מחשבות והגיגים

יש הטוענים שאלו עולמות שונים, שאי אפשר לקבל את שניהם ביחד.

כלומר אם אוהבים אז איך אפשר לקיים יחסי שליטה שהם בעצם לא שוויוניים ?

למשל, האם הנשלטת שלי תמיד תכין לי קפה ולעולם לא אכין עבורה ?

האם תמיד היא תהיה התלותית בקשר שלנו ? סוללת צומי שאינה נגמרת, גם כשאני הכי קר שאפשר ?

האם במשך עשרות שנים תהיה תחת חסותי, קשובה, דרוכה, סקרנית, מכורה ?

האם תמיד תשים אותי במקום הראשון, תלך אחרי לכל מקום, בכל זמן מבלי לפקפק ?

אני יודע שעבורי לזוגיות המבוססת על יחסי שליטה ללא אהבה אין ערך.

רק מהמקום המאוד עמוק ומושלם הזה בקשר ניתן להרגיש אחד.

זה כמו סימביוזה שבה כל אחד מבני הזוג מעניק ומשלים לאחר את הצורך שלו.

שאחד לא יכול להיות שלם ללא האחרת. 

עבור הנשלטת שלי התשובות לשאלות שהעלתי אינן מסובכות, נהפוך הוא, הן מאוד פשוטות. 

אז כן, אני יודע שאהבה ושליטה הולכים ביחד, צריך רק למצוא את ההתאמה המושלמת.

בשיחות המעטות שאני מקיים ובתכנים שאני קורא כאן מפעם לפעם אני מתרשם שעיקר המיקוד ביחסי שליטה הוא בחדר המיטות.

שם נראה לי שזה די מתחיל ודי נגמר. סוג של קשר ייצרי קינקי בעיני. הגמירה/הריגוש הם המרכז והמהות.

עדיין לא יצא לי להכיר מישהי שבאמת מחפשת קשר שליטה טואטלי שיוצא את תחומי המיטה ומתקיים בכל זמן ובכל מקום.

לא בדיוק 24/7 אובססיבי שבו הכל מוחלט בכל רגע ובכל תנועה. אלא יותר זוגיות שבה יש שולט ונשלטת בכל הרבדים.

אז עדיין מחפש את זו שיחסי שליטה מבחינתה הם חוצי גבולות וסדינים, מתקיימים בכל זמן ובכל מקום, מאתגרים, מלאי עניין ואהבה.

מישהי שרוצה להתמסר באופן טוטאלי כי זו המהות שלה ולא מתוך אינטרס להשגת בן זוג או הגשמת פנטזיות.

בדיוק כמו שהמהות שלי היא לדאוג לה ולוודא שיהיה לה הכי טוב בעולם איתי.

כמה פשוט להסביר, כמה מסובך למצוא :)

אהבה ללא גבולות.

נוטף אינטלגנציה.

גאווה אמיתית.

תמיד מעלה בי חיוך.

סקרן וחקיין.

מעלה זכרונות ילדות נשכחים.

מכונת צומי.

מרכז העולם.

מצחיק עד דמעות.

מפתיע בכל פעם מחדש.

ממיס לבבות.

שולט אמיתי.

כמו מבט מבעד לראי.

משאיר טעם של עוד.

מי יודע אולי זה יתממש.

אף פעם לא ממהר.

יש לו קצב יחודי משלו.

בלתי נשלט.

מדוייק להחריד.

שולט בכולם.

אין לו חברים.

לא סופר אף אחד.

עושה את שלו.

אכזרי.

בלתי נראה.

מפרק הכל.

עתיק יומין.

בלתי מעורער.

כשחושבים על זה פשוט מפחיד כמה כוח יש לו.

משחק עתיק יומין של שני אנשים.

משחקים זה עם זו כמנהג המלכים.

האחד מתחיל, השניה ממשיכה.

דיאלוג קסום ורווי משיכה.

לוח אחד, החוקים ברורים.

נראים זו לזה כשני חצאים.

בתחילה כל אחד בצידו מתבצר.

אחד את השניה ללא הרף חוקר.

לאט ובזהירות הם מתקרבים.

מחשבות מעמיקות על תנועת הכלים.

מניעים כלים בהרמוניה מושלמת.

המלכה בסנסציה היא תכף גומרת.

ממסע למסע המשחק מתפתח.

החומות נופלות המלך רותח.

תוך כדי מכירים ולומדים זו את זה.

מתערבבים בטירוף חושים שכזה.

עד שנוצר פסיפס מרתק, קצת שלו קצת שלה.

אסטרטגיה, ריתוק והרבה הטעיה .

כל אחד "אוכל" קצת מהשני עד שנותר רק מעט.

מתקיפים, מתגוננים והטירוף מכרסם לאט.

כל טעות כואבת, מפחדים להיפגע.

שחקנים מהצד מתאספים בהדרגה.

ממתינים לתורם המתקרב ובא.

הזוג התשוש כבר ללא הכרה.

הסוף קרב והוא בלתי נמנע.

האחד מכריע האחר מוכרע.

המשחק נגמר המלך נכנע.

מתי כבר יתחיל המשחק הבא ?

מגיע הביתה מהעבודה. הבית מבושם, נקי, מזמין.

עומדת במטבח ומבשלת, בסינר ו...כלום.

רואה ומחייך, מחייכת בחזרה. ניגש, חיבוק, הסנפה, ספאנק, נשיקה, נשיכה.

מתקלח ומתיישב על הספה. האוכל מוגש. יושבת בספה לידי. בוחנת... "איך ? טעים ?". מהנהן.

"איך היה היום שלך ?". מספרת בהתלהבות. רוצה צומי. רוצה להתקרב. עדיין אסור. יודעת.

מסיים לאכול, מתבונן בה. היא מתבוננת בחזרה. מחייכת חיוך דבילי לחלוטין (שאומר פליזזזז!!!).

"בואי לפה". זוחלת מיד לרגלי. מלטף. עוצמת עיניים ונרגעת. מספר לה על יומי. מחייכת.

"עשית את המטלות שלך היום ?". "כן", קמה ורצה להראות, להשוויץ.

מרוצה. "ילדה טובה". מחייכת, קורנת. נשיקה חושנית.

"תתלבשי יוצאים". "לאן ?". "הפתעה". "אני אוהבת את ההפתעות שלך אדוני". חיוך ענק.

אחרי 20 דקות חוזרת לבושה כמו שאני אוהב, sloty ומגרה.

המשך יבוא אולי...

היום הייתי בים.

חוף מהמם כמו באגדות.

השתזפתי וקראתי ספר, לנקות קצת את הראש.

הבחנתי במקרה בשני בחורים ששיחקו בצלחת מעופפת ואיתם כלבה בוקסרית לבנה ונמרצת.

התבוננתי בהם מפעם לפעם. הם שיחקו מעל שעה, מוסרים זה לזה את הצלחת במיומנות מדוייקת, כאילו משחקים במשחק עתיק יומין.

והכלבה ? היא רצה ביניהם מהופנטת כמו מטרונום, מנסה לתפוס את הצלחת. אבל אצלם כמעט ואין פספוסים. אמנות. 

והיא ? לא מוותרת. כל פעם שאחד מהם מעיף היא מתחילה לרוץ בשיא המרץ. לא נשברת. אופטימית כאילו זה הנסיון הראשון שלה בחיים,

כאילו לא חוותה אלפי או השד יודע כמה נסיונות שווא. והם משתעשעים להם, מאתגרים אותה, מאפשרים פה ושם שהצלחת תיפול בכוונה

לחוף אבל גם אז היא לא מספיקה לתפוס. מתסכל ? לא אותה. הילדה נחושה. נחושה להשיג את שלה.

בסוף היא לא תפסה. לא היום. אולי בשבוע הבא מי יודע, אני בטוח שהיא תנסה שוב. חייבת. זה בטבע שלה.

אחרי שנגמר המשחק אחד מהם, כנראה הבעלים שלה, משחק איתה ברצועה, נותן לה לנשוך, למשוך, לשרוט, להזיל ריר. מדי פעם מלטף,

לוחש לה, מסביר. נראה ששניהם נמצאים בעולם שלהם, מנותק מהכל, מהחוף, מהים הקסום, מהאנשים סביבם. רק הוא והיא. נהנים להם.

אחר כך הוא מתיישב על השמיכה ונח והיא לרגליו. מהופנטת אליו, קשובה, שקטה, ממתינה.

ככה יושבים להם זמן מה. הוא מחבק ומלטף אותה והיא נרדמת לצידו.

כלבה טובה. מה בסך הכל רצתה, קצת צומי וחיבוק ?

ואני חושב רק לי זה נראה כל כך טבעי ? מחייך לעצמי וחוזר לספר.

מאז שאני יצאתי למסע הלא פשוט למצוא לי בת זוג מתאימה יותר אני נתקל במשפט הזה יותר ויותר.

כאילו תנאי סף להיכרות חדשה.

לא שזה כזה בלתי אפשרי, פשוט האלטרנטיבה הזו (שנבחנה בראשי לא מעט זמן) נמצאה כפחות טובה מבחינתי.

להתגרש בלי אופק זה לדעתי כמו לצאת לים הגדול עם רפסודה רעועה, מעט צידה לדרך והרבה אופטימיות שקרית. 

ואני מהרהר בזה לעיתים באספקטים אחרים בחיים שלנו :

האם רובינו עוזבים את העבודה הכה מבאסת ולא מתגמלת מבלי לנסות ולמצוא קודם עבודה חדשה ? מסע שכולל בתוכו שליחת קו"ח, טלפונים, ראיונות ולבסוף חתימה על חוזה עבודה חדש.

האם כולנו סוגרים את חשבון הבנק שלנו בלי שפתחנו אחר במקביל ?

האם אנו מוכרים את הדירה/הרכב שלנו מבלי שיש לנו חלופה טובה יותר שסגרנו מבעוד מועד ?

האם אנחנו מסיימים חוזה שכירות על דירה מיוזמתנו מבלי שקבענו כבר עם המוביל תאריך וכתובת חדשה להעברת החפצים שלנו ?

האם סביר שנבחר להתנתק מחברת תקשורת ונישאר בלי הקו הסלולארי שלנו במשך זמן לא ידוע ?

כמובן שהדוגמאות הן עוד רבות אך משום מה זוגיות הינה יוצאת מן הכלל והקונצנוס שבו נתקלתי לאחרונה רואה באיתור חלופה כסטוץ או רומן חולף.

אני לא שם אני משיב ומקבל תשובה נגדית "כן, כולם אומרים את זה".

חבל שכך וזה כנראה נובע מכורח המציאות שבה נתקלים מרבית האנשים. ואז משקרים, מסתירים, בוגדים ומותקפים ביסורי מצפון ושברון לב.

אבל אני חושב שמי שלא נשוי עם משפחה לא מבין כלכך את המצב המורכב והעדין, את המשמעויות ברבדים הרבים וביניהם נפשיים, כלכליים, חברתיים, הוריים.

לא מעט אנשים מתגרשים מתוך מניעי אגו כגון כעס, תסכול, דחף, נקמה ולאחר מכן מוצאים את עצמם בלב ים נוטלי סמי דייטים וסטוצים להרגעת הנפש ובעיקר האגו. חלקם הקטן מוצא את חוף המבטחים המיוחל, חלקם נאלץ להתפשר על זוגיות גבולית אך רובם נע ונד בחיפוש לא נגמר של הנפש התאומה תוך איבוד המצרך היקר שלקחו איתם לדרך - אופטימיות.

קודם תתגרש...בהצלחה עם זה.

יש בעיני משהו מעניין בהתאהבות שלי בשירים.

לפעמים יש שירים שאני פשוט מתאהב בהם וזה יכול להימשך במשך שבועות ואפילו חודשים.

וכשאני מתאהב בשיר מסויים אז אני יכול לשמוע  את השיר ב-Repeat אובססיבי בהזדמנויות רבות (לפעמים גם למורת רוחה של הסביבה :)).

מעריץ את היוצר והיצירה ומוצא בהם את התגלמות השלמות והמושלמות.

לומד את כל המילים, את המשמעויות (גם הנסתרות), את הלחן המדוייק, מתי בדיוק נכנסים התופים, טונציה וכדומה.

עד לשליטה מלאה שמתבטאת בשירה כמעט מושלמת בליווי הזמר או בסולו עם עצמי.

תחושה של שליטה טובה כזו, שמזכה אותי לפעמים במבטי השתאות מצד הסביבה בהזדמנויות שונות, שירה במועדונים (כשהייתי עוד יוצא אליהם לפני זמן רב מאוד) וסתם כשהשיר מתנגן לו ברדיו. 

לפעמים קורה לי גם שאני מתאהב ביוצר מסויים ואז אני פשוט מתאהב גם ברוב שיריו ושומע במשך תקופה ארוכה רצועות שלו (כמובן גם ב-Repeat אלא מה).

אבל עם זאת, מעולם לא זכור לי שהייתי מאוהב באותו השיר במשך שנים רבות ברצף.

איכשהו תמיד מגיע שיר אחר שכובש אותי מחדש ומשאיר את השיר השחוק והפגוע מאחור.

טוב לא ממש מאחור, כי מדי פעם אני חוזר ושומע אותו אבל זה כבר לא אותו הדבר. לא באותו אופן אובססיבי בכל אופן.

זה מוזר איך פתאום השיר האהוב וה"יחיד ומיוחד" נזנח ברגע בלי משים לב או לעיתים עם קצת מחשבות שנעלמות באותה הדחיפות שבה הופיעו.

מענייו מה גורם לי להתאהב בשיר מסויים ולזנוח את הקודם ? כנראה שיש לזה קשר לשיווק טוב 😄 אבל זה לא יכול להסתכם רק בזה לדעתי.

חשבתי על זה, אולי זה מתאים בדיוק לתקופה בחיים שלי, לחיבור לנפש, מצחיק, מעציב, גורם לי לחשוב או לחוש דברים וכדומה.

בקיצור, משהו מתחבר לי טוב עם השיר ואני פשוט מתאהב בו בלי ממש יכולת להצביע באופן מדוייק מה גורם לחיבור הנפלא הזה.

כשמזדמן לי לפעמים לשמוע את השיר הקודם זו כבר לא אותה תחושה אלוהית. לפעמים אני מוצא פתאום פגמים שלא חיפשתי, קטעים ש"עשו לי את זה" מקודם כבר לא ממש מרגשים אותי ובמקרים מסויימים אני אפילו יכול למצוא את עצמי מעביר תחנה ברדיו/רצועת בסמארטפון בזמן שהשיר מתנגן.

סוג של בגידה, ניצול, "דפוק וזרוק" בז'רגון הרחוב, כלומר תודה נהניתי ממך ועכשיו אני ממשיך הלאה, לא ברור מדוע אבל אתה כבר לא עושה לי את זה כמו פעם, זה לא אתה זה אני וכאלה.

עם זאת, קורה לי גם לפעמים שאני חוזר לשמוע שיר ישן נושן שמעלה בי זכרונות ותחושות כמו למשל שירים של שנות ה-80 שעליהם גדלתי.

וכשזה חוזר, זו כבר לא אותה התאהבות מטורפת כמו בפעם הראשונה, אלא יותר מבט שקול ומאוזן, הערכה ליוצרים ברבדים של לחן ומחרוזות מילים מתוחכמות אך לא היסחפות והתלהבות, כמו לפגוש ידיד טוב מהעבר שאף פעם לא יאכזב אותי.

יש שירים שגורמים לי פתאום לרצון עז לחזור לתקופה ההיא שבה התמכרתי אליו לראשונה, לנקודת הזמן והמקום שבהם היה לי טוב (או כך לפחות אני זוכר), חושב לעצמי לאן נעלמת ? איפה היית כל השנים האלו. אתה ואני היינו בלתי מנוצחים, אהבת אמת, הרי אתה אגדה, הטוב מכולם, Master piece, לא כמו כל השירים האלו שבאים והולכים, אתה נצחי, אתה מושלם.

זה כמו לצרוך סמים חוקיים וזמינים שישפיעו לי על ההרגשה והמוד, כמובן שוב חוזר ה-Repeat הגאוני והשיר יכול להישאר איתי כמה ימים/שבועות אבל בדרך כלל כבר לא חודשים, Master piece Master piece אבל הלו על תעוף על עצמך, Don't call us we call you וכאלה.

התקופה האחרונה הובילה אותי לצערי לחפש זוגיות חדשה, נכונה יותר מבחינתי כיום כי כנראה שהיום אני רואה דברים אחרת (בכל זאת כבר בן 40 לא ילד, למרות שחלק עדיין מחמיאים לי שאני נראה צעיר לגילי).

והיום עלתה לי פתאום המחשבה הזו על התאהבות בשירים ומצאתי דמיון רב גם למצב שלי ולזוגיות כי תמיד אפשר להתאהב מחדש ועכשיו אם יש לכם כוח אני מציע שתקראו שוב את מה שרשמתי הפעם בהקשר קצת שונה...