Newbie

לעבור בכביש שבו הייתה הפגישה הראשונה ההזויה הזאת. ואז להיזכר בה.
ולראות בסופר מיקס של ביסלי במבה. אף פעם לא הבנתי מה הקטע. סתם מיקס.
וכל להקה שמנגנת לי בספוטיפיי. על כולן התגלגלו עיניים.
והשמלה שלבשתי היום. היא קיבלה מחמאה פעם. אבל גם זו של אתמול. ולא נשארו לי שמלות שלא משוייך להן זיכרון.
לראות את הפאזל בארון שלי כשאני לוקחת דפים.
ולהתקלח.
ולעשות צמה עם השיער הארוך מדי שצריך לקצץ.
אבל היי, לא בכיתי יומיים שלמים,
?That's gotta be good right

אף אחד:

ליטרלי אף אחד:

גברים בכלוב: היי היא רושמת שהיא בבלאגן רגשי ולא מחפשת להכיר
אז נתפשר על לדחוף את פנטזיותינו המיניות למרות שהיא הבהירה שאין לה עניין בהן, היא בטח תשמח 

מעניין אם הייתי שונאת זה היה יותר קל.
או רותחת מכעס וזעם.
כי האלטרנטיבה הקיימת זה הרצון העז
לפתוח את החזה
ולהוציא משם את הדבר הזה שכואב כלכך
כי די אני צריכה אוויר
ואם למישהו נמאס לקרוא על זה

Va te faire foutre

כי כואב לי

Parce que petite a besoin de son étreinte

מתה להציק לו
ולהפציץ בהודעות
''קום כבררר כמה אפשר לישון'' למרות שרק 7 בבוקר
או תמונה בשמלה שהוא אוהב
או גיפ של דובון עצבני שדורש צומי

זה כמו לעבור גמילה
''תנסי להחזיק עוד שעה בלי'' מהמוח
וכל עצב בגוף מזדעק ''היכנעי כבר''

ואיכשהו לכתוב בפומבי
מרגיש כמו לעקוץ את מערכת המוח 
למרות שאני מן הסתם עובדת על עצמי

>_<

Stop and wait a sec
When you look at me like that, my darlin', what did you expect?
I'd probably still adore you with your hands around my neck
Or I did last time I checked

----

ושמישהו כבר יגלה לי איך מפסיקים לבכות כמו תינוקת כי נגמר לי הטישו

22:30.
שעה של נסיעה כבר מאחורי ואחת נוספת לפני.

בכל הפעמים הקודמות הייתי מעבירה את הנסיעה בחוסר סבלנות, קופצנות והתרגשות מכך שתכף אני זוכה לראות אותו.
וזה תמיד היה גם אחרי לפחות שבוע שלא התראינו, מה שמעצים הכל.

הפעם הזו שונה.

בכל פעולה שביצעתי כשהתארגנתי קפצה לי המחשבה ש''זו הפעם האחרונה''.
פעם אחרונה שאני מפוצצת את התיק והוא יצחק עלי על זה.
פעם אחרונה שאני בוחרת שמלה מהסגנון שהוא אוהב.
פעם אחרונה שאני עולה על הקו הזה, בתחנה הזו שכבר קיבלה את הטייטל "תחנת דאדי".

ועכשיו אני לא מתרגשת.

לא כי הרגשות השתנו. האנדרופינים והדופאמין ממשיכים להשתחרר בלי בקרה.

עכשיו אני פשוט, באמת ובתמים, עצובה.

ואוקי, זה אולי נשמע מצחיק כי כמה חודשים זה לא המון.

אבל נקשרתי. והתחברתי.

ועודני קשורה ומחוברת.

מלחמת טיטאנים בין הרציונל לרגש.
ואני באמצע, עם עיניים נפוחות ודגל לבן.

מצד אחד, אני ריאלית. אני תמיד מסתכלת על עובדות בלבד ומסרבת להכניס רגש להחלטות.
אפילו העיסוק שלי ביומיום מוגדר כשיא ה''ריאליות''.
''פרקטית''.

ומצד שני...

זה.
כל זה.
איך בכלל אפשר לבחור לוותר על כל זה? ומתוך ''רציונל''? מי זה הרציונל הזה בכלל? את מי הוא מעניין? זרקי אותו מהחלון.

מסוגלת לעמוד ולהיכשל בגבורה אל מול תורת היחסות ומכניקת הקוונטים. אבל לא עם זה.
טיפשה.

לא ארוך ''בהשוואה ל''
אבל כל כך טוב
וכל כך ממלא
ומחמם
ומרגש
ומחרמן
ומלהיב
ועוצמתי
וראשוני
וחדש
ומפחיד
ובטוח
ושיגידו שאני קטנה וטיפשה ולא מבינה כלום מהחיים שלי. מה יש לי להתווכח עם זה?
אני יודעת שזה נכון.
אבל אני גם יודעת שלא חוויתי לפני כן מנעד כה רחב של רגשות.
ובכאלה עוצמות.
ציפייה וכעס והתרגשות וחמימות וקנאה ובטחון.
ואהבה (בכלל מושג שאינו מוגדר היטב. אינו בלתי תלוי באובייקט הנמדד, הידוע כ'מאוהב').
אין לי פואנטה
אני רק עצובה
ומתגעגעת
והעיניים שורפות מבכי
ולא כיף לי
ויש לי מבחן

וכואב לי.
ואוף.

L'amour première est le plus doux chose dans ce monde.

Et le cœur qui brisé pour la première fois ne sait pas comment réparer les fragments.

Je t'aime beaucoup et je pense que mon cœur va exploser.

Désolée.

אזהרת טריגר: התוכן הבא מכיל תוכן רגשני ונטול קשר למיניות או בדס''מ. התבאסות על אחריות הקורא בלבד.
----
כבר ננטשתי פעם.
פעמיים ליתר דיוק. והפעם השנייה הייתה הרבה יותר כואבת. זה באמת היה בגללי ובגלל מי שאני.
לפחות על הפעם הראשונה אני יכולה להגיד שלא באמת היה לי חלק. רק נקלעתי לסיטואציה.

ואני תמיד יודעת לדאוג לעצמי.
ואני לא צריכה אף אחד.
ואני יודעת להסתדר בעצמי מגיל צעיר. ולהחזיק נוספים איתי.

ואני עדיין הופכת לאותה תינוקת בכיינית ורכרוכית  כשזה נוגע אליה.

כי היא הכל בשבילי.
אז אוקי, לא פיסית ולא חומרית. אבל היא הכתף, והיא התמיכה, והמילה הטובה והמקום להתפרק בו. והיא המקום היחיד שהוא על אמת.

ואני יודעת שאני יכולה להסתדר. עברתי כבר דברים הרבה יותר גרועים. ואולי יש שיגידו שהיא לא ממלאת טוב את תפקידה אם הנורמה שלי זה לפחד שגם היא תעזוב ותסגור את הדלת לתמיד.
אבל זה מה יש ואלה הקלפים שקיבלתי. ואיך בכלל אני מעיזה להתלונן כשהקלפים שחולקו לה היו כלכך הרבה יותר גרועים?
אז שיקראו לי בכיינית, ילדותית, מפונקת, וואטאבר. Couldn't care less.

וזה היה קורה. כך או אחרת. עכשיו או עוד חודש או עוד שנה.
ואולי זה היה צריך לקרות. אולי זו הדרך שלי לשבור את הקליפה ולחזק את הכנפיים.
וכן, עדיף שהן תתחזקנה בדרך הנורמטיבית והרגילה, עם לבבות וחדי קרן וכשכולם מאושרים.
אבל זה לא מה שיש לי להציע.

דפוקה הייתי ודפוקה אשאר עד יומי האחרון. אז Fuck it. ומי שרוצה אותי בחייו יאלץ לקחת גם את הדפוקה, כי היא חלק בלתי נפרד.

ולסיכום, מה שלא הורג אותך, מזכיר לך עד כמה אתה רוצה למות.

-----

ולך- תודה שהיית שם לספוג ולשמוע בלי שיפוטיות ובלי לשפוך שמן. ופשוט הקשבת לי בוכה. כי כמו שאמרת, "בדיוק בשביל זה יש דאדי''. אז תודה ❤️