|
|
|
כמו הרבה מיתרים קרועים שאינם יודעים אם ינגנו שוב , כך גם הלב שקוע בקרעים.
בחירות שלא בטוחה שהיו נכונות
דאגות שהנפש אינה מצליחה להשקיט.
חשקים בדס"מים שנשאלים, האם זה מהקומם של לכסות על הכאב ולהקרינו או לחבקו.
חבילה.
האם אני לא מסוגלת לקבל את כולה יותר?
אני מכסה ומכסה את כל הגאפים בשטויות חסרות טעם. בבחירות לא חכמות עתידית.
מנסה להחזיק את הראש מעל המים.
מנסה לחבר מחדש את מיתרי הלב ולמיתרי הראש
זיכרון מתוק
או כמיהה למשהו שאולי קיים רק בדמיון.
קצת נושמת אוויר,
מנסה להבין איפה הדמיון ואיפה המציאות ♡
ומה היה...וחאןמזה הולך.
https://headstart.co.il/project/68440
זה חדש!
https://headstart.co.il/project/68440
כשפחדים של אחרים מנקרים לי בראש.
שואלת את עצמי האם לשם כיוונתי?
"את רואה רק את מה שחסר"
- אני אומרת מה שחסר לי.
-----‐------♡----‐----------------♡
-אני רוצה לשחרר את הרגל מהגז,
אבל תיהיה שם בשביל ללחוץ בשביל שנינו?
°•○●••°•○○●○°••°°••°°••°°••••°••
מטפטפות טיפה אחרי טיפה
כחול, ורוד,סגול
אדום ,כחול,ורוד,סגול
סגול- ורוד
ורוד-כחול-אדום
בועות של צבע חמות נוגות בי ומקשטות את הירך.
☆☆☆☆☆☆☆☆☆▪︎
והוא? חולם חלומות מתוקים בינתיים.
■¥■¥■¥■¥■¥■¥■¥□¥□¥□¥○°¥
זה נספיק?!
מחשבות רצות לי בראש לא כמו בסרט נע, אלא כמו במכונות השקפים של פעם, נכנסות תמונה אחר תמונה ופריים אחרי פריים בראשי.
תמונה1:
מדוע את מתנהגת כך?
האם זה טבעי? האם הפסיכולוגים היו חוזים זאת?
ומספרים על עוד תאוריה מפוצצת, אבל "היי, את" - נשארת פה עם הפרקטיקה.
תמונה 2:
מוזיקה, חושך, מוזיקה מתנגנת, העיניים כבדות
ניהיה שקט.
רק רעשי רקע אקראים
תמונה 3:
אתם מתחבקים הראש שלך שם, בשקע כתפו
הבושם האהוב עלי מעקצץ בקצה האף, את מכורה לריח וממתינה למוצא פיו. בא לי לטבוע בו.
אבל רגע, כבר טבעת והשתלבת בזרימה הטבעי שלו.
האם האדם הוא צפוי? מה היו אומרים המסטיקנים הסינים?
תמונה 4:
#אחד הפוסטים הגרועים שלך#
מפוזר במחשבות , בדיוק כמוך.
הלולאה שהולכת ונסגרת
שקית וואקום שהלולאה חוצה אותה
לאט לאט זה הולך ומתהדק
ואז זה פשוט קורה מתחלק לשני חצאים
וכבר אין אוויר שמגיע לחצי השני
ועכשיו מאחד , נהיו שתיים
כל חצי נפוח בעצמו ומלא קרוב לפיצוץ...
קרוב לשוב להיות אחד אבל לבד.
והלופ חוזר על עצמו,
לפעמיים כל יום,
לפעמיים...
זה סתם עוד לופ.
קוראת מעט,
מבינה שהחששות והחשדות פגשו את המציאות.
הכל מדופס שחור על גבי לבן,
ה"לשדר עסקים כרגיל", עובד.
אבל מבפנים כמו לבה רותחת שהייתי שמחה לשפוך אותה במקום המיועד
הכי בא לי לקחת פלאקט שחור ולכתוב באותיות גדולות אדומות ומדממות:
"כאן עובדים רוצחים"
כמות הכעס, האכזבה, הכישלון, הבדידות,
הדמעות ממקום של הגלגל שאי אפשר לגלגל אחורה
המקום של חוסר הגינות וחלל ענק.
של חוסר פורקן.
נמאס לי להתנצל על מי שאני,
נמאס לאכול מתוך דיכאון וחוסר ריצוי עצמי.
נשמע לי לשמוע את השכנה נהנת לה בסשן,
נמאס לי לדאןג לילדים של אחרים.
נמאס לי לרדת מהסטנדרטים שלי בשביל , ךא להרגיש טוב עם עצמי.
נמאס לי להלחם על התחשבות, סקס, תשומת לב.
יאללה , חלאס.
אז אולי באמת הגיע הזמן למצוא את עצמי מחדש.
