאקינג קשה.
לעזאזל עם החג הזה והסופגניות המקוללות האלה.
שמעתי היום שיר ילדים לחג דרך החלון. בכלל שכחתי שיש חג. כל מה שהיה לי בראש זה דוחות מעבדה, קוד שלא רץ והעובדה שהמקרר ריק לחלוטין.
ומשום מקום, הרגשתי מחנק בגרון ועור ברווז.
וזה גרם לי לחשוב.
פעם מישהי ראתה את כל דובוני הפרווה על המיטה שלי וטענה שאני נאחזת בתקופה בטוחה יותר בחיים שלי. Little did she know. אני בכלל לא זוכרת את רובה של ה'תקופה' הזו. ביטלתי אותה בטענה שאני סתם אוהבת בובות פרווה (ובובספוג, סרטים מצויירים, חוברות צביעה ושוקו חם. אבל זה לא נחשב. זה לא מעיד על כלום).
לפני יומיים אמרתי לו שאני חושדת שיש לי Commitment issues די רציניים. הוא פער עיניים ואמר בהפתעה מעושה ''לא נכון. לך?! מה פתאום!"
אז הבנתי שזה כתוב לי על המצח בפונט 18, בבולד.
ושזה היה ברור לכולם חוץ מלי. אפילו על השריטות הבנאליות והגנריות ביותר לא עליתי בעצמי.
FML.
🧸
אין לי איתך דרופ.
זה כל כך מוזר וחדש.
הייתי בטוחה שזה משהו בילט אין במוח שלי. שאין מנוס מזה. שזה חלק מהסאבית שאני (?or am I).
ואני לא יודעת איך זה קורה או מה אתה עושה. עדיין לא הבנתי את החוקיות.
אולי אלה הבדיקות שפיות שאתה מקפיד לעשות. אולי זה החיבוק תוך כדי שמגיע בלי שאבקש אותו ולא כי ''אתה צריך''. אולי זה ההקפדה על הדילוג בין הזונה לקטנה.
אין אצלך ''אפטרקייר''. יש פשוט קייר. לפני, בזמן, אחרי, בין לבין ובכל סיטואציה.
וזה חדש. לא ידעתי שאפשר לבכות כשמסשנים אותי כי כואב לי בלי לרצות למות שתי יממות שלמות אחר כך. לא ידעתי שאפשר להסתחרר מחוסר בחמצן בלי להרגיש שכל העולם מתפרק למחרת. לא ידעתי שאפשר להיות מושפלת ולדעת שאני אהובה בו זמנית.
תמיד הסתכלתי על כל אלה כעל מאורעות זרים לחלוטין.
🐣
החדירה כבר מתחילה לכאוב לי. ואתה מורה לי לסגור רגליים בעודי על ארבע וזה כואב פי שתיים. איכשהו גם שעתיים אחר כך אני עוד מרגישה שם את הדופק.
אתה תופס לי את קימורי המותניים כמו מושכות ומגביר קצב. אני קוברת את פניי בכרית כי, טוב, דירת סטודנטים עם קירות בעובי סנטימטר.
ואז אתה דוחף אגודל שלם לחור השני, בלי הכנה ובלי סיכוך. והתחת הבתול (יאפ, בתול) שלי מתכווץ במחאה ואני מחניקה צעקה.
ואתה רואה שכואב לי וזה רק מדליק אותך עוד יותר.
אז אתה מגביר כשאתה מתקרב לגמירה.
ואני מרגישה שהכאב עומד לפרוץ את הסכר ואני אתחיל לייבב על אמת בכל רגע.
אבל אז אני מזכירה לעצמי שזה לא רלוונטי. וכל המהות שלי, כל היום שעבר עלי והעייפות והקושי והשמחה- כולם מתרכזים במחשבה אחת ויחידה: שאני רק כלי. אני כלי לשימושך וסיפוקך. וכל השאר פשוט לא חשוב.
ופאק אני מרגישה איך כל השרירים נרפים בבת אחת ואיך הראש מסתובב לי מעונג וכאב וסיפוק שבא עם מילוי תפקידי כשאתה שם פס על הקירות הדקים ושואג באוזני כשאתה מסמן אותי.
ואתה נותן לי להסדיר נשימה ומוציא את מעטפת הרכות והחום שהייתי צריכה בדיוק באותה המידה ומזכיר לי בשלווה ונועם למי אני שייכת ❤️
אין לי כינוי בשבילך.
כשאני מקבלת פקודה, עומד לי על קצה הלשון ''כן ____" אבל ה'כן' נותר מיותם.
אתה לא ה'אדון' שלי. אני אפילו קוראת לך בשמך ביומיום. שזה חדש לי. אני הרכוש שלך ואתה בועל אותי ומשתמש בי ומחנך אותי ומסמן אותי אבל אתה לא שולט בי.
אני נענית לך, משמשת אותך ומצייתת לך (טוב, לרוב), אבל אתה מדבר אלי בגובה העיניים. כשוות ערך אליך. כחופשיה עם עמדה וחוצפה.
אתה גם לא 'אבוש'. אתה מערסל ומחבק ומכיל ומלטף, ואני מתרפקת עליך ונותנת לך להכיל את השדים שלי ואני נמסה כשאתה מנשק אותי על הקודקוד, אבל אתה לא מתחזק תדמית של כל-יכול-יודע-כל-חסר-חולשות.
ואתה מעודד אותי לשאול ולבקש ולהגיב. ואתה מלטף את פני כשאתה אומר לי ''תשתמשי במילים שלך'' כי אני מברברת לגבי הכל חוץ ממה שבאמת חשוב. ואני לומדת לדבר ולתת שמות לתחושות ורצונות.
אבל לך עוד לא מצאתי שם.
נותרתי ללא השגחה היום
ואני צריכה חיבוק חונק
ופירוק הגון
אבל רק עוד יום וחצי זה יקרה
כי ''קודם ללמוד למבחן ילדה''
לא רוצה ללמוד
לא רוצה ללמד
לא רוצה מבחן
לא רוצה שיעורים
רק שוקו חם וסרט מצוייר.
אה, ולהיבעל בכוח ובאלימות. אבל זה לא רצון. זה כבר ברמת הצורך.
------
אבל הי, לפחות אפשר לבנות על המרצה שיזיין אותנו כמו שצריך. זה גם משהו 🙄
לפעמים אני חושבת עלייך.
עוד לא הצלחתי להעביר אותך כמים מתחת לגשר.
ואני כועסת על עצמי.
כי לא קמתי וצעקתי עליך.
כי לא העמדתי אותך במקום.
כי ראיתי את עצמי מהצד.וידעתי שזה לא בסדר. והתרתי לזה להתרחש.
כי הייתי חלשה מולך.
כי שתקתי. ואף אמרתי תודה.
ואני יודעת שאמרת שכואב לך לפגוע בי. אמרת והמשכת לפגוע.
אבל אני הכי כועסת
על כך שאני מתירה לעצמי להיזכר בך
ולהריץ את המשפטים שלך בראשי
ולדמם כל פעם מחדש.
אני לא יודעת לריב.
בטח פספסתי את השיעור שבו לימדו איך עושים את זה.
וזה תמיד נראה כאילו כולם מיומנים בזה. כאילו הם לא מכינים את עצמם לסוף של משהו. כאילו הם לא מכינים את עצמם לדלת שנסגרת לעד.
כאילו יש להם סיבה להרגיש בטוחים.
כאילו הם יודעים משהו שאני לא.
אבל אני שקדנית ואני עושה שיעורי בית. וגיליתי דברים שלא האמנתי שקיימים.
גיליתי שלסלוח זה לא חייב להיות כל כך קשה.
ושלא חייב ללבוש מיד שריון כדי לא להיפגע.
ושזה אפשרי להגיד שאני פגועה ואוהבת בו זמנית.
ושאפשר לריב ובאותה נשימה לדעת שהמקום שלי בטוח. אני לא מבינה איך עדיין לא התראיינתי לחדשות על פריצת הדרך הזו.
אבל בכל מקרה אני אהיה חייבת את התגלית הזו לך.
❤️
זו פעם ראשונה בחיי שהעירום לא מכניס אותי לסטרס.
אני מתפשטת לידך בלי להתבלבל ובלי לחבק ידיים ובלי גב כפוף.
וזה כל כך... שונה.
ותמיד הקפידו להזכיר לי שאני יפה בדיוק כמו שאני ומעולם לא אמרו דבר או העירו.
אבל אולי פה קבור הכלב. כמו לא לדבר על הפיל שבחדר (תרתי משמע).
איתך זה שונה. כשאתה תופס לי בקימורים שלקח לי שנים לאהוב או מתבדח על זה שהאופנוע לא יצליח להישאר יציב זה גורם לי להתרעם, כמו ילדה קטנה, סמוקה ונרגזת. אבל אז אתה תופס קימור נוסף ומזכיר לי בתוך האוזן ''את החזירונת הסקסית שלי. כל זה שלי.'' ואז אני יודעת שאתה הבעלים של כל כולי. לא רק של הזונה המרצה עם הדאדי אישוז, אלא גם של הילדה השרוטה והעגלגלה שאוסרת את שהות אצבעותיך בגרונה כמו אלכוהליסט נגמל.
(ואני יודעת מה אתה תגיד. ''להיות הבעלים שלך זו אחריות כבדה.'' מניאק ❤️)
אני על הגב, פתוחה בשבילו.
הטלפון מצלצל.
כבר למדתי על עצמי שיש זמנים שאני לא ממש מרוכזת במה שקורה מסביבי, כמו עכשיו. אבל איכשהו אני נזכרת שאמורים לאסוף אותנו כל רגע ואני מצליחה להתרכז מספיק כדי לאמר
''נראה
לי
שזה
הם''.
במבט מתוסכל משהו הוא יוצא ממני ועונה לטלפון.
''כן. סבבה. 20 דקות? סגור.''
אני כבר על הרגליים כשהוא תופס אותי ודוחף אותי חזרה על הגב. ''לאן את חושבת שאת הולכת?"
''עוד לא התלבשתי.''
הוא חודר שוב. ''אז?"
''זה
לא
מנומס
לאחר''
''נכון. אז תצטרכי לגרום לי לגמור מהר יותר.''
Mission accomplished.
אני מנסה לכווץ את השרירים. אני ממש לא מספיק מיומנת בזה, אבל הוא מבין מה אני מנסה לעשות ומחייך, מרוצה.
אני מכווצת הכי חזק שאני יכולה. פאק. זה כואב. והפנים שלי מסגירות את זה.
זה רק מעודד אותו עוד יותר ונדלק לו המבט הטורף בעיניים.
אין לי מושג מה הוא עושה אבל פתאום יש לי כאב מהמם בדגדגן. העיניים שלי נפערות בכאב ולפני שאני מספיקה לצעוק הוא מכסה לי את הפה ביד השנייה.
הוא ממשיך לפמפם ואני מרוצה מעצמי לרגע קטן שלמרות הכאב החדש והלא מוכר אני מצליחה לעמוד בזה. אבל אז, בניגוד לכל מה שהגוף שלי משדר והרטיבות הנוזלת, אני מתחילה לייבב. מה קורה כאן?
זאת לא יבבה של פינוק. זו יבבה אמיתית. והיא הולכת ומתגברת. אחרי דקה אני כבר כמו גורה מפוחדת וצווחנית. מניחה שאפילו יצאו לי puppy eyes בלי כוונה.
הוא מאט קצב ונשכב עלי, בלי לצאת אבל גם בלי לזוז. אני כבר בוכה כמו תינוקת.
הדוב הטורף התחלף עכשיו ב-papa bear עם חיוך רך ועיניים חמות. ביד שלפני רגע הייתה על צווארי הוא מלטף את פני ומנשק את לחיי.
''תבכי ילדה שלי. תוציאי.''
בחיים לא צייתתי כל כך מהר להוראה כמו להוראה הזו.
הוא מושיב אותי לחיבוק ועוטף את כולי.
אני נזכרת שהטרמפ אמור להגיע כל רגע ומנסה לקום כדי להתחיל להתארגן, אבל הוא מושיב אותי חזרה. הוא תופס את פני בשתי ידיו והלחיים שלי נלחצות כמו ילדה קטנה.
''את לא זזה עד שאני מקבל חיוך.''
ומכל הדברים בעולם הוא מתחיל לדגדג אותי.
ובאותה מהירות שהבכי הגיע הוא כבר מוחלף בצחוק ולחיים כואבות.
❤️
