סחלב

נשרפת מקינאה.

הלהבות לא משאירות פינה אחת קטנה בלב שאינה חרוכה.

מרוחקת אלפי קילומטרים, אבל השמים שלי הם בדיוק השמים שלך, האם אתה מביט בכוכבים וחושב עלי?

השולט השני שהכתרתי, זה שלימד אותי על עצמי בזמן קצר מה שלא הצלחתי ללמוד בשנים ארוכות. שגרם לי להבין שאין עוד מלבדו.

נשרפת.

ורק אתה, בידיך הגדולות, מחזיק את המים שיקלו על הכוויות.

ובשורה התחתונה: אני מסכימה.

אז אני קוראת אותך שוב, ושוב
ופתאום מתגלה עובדה חדשה
ותגלית שלא היתה שם קודם
ומחמאה שהתחבאה לה בתוך משפט לא ממש מסובך.
ואני מבינה את הצורך, והמקום
ואני קולטת את הרעיון
ואני יודעת שהדלת הזו שנסגרת מאחורי שנינו היא אותה הדלת שדרכה אני בורחת שוב ושוב.
ואני מבקשת, מתחננת על נפשי המיוסרת, תשאיר בשבילי חריץ בדלת הזו, שאוכל לעבור בו.
הפחד הוא הרי אותו פחד
ההתמסרות, הרצון להימסר
הרגשות,
הנתינה הזו שהיתה בלתי אפשרית בעבר
חיה עכשיו
נוהמת, מזדקפת על רגליה
מסתכלת לך בעיניים ואומרת:
אני פה, במרחק אמה
רק תושיט יד ותיקח. זה שלך.

משחררת.
אני משחררת אותך.
משחררת מהחלק הגדול שאתה תופס לי בלב
מהחלק הגדול יותר שאתה שולט לי במחשבות
משחררת את המאווים, הרצונות, הכאב שמכווץ לי את החזה בכל פעם שאני קוראת אותך.
עוזבת את הלפיתה שלי בך, הכל כך חד צדדית
פולניה, אבל לא מתלוננת.
נכון, אני לא כל מה שרצית שאהיה, אפילו לא מתקרבת לזה, ופעם פינטזתי שזה מספיק לך.
היום החכמת אותי. היום אני יודעת שצדקת, זה לא היה מספיק גם לי.
אני כבר מבינה, או שלחלוטין לא, זה רק אתה יכול להגיד.
אני תלמידה טובה, יושבת בכיתה ומקשיבה, גם מנסה לבצע, לקבל מרות, ענווה. ואתה? אתה כנראה מורה טוב, ככה אומרות כולן... אז הבעיה היא אצלי מסתבר.
אז אני מניחה לך ללכת, אל האפילה הגדולה. השאלה היא אם אצליח לשחרר גם את עצמי.
והשאלה הגדולה יותר היא האם תשחרר אותי או תרשה לי להתקרב.

הוא חסר לי.

כל תא בגוף שלי מתגעגע אליו הלילה,

והחוסר שלו מכאיב.

מכאיב הרבה יותר מכאב מרפא, מכאב מענג

כמו כאבי פנטום מאיבר שחסר,

שנלקח ממני.

הוא זה שלימד אותי שיש אורגזמות מכל מיני סוגים, כאלו שלא הכרתי לפניו ושחסמתי כשהוא נעדר.

אני רוצה, כל כך רוצה, אבל יש מחסום באמצע השביל שלי, מחסום שהוא מטפח בכל שיחה, מגביה עוד יותר ואפילו העקבים שלי לא עוזרים עכשיו.

הוא החליט שלא, ואני מבינה. אני לא מתאימה יותר לחיים שלו, אף פעם לא התאמתי אבל בעבר הוא היה מוכן לנסות, להחזיר אותי בכל פעם שמרדתי והלכתי.

הפעם לא.

וזה כואב.

Looking for Mr. Right
כן, מחפשת את האדון הנכון.
זה שיש לו כמות של בטחון עצמי שתספיק לשנינו, זה שיסכים לחלוק.
גבר שיש בו תעוזה לעמוד מול נשלטת שמעיזה להסתכל לו בלבן של העין ולא לחשוב בלב "שולטת מלמטה"...
בעל תושיה, שיהיה גם חכם ממני, גם חכם מספיק כדי להסתיר את זה וגם שיהיה מסוגל לשלוף שפנים מהכובע ולהפתיע אותי.
אחד כזה שיש מספיק שנים מאחוריו, אבל שלא נמאס לו להעביר מהידע שלו אלי וגם שלא יגלגל עיניים כשאני עושה שטויות, ואני עושה (גם כי אני לא ילדה כבר וגם כי למדתי דבר אחד או שניים מהדינוזאורים שליחכתי להם את הזנב).
שידבר! אני לא אורן הקטן, לא מצליחה לקרוא מחשבות, אפשר בעברית, באנגלית, אני מבינה קצת ערבית, העיקר שידבר, הנחיות, הוראות, בפירוט, שלא יטען אחר כך שלא הבנתי אותו, שיגרום לי להבין.
שלא יהסס להתקשר אלי אחרי סשן, גם כדי לבדוק אם אני תקינה וגם כי מענין אותו היום שלי כשאני לא לרגליו, שיתעניין בי.
שלא יהיה סאדיסט סתם. נכון שאני נהנית מכאב אבל הכאב הזה חייב להיות מלווה בעונג, קרי, חדירה/ירידה/או מיני ירקות שעושים לי טוב. שלא יהיה חייב להשאיר בי סימנים. הנישואים שלי פתוחים אבל מלאי כבוד, לא חוזרת הביתה עם סימני הצלפות בשום מקרה.

השולט המכובד יקבל נשלטת מעניינת, אחת שמסוגלת להתווכח ולנצח בוויכוח תוך כדי זה שהיא ישובה על הרצפה ומביטה בו בעיניי עגל מעריצות. כזו שתעשה בדיוק מה שאתה רוצה כאשר תסביר לה את ההיגיון מאחורי ההנחיה (גם אם ההסבר חייב להיות כרוך בסטירה או ספאנק הגון) ותשים לב שהמשימות שאתה מטיל עליה לא משעממות את התחת (וכן, משימות שחוזרות על עצמן שלוש פעמים ביום הופכות לעבודה שיגרתית ולא לסטיה קינקית מרגשת).
ודבר אחד חשוב (מקווה שהגעתם עד לפה) שיהיה רווק/גרוש/אלמן, כי כבר אמרתי - יש לי בעל, אני לא זקוקה לבעל של מישהי אחרת.

נכון, רשימת מכולת, אבל יש לי זכות אחת יחידה בקשר בינינו: אני נותנת לך את המושכות לנפש שלי, שלא לדבר על הגוף שלי, אז לטובת שנינו, לפני שאני הופכת למעריצה מספר אחת שלך, תקרא טוב.

לא, אל תתלהב, ותמחק את החיוך הזה (ותפסיק לכשכש בזנב)
עדיין אין החלטה.
וכשאני חושבת עליך אני רואה ברקע שלך את הים, ואני אוהבת ים. רק שהפעם הים לא הרגיע אותי אלא גרם לסערת רגשות שעדיין מייצרת גלים גבוהים וכחולים.

אמרתי לך שאני יכולה לשחק איתך, בך ואתה בעצם רוצה את הדבר האמיתי, רוצה לדעת הכל וסורק את הראש שלי, מחפש מישהי שעדיין לא יודעת אם היא קיימת שם, עמוק בפנים.
תהיה מרוצה אם אגלה לך שכמה וכמה דברים חדשים גיליתי על עצמי רק בימים האחרונים?
תרגיש טוב אם תדע שבא לי לקלף ממך שכבה אחרי שכבה, להשאיר אותך עירום וחשוף, נטול הגנות ורק לעמוד מולך לחגוג את הניצחון הקטן שלי?
נראה לי שכן.

הוא קורא לי "מלכתי"
אני צוחקת אבל כל מה שבא לי לעשות זה ללטף את הראש הפרוע שלו ולתת לו להתחכך לי קצת ברגל.
הוא פאפי קטן וחמוד אבל עדיין זקוק ליד מכוונת, הוא חייב ללמוד סדרי עדיפויות ולפעול בהתאם. אני לא בטוחה שאני זו שיכולה לאלף אותו, הוא ואני בדיוק באותו הצד של הסקאלה, ואולי אני אתנהג אליו כמו שאני רוצה שיתנהגו בי. זה לא חינוך.
מצד שני, הוא ילמד שכל מעשה שלו יגרור בהכרח מעשה שלי, וככל שהוא ידע את מקומו, הפעולות שלי מאוד ימצאו חן בעיניו.
מצד שלישי, אני עדיין לא בטוחה שאני רוצה למלא את כס המלכות הזה שהוא מציע לי.
אני, שתמיד הייתי בטוחה שתפקיד חיי הוא לענג אחרים כדי לעשות את העולם טוב יותר, פתאום הוא הגיע ודורש בביטחון את המקום הזה!

העולם השתגע!

לכבוד
הוד מעלתה הלא מודעת
הוד נפלאותה הלא מכירה

לאחר בחינת הדברים ופני המציאות
ופנייך וגופך, לפחות כפי שאותו אני מדמיין
הריני מודיע לך באופן חגיגי
על הפיכתי- אם תרצי
לנשלט שלך
הנשלט הראשון והבתולי
שיוציא מהנשלטת את המלכה החבויה בה
שיהפוך את הכנועה על 4 לזו שיושבת על הספה בשיכול רגליים
ומחכה לנשלט האהוב שיגיע אליה על 4
ויעניק לה את עצמו
אם תהיה מעוניינת בכך

על החתום
אני

מין יום שכזה
כבר כשהתחיל, כשהדבר הראשון שקיבל את פני היתה ההודעה ממך, הורגשה רטיבות קלילה של בוקר. רטיבות שכזו נרגעת רק אחרי שאני תוקעת לתוכי את החבר הורדרד שלי, שמחכה בסבלנות במגירה ליד המיטה, ההודעות שלך מהבהבות לי באפלת הבוקר והדגדגן שלי מהבהב למולן בחזרה.
חשבתי (וטעיתי) שזה ירגיע אותי, שאוכל להיפגש איתך בביטחון, להביט לך בעיניים ואולי לא להיות נבוכה ונרטבת כזו.
אבל,
הבוקר שהמשיך בבית קפה כשממש מול הזוג שישבו מולנו "לחשת" לי משהו באוזן כשהיד שלך קורעת את מפשעות הגרביונים שלי ונתחבת לתוכי, מרטיבה את הירכיים שלי ואת יושבי בית הקפה.

כשנמאס לנו להיות ההצגה הכי טובה בעיר, עברנו לגינה שממול, ספסל העץ היה עד לשתי אורגזמות שמשיות שלי, לעדינות החיבוק שלך ולפראות האצבעות שלך שחפרו בתוכי.
ניסינו להמשיך, לבדוק את הגבולות ואת הסבלנות של עוברי האורח במגרש החניה, אבל הם לא היו נחמדים כל כך, אז הלכנו.
עד עכשיו, כל מחשבה וזכרון ממך גורמים ללחות נעימה בין הרגליים, לאדרנלין קפוא שזורם בחזה ולחיוך טיפשי ובלתי מוסבר.

בדיוק אז,

כשהשאיר אותי קצת רועדת, קצת כואבת, קצת שבעה, בעיקר מרוגשת מהסיטואציה ומקהל הצופים שלנו,

אז הוא אמר: "תכתבי מה את מרגישה"

ואני הבנתי בדיוק מה הוא רצה, ידעתי למה התכוון אבל כל מה שעבר לי בראש יכול היה להיות מתומצת למילה אחת בודדה:

"משתוקקת".