זה תמיד מתחיל רגוע
ואז פחות רגוע
ופחות...
אז כבר הספקתי לחוות כמה דברים וגם הוא
אקט החניקה, שאני כלכך אוהבת
תפס אותנו לא מוכנים
השתעלות ,יריקה של נוזל לא מובן,
להזמין אמבולנס?!
דם, התפוצצות נימים בעיינים,
פנים שנראות כמו פריחה
והסיבה? חוסר חמצן.
לא הינו מוכנים לזה,
הוא חטף טראומה..
"מעדיף אותך חייה"
ואני? רוצה את חיי המין בחזרה.
רק קצת אהבה,
קצת יחס אוהב,
מגע,
רגש;
רצון.
אכפתיות
הבנה
כאב
תנועה
הנשמה
חיות
אחדות
נשיפות
אוויר
רצון
יכולת הכלה
לצלול לנשמה.
ואז זה ניהיה אפל.
שחור,ממש שחור.
כהה מאוד.
היכולת ההכלה שלי מתחילה להיגמר.
הרצונות שלי ,
מתחילים להידחק לפינה.
חוסר ההתחשבות בי.
איפשהו השעון חול מתחיל לרדת
חדר בריחה
חוסר במקום
פחד עם אומץ
רעד
באנג באנג יו שט מי דאון
זכוכיות קטנות חודרות ישירות ללב.
והלב מדמם.לאט לאט, עד שכמעט כל הדם מתנקז ממנו
בור ללא תחתית,כנראה.
המטרה היא ברורה: לפגוע!
המילים שיוצאות לו מהפה מכוונות מטרה, פגיעה ישירה 3, מילים, הצליח לו , פגע.
הדמעות עצורות עד שלב מסויים, ואז מגיע הפירוק.
זה פגוע,
הכוונה ברורה.
הלמידה מיהכן למד זאת גם מובנת.
פלישה לאיזשהו חלל וחלום שקוסם לו.
ולמרות ההבנה, אני נפגעת.
הדמעות לא מפסיקות לרדת והמסקרה שלא נשטפה כולה שורפת את העין.
היצורה השחורה והקטנה באה לנחם, היא לא מדברת אך ברק עיניה מספיק .
כבר הרבה זמן מרגישה ככה,
חסרת כל רוח חיים,פשוט יושבת על הגדר,
חסרת תשוקה לחיים - הם עוברים, לא יפה, לא מיוחדת
חוסר ריגוש במין, בחיים, הכל תפל וחסר טעם.
פה ושם נפגעת מהמילים הקטנות או מרמת ההשקעה לא בי.
יום האכזבה , העלבון יושבת ובולעת דמעות , נמנעת משיחות כאלו שיגרמו לי לבכות.
הרגשת ה"מוסללות" מכה בי.
החוסר תשוקה להחיים,
היום יום שוחק אותי, ממש כמו צמיג שכבר בסוף ימיו.
איפה הסקס הפרוע , ה"אלימות" באמצע הרחוב?
איפה הערפד נעלם, תחושה של חוסר תועלת וניסיון ב"לא להפריע"
הרבה יושב לי על הלב.
חוסר כוח להתמודד ולעבור את גלגל השיניים של היום הבא.
הרגשת אופריה של טוב לי וכייף לי , היכן את?
שבוע אינטנסיבי ,שבוע הבא הולך להיות קשוח יותר.
עבודה חדשה שאני מבינה שמה שאני אשקיע זה מה שיצא.
סגירת שכירות ומעבר סופי אליו,
פחד אימים.
סגירת חשבונות ולהתחיל לנוע הלאה...
לשחרר דברים, לשחרר פחדים.
להגיד "לא" למי שמציף יותר.
משפחה שבזמן האחרון דורשים מעבר,
חברים עם דרישות.
בעצם לכולם יש דרישות, כל הזמן וצפייה.
והמון עזרה שאני מקבלת אותה מאנשים שלא חייבים, סוג של תפילת הודיה מתנגנת בלבי,
על מה שיש , על מה שאין, על מה שהיה ועל מה שעוד יגיע.
והשקט, זה הקפה עם הסודה.
ההבנה שהם ביחד וטוב להם, זמן איכות שלהם ♡ גם על זה אני מודה , הזדמנות שלא מובנת מאליו.
♡הילדה מתייצבת ומתגבשת.
♡הילד טס.
♡ והקטנה עם העיניים השחורות והזנב התקשקש איתי.
♡השקט בתוך ההתחלות והשינוים.
שבת שלום.
הרבה תסכול,
המון ממנו,
דאון.
חוסר ביטחון,
חוסר וודאות,
חוסר התאמה בין מילים למעשים.
חוסר שיריון, חוסר מגננות.
שקיפות עם כובד לב.
בדידות.
רקע עמוס.
ירייה ללב.
תנשמי, תחייכי, תראי שכייף לך,
כרגע fake it until you make it.
תחייכי.
הכל לטובה.
רואים סרט,
"A star was born"- ספויילר בשורה הבאה!
היא הולכת להופעה והוא מתאבד לו.
נזכרת בסבא שלי,
הוא היה הראשון שעימת אותי עם המציאות
"אתמול היה ועכשיו כבר אין לך"
מאותו רגע הבנתי, שאני אף פעם לא אדע מתי אראה מישהו בפעם האחרונה, האם זו הנשיקה האחרונה שלנו? סקס אחרון? חיבוק? שיחה?
כל אותם הדברים שנראים טרוויאלים.
האם מחר אקום לאותה מציאות?
אין איך לצפות. דברים כאלו.
זמן הוא דבר יקר ערך, זיכרונות הם דבר שאין לו תחליף.
אלו דברים שאנחנו מייצרים אותם,
קשה להגיע למצב המיצוי של ה"פעם האחרונה"
כי אין לדעת מתי היא.....
כמו קיר שמתחיל להתקלף ולהיסדק,
הקשים , הדברים הטובים, הפגיעות שכמו חץ שמופנה למרכז המטרה.
החוסר נשימה,
החיוך.
הרבה כוחות
הרבה אור
הרבה מנהרה
שברים ושפכטלים.
יכולת ההכלה טרם מובנת לי.
שלי ולא מובן איפה הקצה שלה.
שברים, סדקים ותיקונים.
בשנים האחרונות אני כבר לא מזהה את הילדה הלוחמנית במראה , הזאת שלוקחת את הלפיד ומבעירה את שביל הדלק.
מסתכלת על עצמי בשנים האחרונות ומבינה שעברתי ריכוך, יותר רגישה לסביבה, יותר כואבת,
יותר נגישה.
מתבגרת וכבר נהיית מבוגרת אט אט...
השנים חולפות להן ואני משתנה יחד איתם.
כבר לא שואלת שאלות שיודעת שאת התשובה אך אחד לא באמת יוכל לספק לי.
התרכתי.
