על החיים, המוות ומה שביניהם.

שלוש עשרה שנים שלא ביקשתי ממך דבר.
הבקשה האחרונה והיחידה שלי אליך הייתה שתבריא.
שלא תשאיר אותי לבד בעולם.
עשרה חודשים שהוקדשו להתגשמותה של משאלת לב תמימה אחת.
עשרה חודשים של חסד, תקווה, אמונה ופחד נגמרו בסיוט שנמשך כל חיי.
אתה איכזבת אותי.
לא האמנתי שאתה מסוגל לעשות לי את זה.
אני הילדה הקטנה שלך.
אבא שלי החזק, הגיבור, העוגן שלי.
המצחיק, הקשוח, הלבבי, החבר הטוב של כולם.
אבא שלי שעטף ושמר עליי מכל משמר.
זה אבא שלי שאכזב אותי לנצח נצחים.
אכזבה שהשאירה בי צלקת לכל החיים.
היום אני מבינה שהצלקת היא לא צלקת.
היא פצע שלא הגליד מעולם.
היא פצע חשוף, כואב ומדמם.
פצע שגם המגע הכי עדין בו כואב לי עד העצמות.
שגם ליטוף שלו נחווה כחבטה.
היום אני חווה את אותו הכאב.
בדיוק כמו שהלכת.
כשהשארת אותי לבד להתמודד עם כל מה שילדה בת 12 לא יכולה להתמודד איתו.
השארת אותי לבכות לבד בכל לילה לתוך חלומות מסויטים ונדודי שינה.
השארת אותי מדוכאת ונטולת שמחה.
השארת אותי לדמם לתוכי.
האכזבה הביאה איתה הרבה כאב.
הרבה חוויות רעות שהפכו לצלקות על הגוף.
והיום אני מבינה שאלו פצעים שלא הגלידו מעולם.

13 שנים שלא ביקשתי ממך דבר.
ועכשיו אני זקוקה לך יותר מתמיד.
בדיוק כמו אז.
אני נמצאת באותה פרשת דרכים.
בצומת בין השפיות לשיגעון.
בין שלום למחלמה.
בין חולי למרפא.
כאובה, מותשת, אבודה ושוב מדממת לתוך עצמי.
אני מבקשת ממך - תשמור עליי.
תשמור עליי שלא אשבר.
תשמור עליי שאבחין בין הטוב לרע.
שלא אסטה מהדרך הטובה.
שאם אגיע לשפת התהום לא אפול אליו.
אני מבקשת ממך - תן לי כח.
תן לי את הכח לבחור נכון.
את הכח להתגבר על הצלקת שהשאירה בי חותם כשעזבת.
את הכח להרים את הראש ולהשאיר את העבר בעבר.
אני מבקשת - תעזור לי.
תעזור לי להקהות את הכאב.
תעזור לי לרפא את הפצע שבי.

תשמור עליי שפויה, חזקה ובריאה.
שאקום כל בוקר עם תקווה להיות טובה יותר עבור עצמי.
פעם אחת עבורי ולא עבור אף אחד אחר.
תן לי את הכח להאמין בטוב ובשלם.
תן לי את הכח לעבור את המסע הזה בשלום.
תן לי את הכח להאמין
בעצמי.

 

"בין קודש לחול אני חי

עם האמת שמשתוללת בי

עם אלף הרגלים

עם כל צלקת שעל פניי

אני יוצא שוב לפזר את המילים

בין המציאות לשיגעון הכול חוזר אליי

שם במקום ממנו באתי אין שלום

והמסע הזה כבד וקצת גדול עליי

אני צריך לגדול מזה ודי

לגדול מזה ודי"

 

&ab_channel=AmirDadon-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%93%D7%93%D7%95%D7%9F

 

אני מאוד מפחדת מהלילה.
ביום-יום שלי אני עמוסה במשימות, באנשים, בשגרה שוחקת שלא משאירה מקום לספונטניות.
כשמגיע הלילה והמשרדים ננעלים אני הולכת אל החדר שלי ופתאום במרחק דלת ההמולה של היום הופכת לשקט של הלילה.
פתאום כל הרעש של היום הופך להיות רעש של מחשבות.
במרחק פסיעה מהבחוץ לבפנים עומדת הבדידות.
אז מסע הלבד מתחיל.
וכל המחשבות שהדחקתי במהלך היום מתחילות לצוץ.
הזעם, האכזבה, הפחד, הגעגוע, הכאב -
הכול מתערבב יחד לתוך עיסה של רגשות שזועקים לצאת החוצה.
ואין לי ברירה אלא להתמודד עם הכאוס לבדי.
אז כשכולם ישנים אני צוללת אל המחשבות הכואבות.
אני נוגעת בעצבים החשופים ומתכווצת לי הבטן בכל מגע מלטף או עדין ככל שיהיה.
נוגעת בפצעים הטריים וגם באלו הישנים ודומעת אל תוך הלילה.
דמעה ועוד דמעה.
בכל דמעה כזו הלב שלי מרים ידיים גבוה יותר. רק דיי.
מתקשה להשלים עם העובדה שזה חלק מהדרך שלי עכשיו. לכאוב.
מתקשה להתמודד עם הקושי. אני לא רוצה אותו.
אני לא רוצה לתת מקום למחשבות שלי ומקום ללב שלי לכאוב.
אני לא רוצה שיגיע הלילה.
אני לא רוצה גם שיגיע היום.
ואני לא רוצה שוב לחלום.
אני רוצה לא לדעת. לא להרגיש. לא להיות. לא להתמודד.
אני רוצה לשכוח.
יותר מהכל. אני רוצה לשכוח.
לשכוח את המילים וההבטחות.
לשכוח את העירום והנשיקות.
לשכוח את העיניים. הגדולות. הבוחנות. היפות.
את הידיים המלטפות.
הגוף החם והחיבוק העוטף.
לשכוח את כל מה
שאיננו עוד.

אני לא יכולה שלא לכעוס.
אני לא יכולה לחשוב על התחושות שלי ולא לפרוץ בבכי.
אני לא יכולה לא לחלום חלומות כואבים מדם לבי.
אני לא יכולה לתאר את תחושת האכזבה.
אני לעולם לא אצליח להבין איך היום אוהבים ללא גבולות ומחר זרים מוחלטים.
אני לעולם לא אצליח להבין איך אוהבים מישהו ומשאירים אותו להיות לבד.
איך לילה אחד מתחבקים עירומים ובוקר אחר מתעלמים לחלוטין.
אני לעולם לא אבין איך יום אחד מפזרים מילים והבטחות ויום אחר הן מעולם לא היו.
אני פגועה עד עמקי נשמתי.
אני כואבת בכל פעימה את תחושת האכזבה והכעס.

אין מזור לכאב.
אין מפלט לתחושת הבדידות המתגברת.
אין לי עוגן. אני לבד בעולם.
אני רק רוצה מקום להסתתר בו ולהתחבא מהכאב.
שרק תלטף ותנחם. אני זקוקה לשקט.
לביטחון.
למחילה. שבה ארגיש מוגנת.

הלב שלי שבור לאלפי רסיסים.
אני חושבת על זה שכבר שנים על גבי שנים לבבות נשברים ועדיין לא מצאו למחלה הזו פתרון.
בכל יום עוד לב נשבר ואנחנו השלמנו עם העובדה שככה זה.
לבבות נועדו להישבר.
משלימים עם הטרגדיה. עם הכאב והאכזבה.
עם תחושת הנטישה והדחייה.
זה מחדל.
איך מתמודדים עם לב שבור?
איך מתמודדים עם זה שכל יום צבוע בצבע מלנכולי?
שכל יום הוא אגרוף בבטן?
אני שואלת את עצמי שוב ושוב מה עשיתי לא נכון.
אם דרכנו שוב יפגשו או שזה הסוף לתמיד.
אני לא מצליחה לחשוב על נצח בלעדיך.
רק על עוד דקה ארורה אחת. ועוד אחת.
וזו הסיבה שכל כך קשה לי עם הלילה.
בכל לילה הלב שלי נשבר שוב ושוב.
כי דקה ועוד דקה ועוד דקה בסוף הופכות לנצח.
והלב שלי
חלש מלשרוד.
נצח בלעדיך.

הלילה מגיע ואיתו המחשבות.
משעה לשעה מרגישה את הדחף הבלתי נשלט לגלגל את המחשבות אל המקלדת ולהסיר ממני את העול המקולל.
לקבל מעט מנוחה ושלווה לפני השינה.
פורקן.
אז אני לא כותבת, אבל זה לא עוזר.
אני נמנעת כדי לא לבכות ולהיות רגועה בתקווה שהשינה תהיה שלווה ומנותקת מכל פיסת זיכרון.
אבל אי אפשר לסלף את מה שהלב מרגיש.
אין לילה שבו דמותך לא מטרידה את חלומותיי ואת שנתי.
בכל פעם שאני מניחה את הראש על הכרית, אני הולכת לישון בידיעה שהלב שלי ישבר שוב בלילה.
אני יודעת שאתה מזמן כבר לא מרגיש כמוני.
חדור מטרה להמשיך הלאה. לוותר עליי.
להמית את מה שהיה חי.

 

אני יושבת וחושבת ומנסה למצוא את התשובות ללמה ואיך.
ואני לא תמיד מצליחה.
אני לא מצליחה להבין איך אפשר לחוות לילה כזה שהרטיט את הלב והחסיר פעימה ועדיין להוציא אותי מהלב.
ואני לא מבינה איך יכול להיות שממש לפני שנה בחרת להילחם עליי ועכשיו אתה נלחם בכל הכח לוותר עליי.
אבל היום אני מבינה למה נלחמת עליי.
הרגשת בודד בלעדיי. הלכת לאיבוד בתוך הלב וחיפשת את המשמעות שהענקתי.
אבל טעית בדרך שבחרת.
היית צריך להגיע עם המשמעות ולא לחפש אותה אצלי.
במקום זה הגעת ריק ושבור וחסר ביטחון והשלכת עליי את כל הכאב והצער שבריקנות ובבדידות.
בידיך צבעת את הזוגיות שלנו בשחור.

 

ואני מנסה להבין מה המבחן הזה שניצב לי באמצע החיים ומתי הוא ייגמר.
כל מבוקשי היה ביטחון ואהבה. אינטימיות ופשטות.
בכל חלומותיי משאלת הלב היא להיות אוהבת ונאהבת.
ללטף ולגעת. במקומות החשופים.
לחבק. שלא יכאב.

 

ויש בי מן תקווה ארורה כזו.
תקווה שנותנת לי את הכח להמשיך אל המחר.
תקווה שמזכירה לי לנשום אוויר, שאיפה אחר שאיפה כי תכף כל זה נגמר.
תקווה שתמצא בקרוב את המשמעות ותחזור שוב לחבק.
תקווה שעוד רגע תבקש להתנצל ולהגן.
תקווה שתאמר שטעית. שהיית צריך זמן כדי להבין.
שתאמר שעכשיו אתה כאן. איתי.
תקווה שאתה עדיין ישן באלכסון.
תקווה שאפתח את הטלפון ואקבל ממך הודעה.
שאפתח את השער ואמצא אותך עומד בכניסה.
וכבר עברו ארבעה חודשים ואני למרות הכול מתעקשת לקוות.
לקוות ולשבור לעצמי את הלב בכל פעם מחדש.
אבל אני מבינה,

שאתה בעצם זה ששבר אותו.

 

&ab_channel=ImagineDragonsVEVO

 

אני חולמת מאז שאני זוכרת את עצמי.
חלומות הם חלק מאוד משמעותי מחיי. למעשה הרבה פעמים הם אפילו מנהלים אותי.
אני מייחסת לחלומות שלי משמעויות שלא תמיד קיימות.
אני יכולה לקום מאוד שמחה בבוקר או טעונה או עצובה ומפוחדת, רק בגלל חלומות הלילה.

החלום שלי הוא התגשמות התת מודע שלי באופן הכי פשוט.
עוד לא פענחתי מה אני מרגישה לגבי זה.
מצד אחד אני מרגישה שזה מאוד מיוחד עבורי.
אני אדם מאוד רוחני ואני מייחסת לחלומות משמעות רוחנית.
יש לי את היכולת לחוות באופן הכי פשוט את התחושות שלי, אלה שאני מדחיקה בעצמי.
היכולת להתעמת או להביא לידי ביטוי את מה שאני מרגישה היא יכולת חזקה מאוד בעיניי.
מצד שני,
בכל לילה, אני מתעמתת עם מה שאני לא רוצה לספר לעצמי וזה יכול לכאוב מאוד. גם שעות אחר כך.

 

בשבועיים האחרונים, מדי לילה חלמתי את אותו החלום.
חלום פשוט מאוד.
עם אותו תוכן, אותה משמעות, אבל תפאורה שונה.
בכולן חזר אותו מוטיב - דחייה.
אני עצובה ובוכה, מנסה להילחם על האהבה בכל מני דרכים והתשובה היא אותה תשובה - לא. מוחלט. בטוח בעצמו.
ואני בכל בוקר התעוררתי בתחושות קשות של דחייה, השפלה ואשמה.
באמת ככה הרגשתי.
הרגשתי מושפלת וחסרת אונים.
הרגשתי אשמה על כך שאני רוצה משהו שלא ניתן לי. מה לא טוב בי?
כל בוקר הרגשתי שאני מקבלת חץ בלב.
כל בוקר דיממתי שוב ושוב ושוב.

 

בשני הלילות האחרונים חלמתי חלומות אחרים.
בשונה מהשבועיים שקדמו להם הם היו מורכבים. עמוסים בפרטים ומבלבלים.
בחלום הראשון הייתי בבית שלך. הוא היה נראה אחרת ומלא באנשים שאני מכירה ולא מכירה.
נפגשנו. שאלת אותי אם אני רוצה להתקרב.
עניתי שכן ונכנסנו לחדר הסמוך בבית. בציפייה ובתשוקה.
התקרבנו, התנשקנו, נגענו.
אלא שכל פעם מישהו נכנס והפריע לנו.
לא הצלחנו לממש את מה שרצינו.
עד שהתקרבנו, זה נחטף ממני.
זה בלבל אותי.

 

בלילה לאחר מכן, ליל שישי, חלמתי חלום על הים. ושוב על אהבה.
אני הולכת על החוף, יש מסביבי אנשים.
אני הולכת בכיוון ההפוך אל הים, אבל בכל צעד שאני עושה הים מתקרב אליי יותר.
אני מגיעה אל צוק כך שאין לי יותר לאן ללכת ומסתכלת על הים.
אני רואה את הגלים גדלים ומתחזקים והים סוער ואימתני. מתקרב אליי במהירות.
אני מפוחדת ומבוהלת ואף אחד לא מבוהל מסביבי. כולם נראים נינוחים.
הים מתקרב אליי ומתחיל בלשטוף את הרגליים שלי.
אט אט מרטיב את שאר הגוף שלי וסוחף אותי אליו.
אני מתערבלת בתוכו ומנסה למצוא את היציאה החוצה כדי לקחת עוד נשימה.
וכך שוב ושוב אני מטולטלת רגשית ופיזית, נתונה לחסדי הים ומודה על עוד שניות של נשימה חטופה.
אין לי לאן לברוח.
חווה את אותה תחושה חסרת אונים שבה אין לי יכולת לעשות שום דבר כדי להשיג את מבוקשי.
ואז אתה מופיע ומרגיע אותי והפחד משתתק ובן רגע המים כבר לא מציפים אותי.
אני דורכת על אדמה יבשה ומצליחה לנשום ולספר שאני מפחדת מהמים כי שבועיים קודם לכן הוטחתי על האדמה בקרקעית הים.
אפילו מראה את החבורה המגלידה שלי בבטן.
אני כבר לא מטולטלת.
אני שלווה ונינוחה ובטוחה ואתה מציע לי לאהוב ואני מהנהנת באושר.
ולא דיי בזה, אנחנו אפילו סוגרים נופש.
ככה הלב שלי מחזק בי את תחושת הביטחון לעתיד.
ככה הוא מעגן את הביטחון שלי.

 

וככל שאני כותבת יותר על החלום הזה אני מבינה שזה פשוט מדהים איך המוח שלי מתעתע בי.
בונה לעצמו איזושהי סצנה כדי להשקיט אותי. כדי שאשאר רגועה ונינוחה.
משרת איזשהו אינטרס של הלב שלי. מחיה את התקווה.
אולי הלב שלי היה זקוק ללילה אחד רצוף שינה ובוקר אחד אופטימי ושמח אז המוח שלי החליט להיחלץ לעזרתו.
ואולי זה באמת נכון? אולי באמת יש לחלום הזה איזו משמעות?
אולי אתה חולם עליי גם כן? אולי הלב שלך מרכך ומתגעגע אליי כמו שאני?
אני לא יודעת מה המשמעות ואני לא יודעת איך להתייחס למה שאני מרגישה או לאיך החלומות שלי גורמים לי להרגיש.
הם איתי או שהם נגדי?
אבל זה לא באמת משנה את המציאות, זה משנה רק את מה שאני מרגישה לגביה.
וזו בדיוק הסיבה שאני לא יודעת אם החלומות שלי הם נכס או עול.
ואולי לעולם לא אדע.

תמיד היו לי תחושות מעורבות לגבי חיבתי אל הים.
הוא הפחיד אותי והפליא אותי באותה נשימה.
הוא קסום ומאיים גם יחד.

 

מרחוק הוא נראה מאוד מכיל ורגוע.
עוטף.
הכחול האינסופי שבו מייצר אווירה שלוה ונינוחה.
אווירה של ביטחון.
אוסף הגוונים מפיץ נינוח של רומנטיקה וקירוב לבבות.
השתאות.
כל כך נעים לצפות בו.

כשמתקרבים אל החוף לצפות מקרוב
נהנים מרחש הגלים העדין והמרגיע,
מתמונת הגלים המתנפצים אל החוף
ומהשובל העדין של הקצף הלבן לשולי האינסוף.
פסטורליות.

המים הצלולים, הצדפים, החיים שמתחת למים.
כל זה מייצר בי תחושה של הערכה רבה כלפיו ורצון להיות חלק ממנו.
רצון להתמסר אליו ולתת בו אמון.

 

אבל הים, כמו גם האהבה, יכול לסחוף אותך איתו לאן שרק ירצה.
מבחוץ הוא שלו אבל מפנים הוא טעון ומבעבע.
בפנים מתחוללת סערה שמחכה לרגע להתפרץ.
אתה מלא ביטחון בעצמך, מתמסר לנוף הפלאי ומוקסם מהצבע
ואז מבין שהים הוא איתן טבע חזק מאוד ומאיים.
כמה שהוא יפה הוא מסוכן.
ברגע אחד תוכל למצוא את עצמך מבוהל ונתון לחסדיו.
לרגע שיבחר להיות שלו שוב או מתפרץ.

 

היום נסעתי לים אחרי הרבה זמן שלא.
ישבתי על החוף שעה ארוכה.
התפעלתי מהיופי והוא שבה אותי בקסמיו.
הגלים היו גבוהים וגדולים וחששתי, אבל לא נתתי לזה להרתיע אותי.
רציתי להרגיש.
החלטתי להיכנס פנימה לבדי.
עושה את דרכי מהחוף אל המים, צעד קטן ועוד צעד קטן.
נשארת קרובה אל החוף.
תמיד עם רגליים על הקרקע.
מנסה לבנות איתו את האמון והביטחון שאני זקוקה לו.
תולה בו את תקוותי.
מצפה בקוצר רוח לתחושת שלווה ורוגע שלה ייחלתי זמן רב.
אז התמסרתי אליו.
נהניתי לתת לו לקחת אותי לאן שירצה.
נהניתי לתת לו לעטוף את כל גופי ולזרוק החוצה את המחשבות.
נהניתי להיות שלו.
נתונה לחסדיו ולכל שיבקש.

וברגע אחד קטן,
כשכבר הייתי בטוחה בעצמי לצד החשדנות כלפיו,
כשהפניתי גב לאינסוף ולעצמה,
הגיע גל ושטף אותי.
נבלעתי פנימה ונזרקתי על האדמה.
נחבטתי בבטן ובלעתי קצת מים.
הצלחתי לקום ולהתאושש ושוב הוא הגיע ושטף אותי.
שניות ארוכות שנראו כמו נצח.

זה התפוצץ לי בפנים.
פחדתי להיפגע, אבל רציתי לחוות.
מטרים ספורים מחוף המבטחים, לא עמוק מאוד
אבל מספיק עמוק כדי שתישאר לי חבורה מדממת וכואבת בצד הבטן מהמפגש עם האדמה.

 

יצאתי מהים לא כמו שנכנסתי,
אמרתי תודה שיצאתי בכוחות עצמי, על שתי הרגליים עם לב פועם.
שטפתי את הפצע בעדינות במים נקיים וספגתי את הדם.
ישבתי על החוף, לקחתי שלוק מים קרים.
נשמתי.
חשבתי.
והחלטתי.

 

החלטתי לא לתת לחוויה הזו לצבוע את אהבתי אל הים בצבע מר ומאוכזב.
החלטתי שבפעם הבאה, אכנס לים רק כשאהיה בטוחה בו שלא ויהפוך אותי בתוכו ברגע שאפנה את הגב.
שבפעם הבאה, אתמסר לאהבה רק כשאאמין בה שהיא לא תזרוק אותי על האדמה שוב ותוציא אותי ממנה חבולה ומדממת.
החלטתי לקום ולהילחם בעצמי לא לחשוש ולומר שתהיה פעם הבאה.
והבטחתי לעצמי שהפעם הזו תהיה טובה יותר.

אם יש משהו שאני טובה בו -

זו היכולת להתמסר.

היכולת להעניק עד שכואב בכל הגוף.

היכולת לכאוב למען האחר.

היכולת לשים את עצמי במקום השני פעם אחר פעם באמונה שלמה.

 

אם יש משהו שאני טובה בו -

זו היכולת לאהוב. 

היכולת לתת מעצמי עד שכבר אין מה לתת.

היכולת להיות ריקה מוחלטת כדי לתת משמעות.

היכולת להקדיש את עצמי לאחר בטוטאליות. 

 

והיכולת הזו,

היא אור ואפלה גם יחד.

היא מנביטה זרעים ומכלה שדות.

היא מחייה מתים וממיתה שמחות.

היא מים חיים זורמים ושממה שקטה מוחלטת.

 

והיכולת הזו,

היא שמחניקה בי כל דאגה לעצמי. 

מכלה כל הערכה עצמית.

רומסת את אהבתי שלי אליי.

 

ולא פעם אני אתן מעצמי, את כל כולי, באהבה גדולה ובהשתוקקות לעשיית הטוב.

מתוך ערך עליון להיטיב ולרומם את האחר.

ואפנה לחדרי חדרים, אזיל דמעות על תחושת הריקנות כלפיי.

ריקנות שיצרתי בידיי.

 

מי ידאג לי?

מי ישמור וייגן עליי?

מי ייתן מעצמו עבורי? 

ילחם את המלחמות שלי, ינשק את הצלקות שבי.

מי יאהב אותי?

באמת ובתמים. 

בחינם.

 

ולא אוכל להאשים דבר,

אלא מלבדי.

אני אשמה,

ולא אחר.

 

 

הלילה שבין שישי לשבת הוא הלילה של המחשבות.
זה הלילה הראשון בשבוע שבו אין לי משימות, אין לי מחויבות, אין לי מטלות ואין לי אחרי מה לרוץ.
אז התת מודע שלי קורס ונכנע לתחושות הכואבות.
בכל לילה כזה אני חולמת עליך, מתעוררת מהבהלה ונרדמת שוב לחלום על שכאבה נפשי.
חולמת שאתה אוהב אותי, נוגע בי, מתנצל, מתגעגע.
ואני מתועתעת, נרגשת, רוצה לחבק ולנשק ולהתמסר שוב.
בחלום אני מרגישה אותך בכל גופי, כאילו הוא היה אמת.
אבל אז מתעוררת ומבינה שזה הלב המדמם שלי שמתעתע בי כדי לחוש קצת הקלה.

 

היום בלילה חלמתי חלום כואב שוב. על כמיהה ואהבה.
התעוררתי ומיד הרגשתי בגופי שאתה לא ישן לבד. ידעתי.
ובמקום לצלול שוב לשינה עמוקה, צף הכאב וזלגו הדמעות.
שאלתי את עצמי איך אתה יכול?
איך יכולת לנטוש אותי? אחרי כל מה שעשיתי ונתתי?
אני כל כך כועסת עליך, אתה פגעת בי כל כך.
השארת אותי מאחור שבר כלי, מרוסקת וכואבת.
אף פעם לא הרגשתי ככה.
שמישהו פוגע בי מתוכי. מהמקומות הכי קרובים אליי.
איך יכולת לעשות לי את זה?
נתתי לך את כל חיי. השתניתי בשבילך.
נתתי לך את כל הלב שלי, את הלב הזה שהתרסק לא מעט ואתה ידעת את זה.
את הלב שהבטחת לשמור עליו.
בטחתי בך והאמנתי בך ואתה פשוט נטשת אותי.
הפקרת אותי מאחור בזמן שאתה ממשיך הלאה.
לא משנה כמה היה לא פשוט, לא ויתרתי עליך.
ועשית דברים כל כך מחרידים ואני סלחתי לך פעם אחר פעם בסיטואציות שלא ראוי שאכתוב אותן כאן.
וכל אחת מהן היא צלקת על הלב שלי.
זו הייתה טעות לסלוח, אבל אהבתי אותך יותר ממה שאהבתי אותי.
אני האמנתי בך. הקשבתי למילים שלך ובחרתי להתמסר אליך.
גם אחרי כל הצעקות וכל המילים המחרידות וסדרי העדיפויות שלך והמניפולציות הרגשיות והזלזול והחוסר כבוד.
וגם אחרי שכתבת לי שאתה פאקינג אוהב אותי הלכת ושכבת עם מישהי אחרת ארבעה ימים אחרי - אני האמנתי בך!
אני בכיתי שם ואתה חיבקת אותי וניחמת כאילו שזה מישהו אחר פגע בי, אבל זה היית אתה שפצע אותי שוב ושוב.
איך יכולתי להמשיך להאמין לך?
טעיתי כשעשיתי את זה.
אחר כך נכנסת ללופ רע ואני רק ניסיתי להיות שם בשבילך יותר.
לא משנה כמה שאבת אותי ולא משנה כמה לא ראית אותי וראית רק את עצמך ולא משנה כמה איבדתי את עצמי - הייתי שם בשבילך ודרשתי מעצמי עוד ועוד שלא בצדק.
והמחשבה עליי בתקופה הזו אפילו לא עברה לך בראש. המחשבה על מה עובר עליי ועם מה אני מתמודדת.
באותה נקודה בדיוק, שנה קודם לכן, אתה לא היית שם בשבילי. להפך.
גרמת לי להרגיש לא ראויה, מטרידה, מעמיסה. נטל.
פחדת ממני. פחדת מהקושי שלי. נרתעת. הלכת אחורה והשארת אותי להתמודד לבד.
כשהגיע תורך לא פחדתי מהקושי.
בחרתי כל יום ביומו להוכיח לך שאני שם ולא עוזבת. כל יום חשבתי איך להיות טובה יותר עבורך!!!!

 

ועכשיו,
אתה דואג לעצמך, משאיר את הכל מאחור, שם בצד את כל הכאב והדמעות שלי ומתקדם הלאה.
מטייל, מבלה, נהנה, מכיר נשים, שוכח.
אני כבר מצליחה לדמיין איך אתה מספר על המערכת יחסים הקודמת שלך וכמה היה לך קשה.
נקי ממצפון ונטול מאשמה.
בטוח שלקחת את ההחלטה הנכונה עבורך.
בזמן שאני כל יום ביומו אוספת חלק ועוד חלק כדי לתקן את הלב השבור שלי שניפצת לרסיסים.
ואתה אפילו לא מבין ולא יודע מה עובר עליי.
אתה פגעת בי אתה שומע?
אתה גמרת אותי.
את כל האמון שהצלחתי לקושש בדרך האימתנית שעברתי זרקת לפח.
הוכחת לי שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד.
אתה בעצמך, שאהבתי אותך בכל לבי והייתי שם בשבילך יותר מכל פעם אחרת שהייתי צריכה להיות,
אתה שאמרת את כל המילים הנכונות ונגעת לי בלב בכל חלק וחלק - ריסקת אותי.
אז מי לא ירסק?
אתה אהובי שברת לי את הלב.

שברת אותו אחרי שהאמנתי בך ואהבתי בכל מאודי.
אז מי לא ישבור?

לא בא לי להתפלסף.

אני רק רוצה לומר שאני מתגעגעת.
אני מתגעגעת אליך אהובי.
איך תישאר אדיש לכאב שלי?
בבקשה תבוא אליי. תאהב אותי. תגע בי. תעטוף אותי.
תגן עליי.
אני מתגעגעת למגע שלך, לנחמה בך, לעיניים והמבט העמוק שחודר אליי.
אני מתגעגעת לגוף שלך מעליי.
מתגעגעת לתשוקה שלנו, למשיכה המשתקת.
לשיח ללא מילים, לתקשורת במבטים.
מתגעגעת להשלים לך את המשפטים.
תאהב אותי.
מתגעגעת לגוף החם שלך שנוגע בגוף שלי.
מתגעגעת לשפתיים הבשרניות, לשיער על החזה, לעיניים הגדולות והמבט המסור.
כשאתה חודר לתוכי לאט, בוחן את המבט שלי שמתענג ומתמוגג למגע גופך.
בוחן את המשיכה שלי. ואני כל כך נמשכתי.
אני אוהבת את המבט שלך כשאתה בתוכי. מבקש את התשוקה שלי דרך העיניים, מבקש את ההתמסרות הטוטאלית אליך.
אתה בתוכי, בכל כולי.
אתה בעיניים שלי, על השפתיים שלי, מלטף לי את הלחיים ואת הצוואר.
אל תפסיק לגעת בי.
ואני כורכת סביבך את הידיים שלי, תופסת חזק.
אני רוצה שתרגיש את כולי.
החזה שלנו נפגש ואני צמאה לגוף שלך.
אתה על הבטן הרכה שלי ובין הרגליים, על היריכיים.
מתחכך בכפות הרגליים ומתמסר אל הרגע האינטימי שלנו.
מנשק אותי בשפתיים רטובות וחודר אליי שוב ושוב. בעדינות ובעצמה גדולה.
ואני בכל חדירה נכנעת לך ומתמסרת לכולך.
מניחה להכל. רק אתה כאן.
אני עוצרת נשימה ומתפתלת תחתיך.

מתפרקת, פורקת.

נאנחת. לוחשת. מיבבת. צועקת.
את כל מה שיש בי. כל מה שהיה בי. 
ואתה מחסיר פעימה ומביט בי נכנעת תחתיך, מתפרק בתוכי בחזרה.
מתענג על קולות העונג שלי.
ואתה נותן לי נשיקה בשפתיים הרכות ולוחש שאתה אוהב אותי.
ואני מאמינה לך.

ואני רק רוצה להרגיש אותך שוב. בבקשה.

להניח לחלומות האירוטיים עליך ולהגשים את תאוות הלב והגוף.

אתה חסר לי. בכל כולי. בכל הגוף. בכל החוויות. בכל הזכרונות.
בגוף, בנשימה, בלב הפועם, בנחמה.
אני רוצה אותך מעליי ומתחתיי ובין הרגליים שלי.
היום ואתמול ומחר.
לאהוב ולנשק, לגעת ולחבק, לעטוף ולנחם.
להסיר את המגננות, לשבור את החומות.
להתמסר לרגע שאהבנו יותר מכל.
לרפא את הלב השבור.
גם אם זה לרגע.
ולשכוח.
שאתה מזדיין עם אחרות
במיטה שבה עשינו אהבה.
כשאני כאן לבד
כותבת על געגוע אליך
ומחכה
שתתגעגע אליי בחזרה.
 

אני לא בטוב.
שבועות ארוכים שאני מבלה את רוב זמני במיטה בשבת.
סביר להניח שאילולא הייתה לי כלבה הייתי ממשיכה לעשות זאת ברצף עד לשעון המעורר של יום ראשון.
שנתי נודדת במהלך הלילה ואני מתעוררת לסירוגין ונרדמת לסירוגין כשבין לבין אני מדליקה לי טלוויזיה שתעביר את הזמן.
אני לא בוכה.
אני דומעת באקט פסיבי לחלוטין.
אני לא צריכה להשקיע אנרגיה בלדמוע.
אני לא מיבבת. אני לא נחנקת מרוק או מנזלת.
הדמעות פשוט מחליקות לי על הלחיים ומרטיבות את הפנים.
כאילו הן נמצאות שם, ממתינות לטריגר וכשהוא מופיע הן פשוט נופלות.
אז אני יושבת שעות מול הטלוויזיה ומול המחשב ודומעת ודומעת ודומעת.
ולא תמיד אני מרגישה מנטלית במצוקה, אבל אני מניחה שהגוף שלי חש את המצוקה שעליה מדברות הדמעות שלי.

 

אז אני כותבת כדי לעבד לעצמי את הרגשות.
אני כותבת לעצמי כבר שנים. לרוב כשעצוב לי.
למעשה זה הדבר היחיד שמציל אותי מכאוס במוח ונותן לי עוד קצת זמן של נחת.
לאורך כל הזמן הזה אני השתניתי.
גדלתי, התבגרתי, למדתי, השכלתי.
אני אדם אהוב על הבריות ועל חבריי, אני אשת קריירה מוצלחת ומצוינת ומרשימה.
אבל כשאני קוראת את מה שכתבתי לאורך השנים אני מבינה שהטקסטים שלי אותם טקסטים.
אותו תוכן. אותו כאב.
אותו שברון לב ואותם פחדים.
זה שובר את הלב.
מרסק את האמונה בעצמי.
רומס כל הישג שהרווחתי במעלה הדרך.
מה יהיה הסוף איתי?
אני לא מוכנה לקחת את החבילה הזו על הגב איתי לכל החיים אז איך יוצאים מזה?

 

התעוררתי לפנות בוקר מחלום עליך.
אני זוכרת את הבעתה שהתעוררתי איתה.
מן חלום כזה שכשאתה מתעורר ממנו אתה מרגיש עייף יותר מכשהלכת לישון.
חלום ששואב ממך כל כך הרבה אנרגיה מנטלית.
חלום על אהבה, על אינטימיות, על תקווה.
על הרצון להרגיש בטוחה. איתך.
ואז אתה מתעורר ומגלה שהלב שלך תעתע בך.

 

אז אני קמה מהמיטה ושוטפת את הפנים ומסתכלת לעצמי במראה ומנסה לשכנע את עצמי -
זו הדרך שלך ואין לך ברירה אלא ללכת בה.
אני הרי לא יכולה לעצור באמצע הדרך ולומר שפשוט לא בא לי להמשיך.

 

אני צריכה לקבל את זה -
זו הדרך שלי.
זה המסע המחורבן שהעבר שלי מאלץ אותי לעבור וסירבתי לקבל אותו שנים ארוכות.
אני אאלץ להמשיך לסבול עוד שבתות רקובות ולילות לבנים ועייפות מצטברת.
ואני אאלץ לסבול עוד שעות של לחיים רטובות ודמעות נופלות על הלחיים.
ואני אאלץ להתמודד עם זה שהדבר הטוב ביותר שהלב שלי יודע לעשות זה חלומות על אהבה וכמיהה לביטחון.
ואני אאלץ לקבל את זה שעכשיו הלב הזה מתמקצע בבניית חומות כדי שאף אחד לא יתקרב אליו.
אני אאלץ להשלים עם זה שיכאב לי רוב הזמן בקטע הדרך הזה.
גם אם לא נראה לי.
עד שהלב הזה יחלים מכל הפצעים והרסיסים שפגעו בו במהלך השנים.
וזו תהיה תקופה קשה אבל אני אצטרך להיות חזקה ולא לתת לתהום לשאוב אותי או להפחיד אותי.
וגם כשקשה, אני צריכה להזכיר לעצמי שזה פאקינג יעבור.

והדבר הטוב ביותר שאוכל לעשות עבורי בתקופה הזו -
הוא לחבק את הכאב ולחבק את המסע.
את אותו מסע שמחכה לי מעבר לפינה כבר 13 שנים.

 

חזרתי.
לא כתבתי כבר הרבה זמן, זה תמיד סימן לא טוב עבורי.
הכתיבה מארגנת לי את המחשבות אבל מבולגן לי מדי.
בחיים, ברגשות, באתגרים.

 

כל יום הוא אתגר עבורי.
לקום בבוקר ולהתארגן, לחייך לעצמי במראה ולאהוב את מה שאני רואה.
לשכוח את החלום של אתמול ואת המשאלה של מחר ופשוט להעביר עוד 17 שעות של עבודה ועשייה כדי להדחיק את הכאב.
הלב שלי שבור.
עברו כבר כמעט שלושה חודשים ובכל יום אני מוסיפה לבנים לחומות שבניתי סביב הלב.
שכבה אחרי שכבה.
אין יוצא ואין נכנס.
מבועתת מהמחשבה שמתישהו בעולם אצטרך להיפרד שוב - מבן זוג, מחברה, ממשפחה.
לא רוצה שאף אחד יכנס ללב המדמם הזה כדי שלא אצטרך לאבד אותו.
לא רוצה שאף אחד יתקן את שובל השברים שהשארת אחריך.
לא רוצה להיות תלויה באף אחד.
אני לא מאמינה באף אחד ולאף אחד,.
לא מתקרבת, לא אוהבת.
מלאה בכעס וכאב.
הלב הזה נעול.
מרוקנת מאמונה.

 

ואיך תוכל לקוות שטוב לי כשאתה יודע שהשארת אותי לבד פצועה וכואבת?
איך תוכל לאחל לי טוב כשהשארת אותי לדמם לבד?
איך תוכל לומר שאתה דואג לי כשאתה יודע שאני לא ישנה בלילה כבר כמעט שלושה חודשים?
וכמה זמן זה יימשך? למה זה לא עובר לי?
כנראה שזו הדרך שלי.
ויש לי עוד הרבה דרך לעבור ומעט מדי כח כדי להמשיך לצעוד.

 

אני יודעת שנתתי את כל כולי תמיד.
בצעקות ובבכי, בשמחה ובעצב, באהבה הגדולה ובכעס.
נתתי את עצמי ומעצמי ובסוף נטשת.
הכלתי ואהבתי וחיבקתי אותך בלילות הקשים.
ניגבתי לך את הדמעות בלילות הלבנים ותמיד הבטחתי לך שאשתדל יותר ואהיה יותר.
זה לא הספיק.
אז איך אאמין שמתישהו זה יספיק?
שלוש וחצי שנים של חוויות. זיכרונות. לילות.
ואת כולם אני צריכה למחוק.
מכולם אני צריכה לשכוח ולאסוף את עצמי, שבר אחרי שבר.
זה כמו לעמוד בקצה הצוק ולהיאבק ברוח כדי לא ליפול.
זה כמו לנהוג שיכורה ולהיאבק בחוסר השפיות כדי להגיע הביתה בבטחה.
אבל הדרך לא נגמרת.

 

ויש לי רק משאלת לב אחת אמיתית.
לצאת מזה בשלום.
לא להידרדר לשוליים ולא להחליק לתהום.
להישאר חזקה ובטוחה בעצמי ולא לתת לעצמי ליפול.
לא לחזור על טעויות ולא להצטלק שוב.
אבל אולי הפחד הזה מהצלקות הוא זה שמצלק אותי.
וההגנה שאני בונה לעצמי היא המסוכנת באמת.
ההדחקה, הכאב, ההתסגפות.
זה כמו דלת מסתובבת שאני לא מוצאת בה את היציאה.
הרי אי אפשר להמשיך לחיות בעולם בלי להיפגע.
אבל אני מבועתת.
פגעת בי.
את כל הלב השבור שלי אספת וזרקת על הרצפה.
אז איך אני אוכל לבטוח אי פעם במישהו?

 

ולפעמים אחרי לילה רצוף נדודי שינה,
כל מה שאני רוצה הוא שתחבק את הלב השבור שלי.
רק לרגע, רק לכמה שעות.
כדי שאוכל שוב לחזור להיות מי שאני מזהה.
כדי שאוכל לקבל כמה שעות של שלווה ונחת.
שבהן אני לא צריכה לדאוג ולחשוש מהרגע שאפגע.
שארגיש בטוחה ונאהבת.
שאחזור להיות אני.

 

"שחרר אותי
עם בדידותי בחדר
קח שבר ועוד שבר
ותדביק אותי

עוד פעם מחדש
עד המבול הבא
עד שלא יכאב כבר
עד שירגע

כי תמיד
יש מישהו ששומע
שומר עלי יודע
שאני לא אוותר

רוצה שתשאר
עד שיגמר
הטירוף הלילה
עד קצה יום אחר"

 

&ab_channel=HeliconMusic-%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9F