על החיים, המוות ומה שביניהם.

היום בדיוק לפני ארבע שנים נפגשנו לראשונה.
ביקום מקביל כנראה שיכולנו לבלות יחד ביום כיף או בארוחת ערב טובה וכוס יין שתסתיים בין הסדינים.
היום, אתה רחוק ממני לא פחות מ4000 קילומטרים ואלפי רסיסים של לב שבור ודמעות על הלחיים.

אם ישאלו אותי אם אני יודעת איך אהבה ממבט ראשון מרגישה - אני אדע לספר להם.
עוד מההתכתבות הראשונה שלנו, לפני שבכלל ראיתי אותך, משהו בי ציפה לך.
לשנינו הייתה מטלה יחד ורצית לוודא שאני מגיעה בזמן כי אתה מתעכב.
אחר כך כתבת לי "אל תדאגי, יהיה לנו כיף ביחד".
ובאמת היה.
לא נפרדנו אפילו לשנייה
עבדנו יחד, אכלנו יחד, צחקנו והסתמסנו עד השעות הקטנות של הלילה.
שומעים אחד את השנייה מבעד לקיר ומצחקקים.
זה הניצוץ הזה בלב שאי אפשר להסביר במילים.
משיכה מטורפת לאדם שאתה.
הוקסמתי מכל מילה שהוצאת מהפה.
ישבתי שם, בוהה בך מדבר ומרגישה משהו שמעולם לא הרגשתי.
התפעלתי מהשנינות וההומור והשובבות הזאת שמוקרנת לך מהעיניים.
שבית את לבי מהרגע בראשון.

לא האמנתי בך. או לך.
חשבתי שאתה פלרטטן ולא רציני
ואני כבר אז הייתי רוויית אכזבות וכאב.
חיזרת אחריי ולבסוף התרציתי.
בחרתי להישאב.
להישאב לתוך ההרפתקה תהיה אשר תהיה.
רצינית או לא, לא יכולתי לסרב.
נפגשנו אחרי חמישה ימים, אחרי שדחיתי אותך פעמיים.
זה היה ערב חג סוכות ויום הולדתו העברי של אבא שלי.
אז באותו ערב, על חוף הים, כמו קסם גרמת לי להסיר את כל המגננות שבניתי ושהיו בי.
סיפרתי לך כל כך הרבה יותר מדי.
על הפחדים ועל הקושי ועל הבדידות והכאב.
על אבא ועל המשפחה ועל מה שצרב לי את העור והשאיר לי צלקות לתמיד.
ולא נבהלת. להיפך.
הקשבת עם הלב והקשבת עם העיניים.
גרמת לי להרגיש בטוחה ונינוחה.
שכבתי על השמיכה, הסתכלתי עליך, ואתה מעליי בוחן את המבט שלי.
התקרבת אליי ונישקת אותי.
אף פעם לא הרגשתי כמו שגרמת לי להרגיש.
פרפרים בבטן.
לא יכולתי לבקש טוב יותר.
ישבנו בים עד 4 לפנות בוקר,
נהנים מהנוכחות והמגע ומסרבים לקבל את העובדה שתכף תצא השמש.

ואני שואלת את עצמי היום.
אהבה לא אמורה להרגיש ככה?
כשיש משיכה עזה ותשוקה שאי אפשר להסתיר.
כשיש כימיה אדירה ורצון משוגע לגעת אחד בשנייה בלי הפסקה.
איך יכול להיות שרק אני הבנתי את זה?
אין לזה מחיר.
אין מחיר לשיחה עם העיניים.
ללדעת מה אתה חושב גם בלי שתאמר.
ללומר את אותם משפטים יחד.
ללהבין את אותן שטויות ולעשות את אותם צחוקים ולדעת שמי שיסתכל מהצד יחשוב שאנחנו משוגעים.
ללהכיר אותך יותר טוב מאשר אתה עצמך.
ללהרגיש את מה שהאחר מרגיש. דרך הלב.
אין מחיר לתקשורת הלא מילולית הזאת.
לחיבור הלבבות.
מעולם לא הרגשתי את אותו הניצוץ שהצתת בי עם אף אדם בעולם.
איך יכול להיות שאפשר לוותר על זה?
אני לא מסוגלת.
אין מחיר לתחושה הזאת.
אי אפשר לרכוש אותה.
לא עם הזמן ולא עם עבודה ולא עם תקשורת.
זו תחושה שמעטים זוכים לה.

לנצח אחפש את דמותך בין הדמעות.
לנצח אייחל לבואך.
אם לא היום, אז מחר.
ואם לא מחר, אז עוד ארבעה חודשים.
לנצח אדמיין אותך בלילות.
נוגע בי ומנשק.
מנגב לי את הדמעות מעל הלחיים.
ומחבק. שלא יכאב.
לא נותן לי להרגיש לבד.
ואיך אפשר לחיות ככה?
במפח נפש כל כך גדול.
באומללות שאין כמותה.
בתחושה של פספוס והחמצה.
בפחד שעוד רגע
תעלה תמונה עם החדשה.
הרי אני יודעת שנחלתה של התקווה היא אכזבה.
ובכל זאת היא מנת חלקי.
כי אני לא מכירה אחרת.

אז היום,
בערב ראש השנה,
אאחל לעצמי להיות קצת פחות נוקשה.
להמשיך להאמין שיהיה טוב ולרגע אחד לא להתייאש.
אני מאחלת לעצמי לדמוע קצת פחות.
להרפות.
להרפות מהמסגרות ומהגבולות ומהמחשבות.
לכתוב קצת יותר ולהתאוורר.
לנשום עמוק לעתים קרובות ולזכור שבכל יום זורחת השמש.
להמשיך להיות אופטימית ובטוחה בעצמי.
להישאר חזקה ולהביט קדימה.
מאחלת לעצמי חלומות נעימים וקצת פחות סיוטים.
פחות נדודי שינה ויותר תיאבון.

אבל מכל הברכות, מאחלת לעצמי בעיקר
להפסיק

לקוות.