על החיים, המוות ומה שביניהם.

לא נוח לי עכשיו.
אני מבולבלת, אני נסערת, אני עצובה.
אני צריכה חיבוק.
אני צריכה אמפתיה.
אני צריכה לשכב במיטה ערומים.

אני לא יודעת מה מפריע לי עכשיו.
אני מנסה להתבטא ולא מצליחה.
אני מנסה לסדר את המחשבות ולא מצליחה.
אני מנסה לישון ולא מצליחה.
לכתוב, לשמוע שירים, לצפות קצת בטלוויזיה.
לא מצליחה.
כותבת ומוחקת ושוב כותבת ושוב מוחקת.
לא מצליחה להתנסח, לתרגם את הרגשות שלי למילים. סערת רגשות.
הכל ביחד וכל דבר לחוד.

לא נוח לי.
עדיין כואבת, עדיין מבולבלת.
מתי אוכל לקבל קצת שקט?
מה אני מקווה שיקרה? מה אני רוצה שיקרה?
האם בכלל מה שאני מקווה יקרה?
האם אני מסוגלת להתמודד עם דברים שיקרו לא כפי שאני מקווה?
ואם לא?
אני לא יכולה לסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמי.
וגם זה לא תמיד.

רציתי בכלל לכתוב על לאבד אדם קרוב.
לא הצלחתי. כנראה בגלל כל מה שכתבתי.  אולי בעתיד.
אז אני אגיד כמה דברים קטנים בלי שום הפגנת יכולות כתיבה. פשוט כמו שהם.
1. החיים מתחלקים ללפני ואחרי. לרוב זה טראומתי.
2. זה אף פעם לא נרפא, זה כואב יותר כי אתה מבין שהאדם האהוב בחייך לא זוכר אותך כפי שאתה עכשיו. הוא לא מכיר אותי. הוא לא נמצא שם בעליות, בירידות, בניצחונות ובכשלונות.
3. יותר ממחצית מחיי חלפו בלעדיו... 💔
4. אני מפחדת להתרגל לחוסר הנוכחות שלו ולשכוח את המבט ואת הקול.
5. אני לא מסוגלת לאבד עוד אף אחד בחיי. אני פשוט לא מסוגלת.

כמה פאקים אלוהים נתן לי במתנה מאז...
כמה אשמה, כמה הלקאה עצמית, כמה ניצול, כמה חרדת נטישה, כמה פחד מלבד, מחוסר הערכה, פחד מלהרגיש לא אהובה ולא רצויה. כמה רצון לרצות ורצון להיות מצויינת. פחד מכשלון, פחד מלנסות כדי לא להיכשל, פחד מלהצליח כי אולי זה פוקס ולמה זה בכלל מגיע לי ואולי זו טעות.
פחד מלהתמודד, פחד מלנסות דברים חדשים, פחד מלאבד שליטה.
פחד מלהיפגע.

זה מלווה אותי בכל תחום בחיי.
בכל תחום.
הדבר היחיד שמנחם אותי הוא המודעות והעבודה העצמית שלי.
אני נלחמת ולא מוותרת וכל כך מודעת.
ועדיין. מצולקת ומפוחדת ופצועה.

ושאף אחד לא יכתוב לי ללכת לטיפול.
אני בטיפול ואני מאוד חכמה ואני מאוד מוצלחת בקריירה שלי וחברים שלי אוהבים אותי והמשפחה שלי גאה בי.
אבל זה לא משנה כמה תארים יהיו לי וכמה הצטיינויות או חברים יהיו לי וכמה הסביבה תעריך אותי וכמה פוסטים אמא תפרסם בפייסבוק על הבת הקצינה שלה.

אבל כל מה שאני צריכה הוא רק אישור אחד ויחיד שלי מעצמי על זה שאני טובה, רצויה, אהובה ומוערכת בדיוק כמו שאני.

תסכול.