Newbie

''המשחק מתחיל, בואי על ארבע. ותביאי איתך כרית.''
אני זוחלת עם הכרית בפה ומתמקמת היכן שהוא מורה לי.
אני צוחקת בלב מהמחשבה שפמיניסטית ככל שאהיה, בסוף היום אני כנועה ''שמענגת את הגבר שלה כשהוא עסוק בלראות משחק כדורגל'' סטייל שנות ה70. והפמיניסטית הזאת עכשיו היא זונה רטובה עם כוס ורחם כואבים וגרון נפוח.
הוא רואה את המשחק ואני מתחילה במלאכת הקודש. אני עושה הכל לאט וביסודיות. מתענגת על הסוכרייה הענקית, לוחצת עם השפתיים בדיוק בלחץ שהוא אוהב וקצת כושלת בשילוב הלשון כשכולו כבר בגרון.
והביצים. אהובותיי משכבר. יש טיפול מאוד מסויים שהוא אוהב בהן, ואני כל כך מרוצה מעצמי כשאני סופסוף מבצעת אותו בצורה שמוציאה אנחות וגניחות קלות. והגניחות שלו, פאק. שוקלת לבקש רשות להקליט אותן ולהגדיר אותן כשעון מעורר.
והמשחק ממשיך. ואני עוצמת עיניים ומתענגת ולא מודעת בכלל למה שקורה מסביב. הייתי מפוקסת-מלאכה כל כך שאני אפילו לא זוכרת אם הוא השתיק את המשחק או אם היו צעקות.
ובלי התראה מוקדמת הוא מחזיק אותי מהשיער, מזיין את הפה שלי כשהוא מחזיק אותי מהראש ויורה את הנוזל החם במורד הגרון שלי.
אבל שתי דקות אחר כך, הוא כועס עלי. מאוד. ואני לא יכולה לעצור בעצמי ומתגלגלת מצחוק עד שכואבת לי הבטן.
כי בדיוק ברגע שהגרון שלי חטף גול, כך גם הקבוצה שלו.
והוא עוד שנייה שובר את המסך.

''את רוצה לבקש משהו?"
הייתי כל כך לא מרוכזת מעונג ששלוש דקות לפני כן, כשהפנים שלי קבורות במזרן ואני נטחנת בדוגי, לא הצלחתי לענות על השאלה הזו, אז הוא כנראה החליט לתת לי ניסיון נוסף.
הרגשתי דחף בלתי מוסבר לנשיקה וזה יצא לי מהפה במלמול חלש ואני זוכרת שהייתי בהלם שהוא הבין בכלל מה אמרתי.
כנראה הפתעתי אותו, כי הוא צחק. צחוק אמיתי כזה, לא מתגרה.
וקיבלתי את הנשיקה האמיתית שבכלל לא ידעתי שאני זקוקה לה.
כשהוא נצמד ולחש לי באוזן
''אחר כך זונה שלי.
עכשיו את רק החור שלי.
מה את?''
ואני כבר לא לוחשת
"הזונה שלך
הכלבה המיוחמת שלך
הרכוש שלך
אסופת החורים שלך"
וגם 24 שעות מאוחר יותר יש לי נחשול בבטן והכוס שלי מתחיל לפעום כשאני נזכרת איך רציתי להיכבל בשלשלאות ולהיות נתונה לחסדיו בלי שום יכולת להתנגד.

תודה ❤️⛓️

בתחנה יושבים אישה חרדית עם ילדיה. ראיתי אותם כבר כשהרכב עצר.
אני מקבלת חיבוק ארוך וחם ואני יכולה להרגיש את המבט של האישה בגב שלי.
אני יורדת מהרכב עם שיער פרוע ולחיים אדמדמות. כשאני מתיישבת על ידה אני שמה לב שהיא סורקת אותי עם מבטה שמתחיל מהעקבים השחורים, עובר לשמלה שבקושי מדגדגת את הברך ומסתיים ברעמה שהייתה פעם קוקו מסודר. היא בטח חושבת שאני כזו חילונית-מופקרת-מחבקת-גברים.

לו רק הייתה יודעת מה הפה שלי עבר רק 10 דקות לפני כן, את הסיבה האמיתית לכך שהשיער שלי כבר לא בקוקו ואת רצף המחשבות האכן חילוניות-מופקרות-וההרבה-יותר-ממחבקות-אותו,

מה אז היא הייתה חושבת?

אני לא צריכה את כיפור כדי לבקש סליחה. אני מרבה לעשות את זה. וזה תמיד מעומק הלב ובכוונה מלאה.
לפעמים אני מתנצלת בלי להצטער על המעשה. אלא כי הצד השני נפגע מחוסר הטאקט שלי, ואני לא יכולה לחיות עם המחשבה הזו בשלום.

אחרי הצום והמיגרנה וכל הטררם של עינוי הנפש, אני רוצה לבקש סליחה ממישהי בפעם הראשונה: מעצמי.

סליחה שדחקתי אותך מעבר לקצה גבול היכולת כדי להגיע ל''הישגים'' לא ריאלים.
סליחה שציפיתי ממך להתמודד לבדך אל מול מפלצות שונות ומשונות. וזעמתי עלייך כשכשלת.
סליחה שהנחתי לך לתת מעצמך ולשפוך את טובך לגרונותיהם חסרי התחתית של זאבים חסרי מנוח.
סליחה ששכנעתי אותך שאת לא רצויה ולא אהובה.
סליחה שלקח לי כל כך הרבה שנים להתגאות בך. על כל מה שהשגת. ועל כך שלא חיכית שיצילו אותך והצלת את עצמך. ועל כך שרכשת את היכולת לברור את האנשים בחייך בפינצטה.
סליחה.

אני מתחזקת פאזל.
לפעמים יש בו 500 חלקים, לפעמים 1000. לעיתים אף 3000.
ואני לא ידועה כמסודרת במיוחד. הרבה פעמים חתיכות עפות לכל עבר.
למשל אם יש תאונה או רוח חזקה מדי, קרוב מדי לאזור שעליו יש לשמור.

קשה לי לשתף אחרים בתחזוק הזה. קשה לי לסמוך על מישהו אחר עם עבודת נמלים סיזיפית שכזו. הרבה אנשים לא מבינים כלל למה זה בכלל חשוב לי.

ולפעמים מגיע מישהו. ולפעמים המישהו בעצמו, בלי כוונה רעה כמובן, מפזר חתיכות לכאן או לכאן. ואם באמת סמכתי על המישהו עם המלאכה עשויים להתפזר גם אזורים שלמים וחתיכות עשויות להיות מורכבות לא נכון ולהישחק או להיקרע.

אבל המישהו גם ניחן ביכולת יוצאת דופן.

ביכולת לקחת את ידיו הענקיות, החסונות והחזקות, שבשנייה פותחות את רגליי בכוח או מורידות אותי לרצפה מהשיער או סוטרות לי עד שאני רואה כוכבים, ובעדינות יוצאת דופן להרכיב יחד איתי בחזרה חתיכה אחר חתיכה. בסבלנות, בשקדנות, באיפוק ובקשב רב להנחייה שלי לגבי החתיכות החבולות.

וזו יכולת כל כך נדירה.

❤️

הוא תופס אותי מהרגליים ומושך אותי לסף המיטה. כמו בובה. בובת המין שלו.
לפני שאני שמה לב איך הגעתי למצב הזה הוא מפשק לי את הרגליים בכוח וחודר לתוכי.
אני מופתעת והפה שלי נפער בתדהמה. הייתי בטוחה שהוא יכין אותי קודם עם אצבע או משהו.
''תנסי להתנגד, קדימה. תנסי להשתחרר.''
הידיים שלי נעוצות למזרון והרגליים מפושקות באוויר.
אני מפתלת את הידיים הכי חזק שיש לי, וזה מעלה לו הבעה משועשעת ומרושעת במיוחד על הפנים. הוא בקושי זז. דאמט.
וכל הזמן הזה הכוס שלי נטחן. מולטיטסקינג מרשים מצידו יש לציין.
אני עושה לו חור בראש עם הגניחות ואנקות הכאב שלי, והוא מורה לי לא להוציא הגה. וכל מה שנותר לי הוא ניסיון נואש לתפוס משהו לנשוך כדי לעמוד בזה.

אני לא מנסה להשתחרר שוב. לא רק כי אין לי סיכוי. אני מסתכלת לו בעיניים ולא מצליחה להתרכז בכלל. אני תוהה אם הוא מודע לכמה הוא יפה וכמה קשה לי לחשוב כשהמבט שלו ננעל על שלי.

''התחננת לטעימה וזה מה שקיבלת.
תראי איזו זונה את. תראי איך את מתמסרת לזין של דום. את בכלל לא רוצה להתנגד. את רוצה שהוא יבעל אותך. בדיוק כמו שהוא עושה.''

אוף. אני שונאת שהוא צודק.

''תמצצי."
אני מנסה. אבל זרם המים נכנס לי לאף, לפה ולעיינים ואני לא מפסיקה להשתעל. קצת כמו עינוי מים. אבל לא אכפת לי. קיבלתי משימה.

הוא מסתובב ואני קוברת את פני בישבנו. מתענגת עם הלשון שלי על החלק הרך של החור שלו ומנסה לגלות איתה כמה שיותר אזורים בכל הכיוונים וכמה שיותר עמוק. חוקרת את האזור שבין החור לביצים והגניחות שלו מוציאות אותי מדעתי. ואני נרטבת בלי שום קשר למקלחת.

בשלב מסויים הרגליים בוגדות בי. הן מפונקות ורגילות לכרית מתחתיהן ולא לרצפת האמבטיה. אני מבקשת רשות לקום והן רועדות כמו רגליים של עגל קטן. הראש קצת מסתובב לי.
הוא מניח את הראש שלי על החזה שלו לשנייה אחת ומרחיק בחזרה.
בלי התראה מוקדמת הוא לופת את צווארי ביד אחת ומפסיק מיד כל כניסת אוויר. איכשהו אני לא נבהלת והידיעה שהאוויר שלי בידיו, כשהרגליים שלי חלשות מכדי לברוח, משכרת.
אני לא מיומנת מספיק והראש שלי מסתובב כבר תוך כמה שניות. שנייה-שתיים נוספות ואני רואה רק שחור. וכמה שניות שאני לא זוכרת בכלל. (אחר כך, בדרך לתחנה הוא יטען שזה כלום ושום דבר ואני סתם מגזימה -_-).
והדבר הבא שאני זוכרת זה את הראש שלי על החזה שלו, הגוף שלי נתמך בחיבוק וזרם מים על הפנים שלי.

אה, ואופוריה מטורפת.

איזה קור. ספטמבר למען השם, למה קר לי כאילו דצמבר?
השמלה שלי קצרה. מדי. והרגליים שלי מרגישות את זה טוב טוב. אבל לא אכפת לי. כי זה מאפשר לחורים שלך להיות נגישים.

הצומת ממש עמוס. פאק, אני קולטת שאני ממש כמו זונה שמחכה לסרסור שלה.

הרכב שלך עוצר לידי.

הדם מציף לי את הראש והדופק שלי בקצב של אחרי ריצת ספרינט של 300 מטר.
ואני כל כך מתרגשת והמוח שלי בקושי עובד.

לפני שאני שמה לב אנחנו בכביש נידח חד סטרי מוקף בצמחייה ואין לי מושג לאן הוא מוביל. וחושך תהומי מסביב. וכל מה שלימדו אותי על זהירות מגיל 0 מהדהד לי בראש. אבל פשוט, באמת ובתמים, לא אכפת לי.

פתאום אתה עוצר. ומה שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן סופסוף מגיע. אתה פורש ידיים ואני צוללת פנימה ולא אכפת לי משום דבר בעולם. ואני רק נושמת אותך. ואני עדיין דרוכה, פשוט כי הנוכחות לידך מפעילה כל עצב וכל נים בגוף.

וכשאתה מלטף לי את הראש זה כמו לחיצת כפתור. כל הגוף שלי מרפה. פשוט ככה, בלי שום שליטה.
ואני רק רוצה להתכווץ לגודל מיניאטורי ולהיספג בך ושתסחב אותי בכיס לכל מקום. שאהיה הצעצוע הקטן וחסר האונים שלך.
ואתה מטייל עם האצבע על הפה שלי, ואני נאבקת כדי להצליח להכניס אותה לפה. ורק כשאתה מאפשר לי אני נרגעת.
ופתאום כבר לא קר לי.

תוך כדי שאתה מסביר לי על העבודה והיומיום העמוס שלך אתה שולף אותו. ''העבודה קצת רחוקה מהבית שלי. למצוץ. מיד. ואני מחוייב לתנאים מסויימים לפי החוזה איתם''.
ואני כל כך משוועת לספק אותך אבל המוח שלי מתקשה לעמוד בעומס של גם לבצע וגם להקשיב. ואתה כל כך טעים שאני בקושי זוכרת מה אמרת.

''איזו זונה את. תראי איך את רטובה רק מלמצוץ לאדון שלך.'' ופאק, זה נכון. אני רטובה רק מלשמוע את הנהמות הקטנות של עונג שהצלחתי לחלץ ממך. או שכל כך רציתי לשמוע אותן ורק דמיינתי? בכל מקרה הן הולכות לככב לי בדמיון ולהרטיב אותי בזמן הקרוב.

''את יוצאת לקרב קיקבוקסינג עם המוח שלך.

בטח שתצאי מדממת."

תודה ❤️

כשאת נפגעת פעם אחר פעם, את לומדת להגן על עצמך.
ולאורך הדרך את אוספת לעצמך ''ארגז משפטים'' שמהם את נזהרת.
אותם המשפטים שלפחות פעם אחת בחיים (או 10) שימשו נגדך כמניפולציה. שפגעו בך. שגרמו לך לעשות דברים שהתחרטת עליהם.
אותם משפטים שנשבעת לעצמך לסגור אוזניים ולהגן על עצמך אם הם אי פעם יעלו שוב.

ולא כל אחד שיגיד את המשפט הזה מתכוון לפגוע בך, או לנצל אותך.
אבל האינסטיקטים שלך נכנסים לפעולה בכל זאת. כי הכווייה הייתה קשה מדי בפעם הקודמת ואת לא בהכרח יודעת להפריד.

וזה מציק. אף אחד לא רוצה להיות אחראי ולהיזהר בגלל צלקות שאחר השאיר בך. וזה לגיטימי. זה לא בעיה שלהם ולא אחריות שלהם. אף אחד לא רוצה סחורה פגומה.

אבל את כבר מלאה בצלקות כמו שתי וערב, והן יוצרות דוגמה מקסימה על פנייך וגופך. הן יוצרות את מי שאת ומה שאת. וזה מה שיש. ויחד אתן עסקת חבילה.