אני ואתם

היו לי תוכניות לראש השנה, אבל הן התבטלו.

אז נוסע דרומה לאמא, ראש השנה ראשון בלי אבא.

בעצת חברתי היקרה אנצל זמן כדי לחשב מסלול מחדש לחיים בלבד.

החלטתי כבר על שינויים מסויימים אבל צריך יותר לעומק.

היום בנסיעה הארוכה והמעצבנת הביתה התחילו להתבהר לי בראש ובלב הרבה דברים.

לאחרונה היו כמה פעמים שהצטברו המון רגשות רעים בלב.

זה העינוי הכי גדול שלי.

למדתי לא להגיע למצבים האלה אבל לפעמים זה חזק ממך.

וכשאני נזכר בימים הלא פשוטים האלה, אני מבין, שקודם כל, השינוי הראשון צריך להיות שיחרור הנפש והלב, להוציא אותם לחופשי, כדי שמקרים כאלה, ורגשות כאלה לא רק שלא יחזרו, אלא שיתפוגגו לחלוטין מחיי. לא רוצה להנמיך את חיי יותר ככה.

רוצה לב חופשי, רוצה לשמוח במה שיש לי, ולא לפחד לאבד אותו, להבין שדברים יכולים להסתיים בחיים, להיות רגוע מפחדים ומחשבות רעות, שהמוחלט היחיד בחיים זה אהבת ילדיי, ושיש לי דברים טובים בחיים, והם רק מקור לשמחה.

ואז הבנתי

הבנתי מאיפה כל השינוי מתחיל. הבנתי איך לשחרר את הלב.

השינוי הראשון שלי הוא להבין שהערך העצמי שלי מגיע ממני, ולא מאחרים, לא מהאהובים שלי, לא מחברים, לא מחברים לעבודה, לא מחארות.

אך ורק ממני, להבין את הטוב שבי ולהגדיל אותו, לקבל את הרע שבי ולנסות לשנות אותו, ומשם, הפחדים ישתחררו, והלב יצא לחופשי.

לדעת מי אני ואם מישהו לא רוצה את חברתי, שילך, למי אכפת.

ואז

אז שאר השינויים יתחילו להגיע

התהליך לשחרור הלב התחיל.

תזכורת

למי שבדרום ובא לה הרפתקאה , טיול שטח עם מקינטה או סשן מדברי על טרקטורון

פרטים בפוסט למטה.

כמו שכתבתי אתמול

אני מחר ומחרתיים ואולי גם שישי נמצא בדרום הרחוק.

מי שנמצאת בסביבה ובא לה קפה ושיחה או אפילו סשן מוזמנת ליצור קשר.

ועכשיו יש שידרוג.

השגתי טרקטורון מעולה, אז אפשר מקינטה בשטח או סשן מול נופי מדבר מדהימים. 

לטרקטורון יש כננת חשמלית דבר שיכול לשדרג סשן.

אז מוזמנות.

זה הטרקטורון

באופן לא מוסבר

ברגע שנשים נמצאות בתחומי תל אביב הן נהיות יפות וסקסיות יותר.

כמה שאני שונא את תל אביב זאת עובדה שאני חייב להכיר בה.

היו כמה ימים לא פשוטים

יותר כמו שבוע וחצי שבועיים.

והכל התפרץ בסופש, מחקתי את שני הפוסטים האחרונים שבטאו הרבה מיזה.

כי הרב לא היה רלוונטי.

קשה, זה החיים, ואני אמשיך.

לפעמים הלב מוצף בכל כך הרבה חרא ואז זה מתערבב עוד ועוד, ועוד משהו נופל עלייך, ועוד, וכבר אי אפשר לעמוד בכך.

ואז

יש כאלה שקמים ומזכירים לי שיש לי אנשים נפלאים בחיים, אנשים יקרים שמיד קמים בדאגה ומשמיעים קול. וקולם ערב מאוד, וזה עוזר לנקות את כל החרא מהלב. ואז אפשר לנשום, אפשר לישון אפשר להמשיך.

אני גבר, אני אבא, לקום ולהתאושש זה חלק מהטבע שלי (נשים אל תתחילו עם ההערות האלה "גם נשים מתאוששות", לא אמרתי שלא, אני מסביר איך זה אצל גבר, כי זה מה שאני יודע).

העולם ממשיך, החיים ממשיכים, אוכל, קורת גג וחיוך לילדים זה העדיפות הראשונה, כל השאר זה בונוס.

היצר האישי צועק "קום, עכשיו"

החרא הזה מיותר. אין צורך להשאיר אותו.

ואז להסדיר את הראש והמחשבה

לחשוב בהיגיון

ולפתור את מה שצריך.

כל מה שחשתי וכתבתי על עייפות נפשית ורגשית עדיין קיים.

אין לי כוח יותר

שוב ושוב, אני מכיר, נפתח, סבלני, מבין, ואז נפגע, מועף, או פשוט עוד אכזבה.

מה שהיה עכשיו

הניסיון האחרון לקשר יפה ובונה

הוא נגמר לא באשמת אף אחד.

ואין רגש רע, זה פשוט לא יכל להתקיים כרגע.

אבל היו רגעים לא פשוטים, ותמיד אני זה שצריך לעמוד יציב, וזה גובה מחיר, זה יוצר שחיקה.

ואז 

די, מספיק, הלב שלי הוא לא להשאלה, ואני בטח בן אדם חי ונושם עם רגשות, ושום דבר מיזה לא צריך להלקח כמובן מאליו. אבל זה קורה כל הזמן, כי אני אדם יציב כמו סלע בים סוער, עם ניסיון חיים וידע, ומרגיש כבר יותר מידי שאנשים באים, לוקחים מה שצריכים, והולכים .

אז די

אני תמיד אהיה מאמין גדול באהבה, זוגיות מלאה ומערכת יחסי שליטה. תמיד אהיה רומנטיקן וסדיסט ומלך ודרקון.

אבל עכשיו, אין אנרגיה לתת עוד הזדמנות יותר.

אקשיב למי שצריך

איעץ למי שרוצה

אכאיב למי שצריכה

לא אהפוך לחרא חסר מצפון ואפגע באנשים.

אבל כרגע , כרגע יש חומה מסביב ללב, אותו אני לא נותן ולא פותח כרגע, מלבד ליקרים לי ששם תמיד בשבילי.

איך קוראים לזה?

"לא פנוי רגשית"

כן פנוי פיזית ומחשבתית.

אל תחפשו אצלי אהבה כרגע, לא מסוגל לתת יותר.

אני בסדר, אני תמיד בסדר.

בגלל גבריות אמיתית, אבא שחינך אותי נכון.

ובעיקר בזכות חברות אחת חזקה כל כך ששום דבר לא יוכל לשבור.

מתכרבלת

כדי שאוכל לישון טוב

הגשת מועמדות בפרטי

יש אח

בימים רביעי וחמישי אולי גם שישי אהיה בדרום הרחוק.

אם מישהי שגרה בסביבה הכללית רוצה להפגש לקפה ושיחה או סשן מדברי מוזמנת.

אפשר לפנות בפרטי

אני מזיע וגם נרטב.

ואז האוזניה שלי נרטבת גם, ואיכות השמיעה יורדת.

ואז אני מוצא שיר ילדות נפלא שמעורר זכרונות יפים כל כך.

וזה מבאס שהאוזניה הורסת את זה.

אוךךךך שירי ילדות טובים

אני משחק בנינטנדו zelda tears of the kingdom

כרגע עומד בפיסגתו של הר גבוה ומושלג ואני רוצה לרדת.

דרך ראשונה אפשרית ומגניבה זה לבנות מטוס מהחלק שרואים בתמונה ולעוף איתו.

דרך שניה ומגניבה זה לקחת סוג של מגלשה ולעשות ממנה snowbord ולגלוש את כל הדרך למטה.

אני לא יודע מה להחליט.

עזרה בבקשה

יומיים כבר אני תוהה ושט לי במחשבות.

יש לי אוזניים גדולות, ידיים מחבקות, בית חזה רחב, כתפיים מוצקות ושתי רגליים על הקרקע.

אנשים תמיד באו אליי בגלל זה.

אז למה אני מרגיש לבד?

תמיד דרמה, תמיד חיבוק, תמיד סערה, תמיד היה איזה חרא, ואיזה נפלא אתה, ואז פוף, הכל נעלם.

כל כמה זמן מרגיש טוב, מרגיש נפלא ואז לפתע אני לבד.

ואז רואה שהחרא לא בודד, החרא תמיד נהנה.

אז.....

למה?

וכשקמתי בבוקר לפתע הבנתי

אני כל הזמן שוכח להשתמש במכונה שכריס פראט נתן לי

אני אדם יציב

עם פרופורציות נכונות ולב של בן אדם.

אני אף פעם לא ראיתי ערוץ ויוה, גם לא ויוה+, גם לא ויוה זהב, גם לא ויוה פלטינום. מעולם לא הייתי בארגנטינה.

די, לשטוף הכל ממני, הרי לא הייתי חרא אף פעם, אז למה אני צריך חרא עליי?

אם באתם להשתמש בי ולזרוק, אז בבקשה הנה הדלת, עם בעיטה בתחת.

מי שרוצה אותי בחייו שיתחיל להיות נוכח.

זכותו של כל אחד לעשות כרצונו, אבל זכותי להגביל את השימוש בי.

מעכשיו החרא נשאר בשירותים.

אני בכלל לא לבד, יש לי חיים מלאים מחוץ לעולם הזה, ואם אני לא מזיין כל יום או פוגע כל יום במישהי אחרת זה לא אומר שאני לבד.

יש לי דאגות של חיים אמיתיים, ולא של בכאילו.

אז מהיום מחשבים מסלול מחדש.

אני אדם יציב, ובגלל זה באים אליי, אז אמשיך להיות יציב, ומי שרוצה להשען, בבקשה , רק לזכור שאני בן אדם, לא נייר טואלט.

ולאלה שחושבים שאני מתיימר

לא כזה אכפת לי ממכם

אני פשוט אתן לכם ציטוט של אחד האנשים החכמים בעולם:

הבהרה חשובה

הפוסט הזה לא מתייחס לחוויה המדהימה שעברתי בחודש האחרון, ולא מתייחס לנפש היפה שאיתה עברתי את זה.