|
|
|
להשקות אותי עד שלא אוכל ללכת ישר
להרקיד אותי עד שלא אוכל לעמוד
לזיין אותי עד שלא אוכל לשבת
ולדובב את השדים שלי עד שאירדם
מה צעצוע שכמוני צריך יותר מזה?
תודה ❤️
-------
אבל ברצינות מי אתם אנשים שמתקרחנים באמצע שבוע וממשיכים לתפקד כאילו כלום ולמה הגוף הזקן בן ה23 שלי לא מחלים גם אחרי יממה
הסימן הראשון זה צמצום טווח ראייה.
אחר כך מופיעות נקודות קטנות שמטיילות סביב העיניים. ואפשר לראות את הדופק. ולשמוע אותו.
ואז העיניים מתחילות להזדגזג. אני בטח נראית פוזלת ומגוכחת. מעניין מה צבע הפנים שלי.
But, well, who the fuck cares?
ואז הידיים נופלות בבת אחת. והרגליים איתן. ואני מודעת לנפילה שלהן. אבל איך? אני לא נתתי את הפקודה הזו.
אני תוהה אם באיזשהו שלב יגיע אינסטינקט הישרדותי או משהו כזה, שיגרום לי להיאבק או להתחנן לחמצן. אבל לא. הוא כנראה בהפסקת קפה. Works for me.
ולמרות שאני כבר כמעט לא מודעת לסביבה אני מודעת לכאב שהולך ומתגבר כשאני נטחנת יותר ויותר חזק. וכשכבר אין לי מושג איפה אני, אני שומעת שאגה רחוקה וכשהיא מסתיימת הקירות מתחילים לזוז קצת יותר לאט, עד שהם נעים קדימה ואחורה בקצב איטי ונינוח.
ורק כשיד חמה ורכה מלטפת את פניי העיניים שלי מצליחות להתמקד על חיוך ענק שמתקרב לכדי נשיקה רכה על השפתיים.
--------
אבל אף אחד לא סיפר לי שפניי יעוטרו בניקוד אדמדם שמעורר שאלות שמאוד קשה לי לענות עליהן 😳
''אנחנו לא שוכבים היום.''
''אהמ'' זו התגובה היחידה שלו כי הפה שלו עסוק בלמצוץ לי את הצוואר והאוזניים.
אני מנסה להישמע נחרצת אבל זה מאוד מאוד קשה.
לפני שעה ישבתי לשתות מילקשייק, במה שסוכם להיות פגישה חברית ואפלטונית. זה סוכם באופן נחרץ. נחרץ ממש כמו שאני נחרצת עכשיו.
''אנחנו לא שוכבים היום.'' זו כבר פעם רביעית שאני אומרת את זה, ובכל פעם אני פחות ופחות משכנעת.
הוא נותן לשיניים שלו הפסקה מהפטמות שלי כדי לשאול, רגע לפני שהוא מתפוצץ מצחוק, ''את אומרת את זה לי או לעצמך?"
ובאמת, מי יקח אותי ברצינות כשהאגן שלי נע בקצב כדי להתחכך במה שתופח לו שם?
בבת אחת הוא תופס ומשליך אותי על הבטן. בידיו וברגליו הוא מצמיד אותי למזרן ורק מתחכך בי. פיסת בד קטנה ורטובה לחלוטין זה החוצץ היחיד.
''אני יודע שזה מה שאת רוצה זונה קטנה. בכוח. בהכנעה.''
לעזאזל כוח רצון. לעזאזל נחרצות. מה השם שלי בכלל?
------
גאד דאמיט. הוא כיבד את ההבטחה המקורית ולא שכבנו. חבל שיש מבוגר אחראי.
חופשת סמסטר, שמחת חיים ושעות שינה-אאוט.
שנה רביעית, מבט של זומבי ודיכאון קיומי-אין.
ומעכשיו לא אוכל לשבת פשוט כי 12 שעות זה הגבול של הגב שלי ולא כי נטחנתי לילה לפני כמו כלבה.
וכל זה מבחירה חופשית ומודעת 🥲
מה אני עושה כאן בכלל?
אני לא נשלטת. אני לא יכולה להיות. אני לעולם לא ארכין ראש בהכנעה מול משהו שנוגד את העקרונות שלי. אני לא יודעת ''פשוט לציית''. לא רק שלא אציית, אני גם אתווכח. ואתלונן. ואתחצף. ואם ינסו להקטין או לבטל אותי אני אנשך. עם ארס. עד דם.
אבל אני גם לא ''סתם קינקית''. משהו בי חייב לרצות, לספק, לגרום נחת. להעביר מושכות. להעריץ ולהביט מלמטה.
לפעמים אני מייחלת להיות ונילית שמסתפקת בדיבור מלוכלך וספאנקים.
ושאקום בוקר אחד
ושהצורך הזה, ההזדקקות הזאת, שמחזירים אותי לכאן כל פעם מחדש
פשוט יעלמו.
בצורת חיבוק
חם
תמים
טהור
ידידותי
חונק
נטול כעס ושיפוטיות
ונטול כוונות נסתרות
כזה שמרגיע שריפות באופן מיידי בלי לדאוג לעוד שנה.
המחבק נפש אחת כאילו חיבק עולם ומלואו
אני קטנה עד שמאיימים עלי.
אני כלבה כשאני בטוחה ואני זאבה כשאני מגינה על עצמי.
אני מעריצה וסוגדת כשאני מוערכת.
אבל אני בראטית וטיפשה והרבה פעמים לא ממושמעת. ובוחנת גבולות, של עצמי ושל הצד השני. אני בוחנת עד כמה המקום שלי בטוח. בדיוק כמו ילד חצוף שממרה את פי אימו.
וכאמור, זה טיפשי וילדותי. אבל אני סאבית. הצורך לרצות ולספק ולציית מגיע עם המחיר הילדותי הזה.
It's fundamental and I can't help it.
וזה מתיש לספוג את זה. וזה יכול לגרום לצד השני להתחרפן. וזה, כמובן, הגיוני. חוסר ציות הוא חוסר ציות. Ain't gonna sugarcoat it.
נשלטת צריכה לציית בכל מחיר בידיעה שהצד השני יודע מה טוב לה ולא ידרוש ממנה משהו שהיא לא מסוגלת לעשות.
והילדה הקטנה שבי כנראה לא ממושמעת. כי היא צריכה לדעת שהמקום שלה בטוח גם אם היא הפרה כלל.
אז מי יודע. אולי אני בכלל לא נשלטת.
לא מצליחה להירדם--> נזכרת בחיבוק שלו כדי להירדם--> נרטבת--> רוצה לאונן--> מזכירה לעצמי שהוא ישן אז אין לי אישור כי אני הרכוש שלו--> נרטבת פי 4--> לא מצליחה להירדם
There's no way out
''מחכה לך הפתעה.''
''איזו?"
''משהו נעים שאת זקוקה לו.''
''אבל מה ההפתעה?"
''כשתגיעי תדעי.''
אוף. אבל יש לי שעתיים נסיעה. איך אני אמורה לסבול את חוסר הידיעה הזה כל הדרך? אוף!
סופסוף הגענו. מיד על הברכיים כמובן.
''ולמה את עוד לבושה?"
למה תמיד כל כך קשה לי להתפשט?
מיטה ענקית עם כיסוי לבן ונעים במיוחד. הוא מסיט את הכיסוי. ''היכנסי.''
ואני אוטומטית מנסה להבין בעצמי איזה אחד מהחורים ששייכים לו אני נדרשת להגיש כדי שימלא. זונה שכמותי.
אבל הוא מפתיע אותי, פשוט נשכב בנחת על המיטה ומסמן עם היד על החלל הריק שעל ידו.
דאמ.
אני קופצת לחיבוק כמו ילדה שקיבלה את המתנה הכי טובה בעולם.
ואני מתרפקת עליו והציצים שלי נמחצים עליו והלב שלי ממלא לי את הגרון ויורד לי לתחתונים (הבד היחיד שנשאר עלי) בו זמנית ואני כל כך מתרגשת ומופתעת והמוח שלי רץ עם מליון מחשבות אבל כולן נוזליות וכל עצב בגוף שלי דרוך ואני מתנשמת ואפשר לשמוע את הדופק מהחדר ליד ובחיי שאם היה לי זנב הוא היה מקשקש במהירות שמתאימה לכלבה שלא ראתה את הבעלים שלה כבר 9 ימים
ואז הוא מלטף את שערי ונושק לראשי. ובדיוק כמו כלבה אני נרגעת מיד, והכל הופך שקט ונינוח. ורק הדופק לא נרגע, בדיוק כמו שהכתיבה על זה מאיצה אותו ממש עכשיו.
ואני מקבלת הרבה חיבוקים. כל הזמן. לפני ואחרי ובזמן ובהודעות ולפני השינה ובבוקר ובחלומות. אבל משהו בפגיעות והקירבה והאינטימיות הפסיכית של אותו רגע היה משהו אחר. משהו שאני לא יודעת להסביר.
❤️
לא בדס''מית, לא מינית, לא זוגית. פנטזיה ילד(ות)ית.
הייתי רוצה
לאחל לו בוקר טוב
או אפילו לילה טוב, אני לא קטנונית
להזמין אותו לקפה
ולשמוע ''בשמחה'' או אפילו ''אוקי'' או ''טוב נו''
לדעת מה שלומו
ומה הצבע האהוב עליו
לדעת איפה הוא היום
ומה הוא עבר עד היום
ללחוץ לו את היד
ולחייך אליו, אפילו אם קצת בכוח
ואם אני מפליגה בפנטזיה למחוזות שאסור
ומפרגנת לעצמי
אז אולי
רק אולי
אם היקום יהיה נדיב במיוחד
יום אחד
אשמע
''מה שלומך?"
אבל לעד זה ישאר
בגדר פנטזיה
