על החיים, המוות ומה שביניהם.

לפני שיצאתי לדרכי היא אמרה לי
"תחשבי על זה, רוב האנשים שנכנסים לחיים שלנו הם זמניים, כמעט אף אחד לא נשאר לנצח".
הנהנתי בהסכמה והתחלתי להרהר בזה.
זה כיבה אותי ותוך עשר דקות יצאתי לדרך.
נסיעה של עשרים וחמש דקות ומלא שקט צורם.
שקט מאיים של מחשבות.
פתאום זה הכה בי.
איך אפשר לומר דבר כזה ולהשלים איתו?
אני לוחצת עוד קצת ועוד קצת על דוושת הדלק.
חושבת איך אפשר להמשיך להכיר אנשים ולהפנים את העובדה שסביר להניח שהם לא יהיו חלק מחיינו?
בוהה בשמיים השחורים באופק ובאורות העיר הרחוקים ולא מצליחה להבין.
שומעת את אותו השיר כבר עשרים וחמש דקות.
מסיימת את הנסיעה ולא מבינה איך הגעתי ואיפה הייתי כל הזמן הזה.
אני מסרבת לתת למשהו או למישהו להיכנס לי ללב.
אני מסרבת לחלוק את חיי, מחשבותיי או רגשותיי עם עוד אנשים שישברו משהו בדרך.
אני לא רוצה להכיר אף אחד, אני ממש מתעקשת. מסרבת בתוקף.
נזכרת בך ובכמה אהבתי אותך.
כמה הייתי מוכנה לתת לך הכל גם כשכבר לא היה מה לתת.
אל תאהב אותי על זה.
אל תאחל לי טוב או שאהיה מאושרת.
אל תאמר שאני גיבורה וחזקה.
פצעת אותי.
שברת לי את הלב. באמת.
נזכרתי איך בלילות קשים הייתי שם, מחבקת ומנשקת, מגנה ועוטפת.
נזכרתי איך הייתי מסתכלת עליך, למה התאהבתי בך ולמה אתה חסר לי כל כך.
מרגישה את הכאב הזה יום-יום ולא מצליחה לתת לו ללכת.
אני נעה ונדה בין הכאב האיום שעוטף אותי ומפיל אותי לבין הרצון לשחרר אותו לדרכו.
אני נעה ונדה בין עצב ושמחה כל הזמן.
בין אשמה וכעס לאופטימיות ותקווה.
בין חולשה ועוצמה. בין ייאוש לשגרה.
בין רצון להרים ידיים לבין רצון להמשיך הלאה.
אל תרחם עליי. אל תודה לי ואל תזכור אותי.
אני רוצה לשכוח. אני רוצה למחוק הכל.
שלא יהיה בלב שלי עוד. לא ככה.
לא כשאתה רחוק ממני. כשאתה לא שלי.
תוהה מתי אפסיק לכעוס עליך כל כך ומתי אפסיק להימנע מכל דבר שמזכיר אותך כאילו היית לי סכין בלב.
זה לא כעס של שנאה, זה כעס של אכזבה ופגיעות.
איך אפשר לומר בכלל שאהבנו באופן זמני? שאתה זמני בחיי?
איך יכולת רגע אחד למשוך אותי לתוך השמיכה בבוקר כשהשעון המעורר צלצל ולחבק חזק חזק שלא אלך, ורגע אחר לבעוט אותי חזק חזק החוצה מהלב? בכח. בהתמדה.
'הכל זה אהבה, הכל זה התמדה'.
איך אתה יכול לומר באמונה שלמה שאתה ממשיך והלאה ולמה אלוהים אני לא מצליחה לקבל את זה!
זה שובר לי את הלב לחשוב עליך כזמני.
אתה נצח. נצח בלבי.
נצח כואב וחבול.
נצח נוכח ונושם וקיים.
וכל מה שאני מצליחה לקוות לו זה שיום אחד תהיה שוב שלי וארגיש את השפתיים שלך על שלי, את החזה שלך נוגע בחזי שלי.
ואני יודעת כמה אתה בטוח בעצמך, אני יודעת שבחרת להמשיך הלאה והמשפט הזה שהיא אמרה לי עוד יותר מפרק אותי כי הוא מנכיח את העובדה שאתה זמני.
הוא צורם לי באוזניים ומרסק אותי כי אני יודעת שאתה לא אוהב אותי יותר. אהבת באופן זמני.
כי אני יודעת שאתה ישן לא איתי בלילה וזה נעים לך.
שאתה שמח ועצוב ומתרגש וצובר חוויות ואתה לא רוצה אותי שם.
אני לא עוד חלק מחייך.
בטח שלא נצח.
אני פשוט מאוד
זמנית.
ואני לעולם לא אצליח לקבל את זה.