הידרוספירה

לפעמים אני מהרהרת

שלאף אדם אין שום דרך לדמיין איך יראו חייו אחרי לידת ילדו.

לאף אדם אין עוצמת תודעה כזאת להכיר את המציאות החדשה שנוצרת עם בוא ילדו לאויר העולם

אין לו היכולת לחוש, ולוא קמצוץ של תחושה, את מאבקי החיים, את נפתולי הרגש, מעצם קיומו של ילד שהביא לעולם.
 

והאמת?

טוב שזה כך, אחרת אף אדם שפוי בדעתו לא היה בוחר להביא ילד לעולם.

דוד אבידן

כשאתה הולך בעולם

 ולא שם לב לעלים

 אתה עלול להפיל כוכבים

מה שמוזר בטחינה הוא שהיחס אליה משתנה עם ההתבגרות. יש עוד דברים כאלה, כמובן, כמו סודה וחצילים ומיץ אשכוליות, אבל כל הדברים האלה שנואים עלינו בילדות ואהובים עלינו בבגרות, וטחינה לא עוברת מהפך חד שכזה; היא לא עוברת ממעמד של שנואה למעמד של אהובה, אלא ממדרגה של 'ממרח סתמי שאבא מורח על הלחם' בבוקר למדרגה של מטבל אלוהי, אם המזון, הראשונה לשמה, זו שאף ארוחה לא שלימה בלעדיה. 

והאמת היא שהקטשופ עושה את התהליך ההפוך, ממדרגה של אבי המזון שמוסיפים אותו לכל דבר, לאיזשהו מטבל קצת-מתוק-מדי שמאזן את הצ'יפס ותו לא. ובעצם יש רגע כזה, אי שם בשלבי שנות העשרה, שבו הקטשופ יורד מגדולתו והטחינה עולה לגדולתה והם מחליפים מבטים כשהם חולפים זה לצד זה, וזה זה הוא הרגע המדויק של ההתבגרות.

והסיבה הפשוטה למהפך הזה הוא שהטעם של הקטשופ הוא חד מימדי, כלומר, יש לו טעם אחד, ברור, חד משמעי. כמו פרסומת הזהב באמצע גמר ליגת האלופות. והטעם הזה הוא כל כך ברור וכל כך צועק עד שכששמים קטשופ בפיתה הוא כמו ילד קטן שנכנס וצועק 'היי, אני כאן! תשימו לב אלי!' ותכף ומיד משתלט על כל דבר, ובעצם אפילו כשאנחנו אוכלים צ'יפס עם קטשופ, אנחנו אוכלים קטשופ והצ'יפס הוא רק מצע, בסיס להניח עליו את הקטשופ. 

והטחינה היא בדיוק הפוכה מזה: אין לה שום טעם חד משמעי. היא מתוקה ומלוחה וחמוצה ואפילו קצת חריפה, והכל בו זמנית. ולפעמים אתה טועם בה את זה ולפעמים את ההפך, ולכן כשאתה מוסיף אותה למשהו, היא לא משתלטת עליו אלא משלימה אותו. והיא לא נכנסת לפיתה וצועקת 'היי, תראו אותי, אני כאן', אלא יש לה טיפה נימוס בסיסי לחכות בצד ולראות מה קורה כאן ואיך היא משתלבת.

והרגע הזה, שבו אתה מבין שאתה לא מרכז העולם, הוא הוא הרגע המדויק של ההתבגרות.

כתב: יהודה גזבר פניגשטיין

אל תפריע למי שאתה

להיות את מי שאתה רוצה להיות

זאת העובדה שהוא לא קיים

ובאותו הזמן הוא קיים

כמו שכולנו נכנסים ויוצאים מהתודעה שלנו

נרדמים ומתעוררים

ככה גם כאן

בני אדם נעלמים ומופיעים ואפילו מפתיעים את עצמם

בתוך המציאות המדומיינת הזאת שגם היא נעלמת ברגע שיוצאים מכאן.

לפני כמה חודשים מישהו מכאן נעלם. הוא נהרג בתאונת דרכים.

לפעמים אני נכנסת לבלוג שלו מצפה שהוא יפתיע אותי, שאגלה פוסט שלו מלפני יומיים שפספסתי. לא אתפלא אם פתאום זה יקרה.

הפוסטים שלו עדיין חיים ובועטים, מדברים אלי כאילו הוא תיכף ישוב

אני חושבת על המשפחה שלו, שקברה אותו, שבכלל לא יודעת על האדם שהוא היה קיים כאן, ואולי בכלל לא יודעת את החלק הזה שהוא ממש ממש ובאמת באמת הוא.

תהיתי לעצמי כמה מתוך 67,669 הפרופילים שרשומים כאן, נכון לרגע כתיבת פוסט זה, מתו ואף אחד בעצם לא יודע

 
יש כמה דברים מעניינים שעוברים עלי כאן דרך הפרופיל הזה.

לפעמים זאת אני, ולפעמים רק הגרסה הכלובית שלי.

זאת שמעזה להגיד דברים שאני לא מעזה.

זאת שכותבת ומתנהגת בלי בושות

ולפעמים גם מצילה אותי מעצמי 

מכירה לי אנשים מיוחדים ואמיצים שמסתובבים כאן בתוך הכדור הזה לידי.

ובכל בוקר כשאני מציצה לראות מה קרה כאן בזמן שישנתי,

אני מגלה ניקים שכבר מזמן לא נמצאים

אני מתעכבת על פוסטי הבוקר

אני קוראת מי כועס על מי, ומי נשבר ליבו במהלך הלילה שעבר,  

ואז אני מוסיפה ניקים חדשים לרשימת המעקב שלי,

ומרעננת את השורות.

מתוך הבנה ברורה 

שבשלב זה או אחר

לכולם יימאס מכולם

ובסוף לא תישאר לנו ברירה

כי ת'כלס

האמת היחידה, שלא הטלתי בה ספק מעולם 

היא זאת:

שכולם רוצים בדיוק בדיוק את אותו הדבר

מקום

שהוא במילה אחרת אהבה, שהיא במילה אחרת עניין, שהוא במילה אחרת בית.

זהו

וכוווווולם משחקים 

והולכים בסיבובים 

ונעלמים ורוצים ומופיעים ושוכחים 

ונפגעים ומתחברים

אבל

כווווווווולם

רוצים

רק דבר אחד

שמישהו שהם אוהבים יאהב אותם בחזרה

ואז תהיה להם תחושה של בית 

ומקום להניח בו את עצמם לרגע אחד ארוך שמהבהב כאן בתוך הנצח

הרגע היחיד שאי פעם היה

זה שמתחלף בעצמו

ומתחפש לעצמו

וקורא לעצמו היום ומחר ועכשיו ואחר כך

(נכתב כפרפרזה ובהשראת פוסט של אמיתי אלון)

ונגיד שאתה פוגש מישהו זר
נגיד ברכבת
נגיד ברכבת שדוהרת בלילה
נגיד בארץ אחרת
ונגיד שהמישהו הזה הוא מישהי
והפנים שלה מוארות באורות החולפים מהלילה שבחוץ
הלילה הדוהר על פניכם
ונגיד שאתם יושבים ממש קרוב כי לא היה מקום אחר
מספיק קרוב כדי שתראה את הניצוץ בעיניים שלה
זוהר דרך אפילת הקרון הדוהר
והיא רואה את שלך
ואתה כל כך רוצה לדבר איתה
אבל אתה אפילו לא יודע באיזו שפה היא מדברת.
ואתה מפחד להרוס את הרגע הזה
הזר
הטהור
העוצמתי
רגע חולף של זרות מתוקה
בלי דמיון מוקדם ואכזבה מאוחרת,
רק עכשיו כזה מוזר ומהבהב
שני זרים ברכבת שדוהרת בלילה
ואתם שותקים
אבל הנשמות שלכם מתחילות לדבר בחושך
ולאט לאט הרכבת מתרוקנת
וכל המושבים מסביב מתפנים
ואתם עדיין יושבים קרוב
ונשארו עוד 8 שעות לנסיעה הזאת
והיא חייכה ראשונה
ואתה נמס כמו קפה
והיא שמה עליך חלב
ושותה אותך בשקט
הגוף שלך נכנע באהבה לכוח שלה
ואתה מחליט לא לשאול אותה לעולם
את השאלות הרגילות
איך, ומה, וכמה, ולמה.
אתה מחליט לשמור על האהבה הזאת ככה
זרה
לא לדעת
והיא ממשיכה לשתות אותך
ואז אוכלת אותך מלמעלה
ביס קטן באוזן
ואתה בטעם של עוגייה מדויקת
מתפורר לה על החולצה
והיא מנערת אותך בתנועות עדינות
והלילה
הלילה ממשיך לדהור בחוץ
והרכבת חותכת אותו כמו שהיא עכשיו חותכת אותך
ועוברת דרך כל הקליפות שלך
נוגעת בלב הזר
זה שאין לו שם
ומקצה הקרון בוקעת מוזיקה שמיימית
שניכם נרדמים ומתעוררים
מרשים לכאב שלכם לצאת מהחלון
והלב מתמלא אהבה זרה
אהבה פשוטה בלי דמיון ואכזבה
אהבה מחשמלת.
אולי זה האושר
אתה אומר לעצמך במערה המהדהדת שבתוך הראש שלך
אהבה דוהרת חולפת בוערת כמו אש
וכמו אש, כשהיא נעלמת נשארים בחושך
ואי אפשר להאמין שפעם היתה כאן אש
רק פתיל שחור מפוחם על גוש שעווה מעוות
אבל כשהיא חוזרת
כשהיא חוזרת היא חוזרת
כאילו היא לא עזבה מעולם
והיא יודעת להתחפש לאינסוף צורות מתהוות
לאשה ברכבת
לפנס מהבהב
לירח בודד
לחושך עוטף
היא יודעת להרדים אותך
והיא היחידה שיודעת
איך להעיר אותך בנשיקה 

אמיתי אלון