מחשבות והגיגים

יש בי צד אפל שאיש לא מכיר.

אזור חבוי ומבודד שלא חשוף לאוויר.

שם ישן לו היצר שלי ומוזן בפירורים.

לעיתים הוא גורם לי לשקוע בהרהורים.

הוא מפחיד בטירוף מרגיש כמו לא קשור.

סוג של חיה כלואה בכלוב סגור.

משתוקק כל הזמן לפרוץ החוצה, לרוץ ולשחק.

אני אוחז בו בכוח, עוצר ודוחק.

הוא בוער בי, מתריס, נלחם, משטה ומציץ.

הוא חלק ממני, אני די מעריץ.

מאכיל אותו בנורמות, שפיות ובסיפורי לילה טוב.

מבטיח לו שיצא החוצה ממש בקרוב.

היצר הזה רוצה להכאיב.

היצר הזה רוצה להחריב.

היצר הזה בלתי נשלט.

היצר הזה אמיתי ומוחלט.

הוא כל כך עוצמתי, מפחיד ומשתלט.

הוא מפתיע, מטריף, טואטלי, אין להימלט.

החיבור בינינו קיים כבר הרבה שנים.

הוא נולד וגדל מסרטים, חוויות וסיפורים.

הוא רוצה לטלטל את שיווי המשקל.

הוא רוצה לתקן כל דבר מקולקל.

הוא הכי אגואיסאט ואינו מתחשב כמעט.

הוא רוצה להתענג הרבה לא מעט.

מתחבר למבט בישן, עצוב ואובד עצות.

אוהב נשים-ילדות צומי חמודות ופראיות.

מצפה למסירות אין קץ ואמון מוחלט.

עם היצר הזה יקירתי אין מפלט.

אז מה עושים עם הצד האפל ?

אולי הוא יוצא רק בזמן ערפל...

לאחרונה קראתי מספר פוסטים מעניינים על איך לגרום לאישה עונג.

אתמול, בפגישה עם מכרה משכבר הימים, עלה נושא השיחה מה משאיר גברים במערכת יחסים ?

מכאן התפתח דיון מעמיק איתה ועם חברתה על הסוגיה המעניינת הזו.

אז החלטתי לרשום פוסט על מה גברים צריכים על מנת להישאר במערכת זוגית ארוכה (לדעתי האישית ומנסיוני הדל).

זה נכון שכל אחד הוא עולם בפני עצמו והצרכים הם אינסופיים אבל בעיני יש דברים מהותיים שגורמים למרבית הגברים להישאר נאמנים לאותה האישה.

אז אתחיל דווקא במה שלדעתי לא מחזיק גברים במערכת היחסים.

מין או סקס טוב.

זה בעיני לא דבר שמחזיק מים. הגבר הממוצע ימצא מין בדרך כלל די בקלות.

מדוע ? כי זה בדרך כלל חלק בסיסי בכל מערכת יחסים בין גבר לאישה ודבר שניתן לעבוד עליו אם רוצים.

מה גם שסף הגירוי אצל גברים הוא בדרך כלל נמוך וגברים גומרים די מהר ואחרי שהם באים על סיפוקם, כמו שרשום באותם פוסטים, הם מפנים את הגב ונרדמים. 

אז זה לא שמין טוב לא חשוב, פשוט הוא לא מה שגורם לגברים להישאר במערכת יחסים.

אז מה כן אם כך ?

1. תחושת החופש.

אחד הדברים החשובים לגברים הוא להרגיש שיש להם חופש, שסומכים עליהם ולא מגבילים אותם.

גבר שירגיש שאין לו תחושת חופש (יורדים לו יותר מדי לחיים/מגבילים אותו/עושים לו פרצופים וכו') ירגיש בדרך כלל מתוסכל ולא נוח.

חלקנו אף יבחרו בדרך של הסתרה או שקר. כמו בשיר 'תני לו ללכת' של חיים אוליאל, זה די מחדד את הנקודה. 

2. דאגה.

גברים אוהבים שדואגים להם, שמכינים עבורם אוכל (לא סתם אומרים שהדרך לליבו של הגבר היא דרך הבטן שלו), שיש להם בגדים נקיים ללבוש, שהבית מסודר ונקי, שאכפת לאישה מהגבר שלה.

גבר שמרגיש שדואגים לו (לא דאגה OVER פולנית חופרת) יהיה בתחושה טובה וירצה להעניק לאישה שלו גם הרגשה טובה. זו מערכת שמזינה את עצמה.

3. שקט.

כן כן, גברים אוהבים שקט. חפירות זה משהו שמאוד קשה לנו להתמודד איתו. זה לא אומר שאנחנו לא אנשי שיחה או לא אוהבים לתת עצות ותמיכה, פשוט הדבר הזה מוגבל יחסית אצלנו.

אז אם ממש רבתן עם החברה הכי טובה שלכן/אמא או השכנה ממול ובא לכן לחפור בנושא אני ממליץ לקיים את שיחות העומק אודות כל זויות המקרה עם השכנה ממול/אמא/החברה הכי טובה שלכן כי סף ההקשבה של הגברים נמוך ובדרך כלל הדבר גורם לנו לתחושות מועקה קשות אחרי כחצי שעה של שיחה ממוקדת בנושא.

4. פרגון.

אנחנו הגברים אוהבים שמפרגנים לנו. כמו רוב האנשים גם אנחנו אוהבים לשמוע מילה טובה ולהרגיש שאנחנו עושים טוב.

פרגון במקום ביקורת (בונה ככל שתהיה) עדיף תמיד וגורמת לנו להרגיש טוב עם עצמנו ועם האישה שלנו שמעריכה אותנו מאוד.

5. הובלה (כן, כן, אני יודע שאני כותב באתר הכלוב אבל הי זה הפוסט שלי אז תתמודדו).

גברים אוהבים להוביל, גם מצופה מאיתנו להוביל. זו גם הסיבה שאנחנו לא טובים בלשאול אנשים להכוונה גם אם הגענו ללב עזה.

תנו לגבר להוביל, תנו לו להרגיש טוב עם ההחלטות שלו גם אם הן לא היו הכי טובות. אנחנו בדרך כלל יודעים להסיק מסקנות ולתקן להבא.

תחושת ההובלה טבועה בנו ואיתה גם תחושת האחריות הנלווה אליה.

זהו, בעקרון אלו 5 הדברים שלדעתי חשובים על מנת לשמור את הגבר שלכן קרוב אליכן. אם יש למישהו/י הערות/תוספות/תלונות הוא/י מוזמנים להגיב לפוסט ואשמח להתייחס כהרגלי.

להרגיש שוב את החבל בידי, זה ממש כמו לרכב על אופניים.

התחושה הכל כך מוכרת וממכרת.

לשלוט במיומנות, לדייק, להתאמן.

פשוט עונג צרוף. לקשור ולהזיז אותך כמו בובה על חוט.

ממקום למקום במשיכה קצרה אחת.

מדהים לפגוש אנשים מקסימים, ממש מקסימים.

כאלו שפשוט בנועם, בחן, בהמון סבלנות ותשוקה מוכנים לתת מעצמם.

להשאיל, ללמד, לכוון, להדריך, להדגים, להסביר בחיוך.

להכיר את הפנים מאחורי ניקים שנתקלתי בהם באתר.

בהחלט כיף לחזור לעולם המרתק הזה, זה שבו אני מרגיש כלכך טבעי.

תודה רבה לכם על הכל.

כיף לחוות איתך את העולם הזה מחדש.

זה מרגש ומחבר, גורם לראש וללב לעבוד.

במקום הנכון עבורי, בשלווה, במבט, בהובלה, בציווי, בסטירה הפתאומית.

בחיבוק, בליטוף, בנשיכות הקטנות, הספנקים, ה'חפירות' אל תוך הלילה.

התובנות, ההפתעות הקטנות, האתגרים, העונשים, החיוכים.

פתאום הכל קשור, גם את :).

יש בי רצון לטרוף את העולם ושמי שלא מתאים לו שיקפוץ לי.

לשבת ולדבר עם אנשים חדשים שרק אתמול הכרתי על הכל, יפן, אוכל, חוויות, תחביבים.

לחייך ולהרגיש את הדינאמיקה שהיתה חסרה לי כל כך הרבה שנים, את התשוקה שבאוויר.

אגב, כבר בדרך לרכוש סט חבלים משלי שאוכל להמשיך ללמוד ולהתאמן :)

בהתחלה זה מפחיד מאוד. אפילו המחשבה.

בפעם הראשונה התחושה מוזרה.

מותירה אותך בצומת דרכים, להמשיך או לעצור ?

אם יש פעם שניה התחושה בדרך כלל טובה יותר.

בפעם השלישית ואילך התחושה הופכת במהירות למדהימה.

ההתמכרות כמעט מיידית עד שאי אפשר להפסיק.

מעכשיו הוא תמיד נמצא בראש שלך. את לא יכולה להפסיק לחשוב עליו.

כשאת איתו זה הכי כיף בעולם. הכל ורוד ומושלם.

כשהוא לא בנמצא את בטירוף חושים, מטפסת על קירות הבית.

הוא תמיד ברקע, כמו שיר קליט שמתנגן ללא הפסקה.

את מצפה לרגע שיכנס לתוכך. כשהוא שם זה הכי מושלם שיש.

כשאת לא מצליחה להשיג אותו את לא רגועה. מתחרפנת. משתגעת. 

כשאת סוף סוף משיגה אותו כל הגוף שלך מתמלא בוויברציות וציפיה.

הוא יקר וממכר אבל את כבר עמוק בפנים. חסרת אונים מולו.

כשהוא איתך הראש שלך כבר לא מתפקד. את במקום אחר.

כשהוא מתפוגג ונעלם את נשארת עם תחושת כאב חזקה.

מוזר, פתאום את מתחילה להנות מהכאב שהוא מותיר בך בלכתו.

ככל שעובר הזמן את צריכה מינון גבוה יותר. הרף עולה.

את תעשי הכל בשבילו. רק בשביל לקבל עוד קצת ממנו. עוד מנה קטנה ודי.

עכשיו את כבר לא בעולם שלך. את בעולם שלו.

הוא זה שמרים אותך גבוה לשחקים אך גם זה שמפיל אותך חזק לקרקעית האוקיאנוס.

תזהרי ילדה.

שלא תתמכרי אליו.

הוא ישאב אותך לתוכו.

אין דרך חזרה.

בקתה ביער.

מתעוררת משינה ויורדת במדרגות העץ למטה.

יחפה לובשת כותונת לבנה מבד סאטן.

אני יושב על כורסאת עור עתיקה בסלון.

בעיצומה של מדיטציה טראנסדנטאלית.

לבוש בתחתוני בוקסר גופיה לבנה ונעלי בית מעור.

ניגשת. ממתינה לרגלי שאסיים ואפקח את עיני.

נושקת ומחבקת את רגלי תוך שהיא לוחשת :"בוקר טוב אדון יקר שלי".

אני מלטף את שיערה. נהנה לראות את גופה היפה מבעד לכותונת.

"מה תרצה שאכין לך לארוחת הבוקר היום אדוני ?"

"פלטת גבינות ופסטרמות עם ירקות חתוכים, חליטת עלים ומיץ תפוזים סחוט"

"מיד אדוני". קמה והולכת למטבח להכין. 

אני מתפנה בינתיים להתעדכן ולקרוא את העיתון הכלכלי.

חוזרת אחרי כ-20 דקות. אני מניח את העיתון בצד. מתבונן בה.

מגישה לי את מגש המתכת הקר, עמוס בכל טוב, ועוברת לתנוחת 6 מולי.

אני מניח את המגש על גבה. היא זוכרת להיות יציבה ולא לזוז חלילה, שהחליטה או המיץ לא ישפכו.

זוכרת כמה עדיף לה שלא ישפכו.

בזמן שאני אוכל אצבעותי חוקרות את כל גופה וחוריה. בודקות את יציבותה ומסירותה. היא עומדת במבחן בקושי רב.

לאחר שמסיים לאכול, מוריד את המגש לרצפה והיא מלקטת את השאריות אל פיה. 

בזמן הזה אני ממשיך להתשמש בגופה ומחדיר את אצבעותי לחורים הפנויים שלה. נהנה מגניחותיה ומתנועותיה המענטזות.

לאחר שהיא מסיימת ללקק את המגש ואת אצבעותי היא מבקשת רשות וקמה לפנות הכל למטבח.

כשחוזרת שואלת "מה עכשיו אדוני?".

"עכשיו...נמשיך מאיפה שהפסקנו אתמול בבוקר".

היא מהנהנת, הולכת לספריה וחוזרת מיד עם הספר החטא ועונשו.

מורידה את הכותונת, מתיישבת לרגלי עירומה ומתחילה לקרוא בקול רם מהנקודה המסומנת.

אני עוצם את עיני ומקשיב לקול הפעמונים שלה תוך שהיא מלטפת את רגלי בהנאה חתולית.

מהי שליטה בעצם.

סשן ? ציווי? הצלפה ? משחק כוחות ? השפלה ?

בעיני שליטה אמיתית היא יום יומית.

באה מבחירה. מרצון עמוק. מתחושת השלמות והביטחון.

מהחיבוק והדאגה. מהאכפתיות והאהבה. מההקשבה וההדרכה.

מהמקום שבו מרגישים שאי אפשר להיות בלעדיו, ריקנות.

מההתמסרות. הסגידה. הערצה. חוסר המחשבה. הרוגע.

מהרגעים הקטנים ביום יום שלנו.

מהמבט בעיניים כשיושבים לאכול.

מהמחווה עם היד שמורה היכן לשבת.

מהלחישה באוזן שצועקת מחשבה מלוכלכת.

מבחירת הסרט שצופים בו.

מחוסר הוודאות והציפיה לצעד הבא.

מהליטוף הנעים שהופך למשיכת שיער בארוחת הבוקר.

מהרעב הפנימי שגובר כשהוא נכנס הביתה.

מהרצון העז לא לאכזב אותו ולרצות אותו תמיד.

בא לי ללטף את שיערך כשאת יושבת על הרצפה תחתי.

בא לי לשבת על כיסא ולהתבונן בך קשורה למיטה, חרמנית ומגורה.

בא לי לשבת במרפסת עם החליטה וסלט הבוקר שלי כשאת יושבת מולי ומקריאה לי בקול סקסי ספר יפה.

בא לי ללכת איתך לסיבוב קניות ושתדגמני לי את הבגדים הכי סליזיים בעולם שאני יושב על הספה מחוץ לחדרי ההלבשה. ואז אקנה לך את כולם.

בא לי להשתמש בך, להכאיב, לגרות, להטריף את כל חושייך ופשוט לחייך אליך את החיוך שלי, מתבונן בעיני הכלבה המתחננות שלך.

בא לי לצאת לטייל איתך ברחוב הכי סואן ולגעת בכולך מתי שארצה, איך שארצה וכמה שארצה. מותיר אותך חרמנית ומובכת.

בא לי ללכת איתך למסעדה איטלקית עם מפות לבנות גדולות כאלה כשפתאום תעלמי מתחת לשולחן והמלצרית תשאל אותי לאן נעלמת בזמן שאת...

סתם בא לי. וכיף שכך.

לאחרונה אני לומד שיש בעולם השליטה הרבה רבדים, השקפות, נטיות. 

כל אחד ואחת רואה את העולם הזה בצורה שונה.

כל אחד ואחת מחפשים להשביע את הצרכים האישיים שלהם.

אחת מתחברת רק לכאב, אחרת לא מוכנה שישפילו אותה,

אחד מחייב לקרוא לו מאסטר מהשיחה הראשונה, אחר אוהב לחנך.

מישהי שאוהבת את זה רק בחדר המיטות, וכאלו שבאות עם רשימת מכולת של דרישות ותנאים מוקדמים,

דום שנמשך בעיקר לילדות, וכאלו שחזק בקטע של אביזרים והבית שלהם נראה כמו בית מלאכה קטן.

יש לא מעט שלא מוכנים להתפשר על הצרכים שלהם. מציבים אותם בראש סדר העדיפות.

פוסלים אנשים שנראים להם ככאלו שלא עונים בדיוק על הדרישות אבל בעצם לרוב נשארים בודדים.

זה לא קל להתפשר אבל כשחושבים על זה כמעט כל אחד מחפש משהו ייחודי.

כמו DNA מורכב שמאוד קשה לבצע התאמה מושלמת. לרוב יהיו מולקולות שלא תתחברנה.

בעולם הזה מסתבר צריך הרבה סבלנות וסובלנות, למידה הדדית ותקשורת שוטפת.

זאת על מנת ללמוד זה את זו ולפעמים אף "לשייף" מעט את הקצוות.

החיבור הטבעי בעיני הוא כזה שיש קליק מהרגע הראשון ולא סתם התרגשות רגעית שחולפת.

אלא כזה שמרגישים בבטן שזה האדם שחיפשת, בלי תהיות ובלי מחסומים.

גם אם יש פערים מסויימים מרגישים שזה בר גישור ומוכנים להתפשר ולהתגמש במקומות מסויימים.

אני יודע שזה נדיר כי לצערי לא מעט חוו אכזבות ואף טראומות וקשה להתנקות מהם.

הצלקות לא מגלידות והאינסטינקט המיידי הוא לשמור ולהתגונן, לבחון ולפעול באיפוק.

אבל לפעמים נוצרת התאהבות בדסמ-ית כשהאחד משלים את השניה בכל כך הרבה מובנים

שגם אם לא מסכימים על הכל הבסיס הוא הדדי ועם השאר מתמודדים לאורך הזמן (אנשים גם משתנים עם השנים).

אני אישית מעדיף להיפגע ולהתאכזב 1,000 פעמים ולא לאבד את התמימות והחיוביות לטובת הפעם ה-1 שבה הכל יהיה מושלם ומדהים.

מאשר להיות חשדן ופסימיסט ולא להיפגע אף פעם אך גם לפספס הזדמנות לאותו חיבור טבעי ומיוחל.

אני יודע שאני מחפש משהו מאוד שונה ממה שרוב האנשים מחפשים.

גם אם חלקם מצהירים שהם שם, במקום המאוד מיוחד הזה לטעמי. רובם אפילו לא באזור החיוג הזה.

מישהי רשמה היום בבלוג שלה שזוגיות BDSM-ית (אהבתי את ה-ית), מתחלק ל-3 סוגים.

התחברתי למה שהיא רשמה ואני כמובן יודע את השתייכותי לסוג ה-3, זה שרואה בעולם הזה מהות אמיתית וטואטלית ללא גבולות.

לא תבלין לחדר המיטות או קשר דומיננטי בגבולות הסביר והמקובל.

אני מחפש משהו מאוד מדוייק, כמו בשאר האספקטים בחיים שלי, בעסקים, בתחומי העניין, במחשבות, בהוויה.

לא מתפשר, תמיד מתאגר עוד קצת את המוח, את הגוף, מסגל לעצמי אורח חיים שמרגיש לי נכון.

למרות שלפעמים הסביבה עשויה להרים גבה או שתיים. זה לא מעניין אותי כלל.

המוח ורגש שלי פועלים אחרת, רואים את העולם בצורה לא אופיינית, לא מקובעת, מערערת, פילוסופית, לא ברורה מאליו.

ההחלטות שלי לרוב פוגעות בול, סוג של אינסטינקט/אינטואיציה/הגיון משוכלל.

לדוגמא, לפני שנה החלטתי להתחיל לשתות חליטת עלים מיוחדת שמשפרת את תפקודי הכבד, מורידה לחץ דם, כולסטרול וסוכר.

הרעיון הוא לשתות כ-2-3 ליטר חליטה ביום וכיוון שההכנה דורשת קומקום מיוחד רכשתי שניים. אחד לבית ואחד למשרד.

כשאני בדרכים אני ממלא בקבוק מים מינרליים של 2 ליטר ושותה לאורך כל היום.

החליטה היא בצבע זהוב ענבר ועשויה להזכיר צבע שתן/דלק וכמובן שהרבה אנשים שראו אותי מסתובב עם בקבוק או עם הקומקום הופתעו.

בהתחלה שאלו שאלות, חלקם אף קצת השתעשעו בהומור. עבר זמן, שבוע, חודש, רבעון, שנה ומה קרה ?

אנשים ראו את ההשפעה עלי ופתאום החלו לבקש שאקנה וארכיב להם גם את החליטה, התעניינו מה היא מכילה, חקרו, שאלו.

היום כשאני מכין קומקום חליטה אנשים ניגשים אלי עם כוסות על מנת שאמזוג גם להם, מחכים שאגיע.

גם לגבי הזוגיות ה-BDSM-ית (אימצתי) אני יודע היטב מה שאני מחפש ולא מוכן להתפשר על כך. מדוע ? כי זה נכון לי, זה מדוייק ואמיתי.

זה טהור, נקי, ללא פשרות, ללא אותיות קטנות או תנאים, צורך מהותי עמוק שטבוע בי וכנראה שלא טבוע ברבים אז שוב אני החריג.

נרים כוסית לכבוד כך .

מאז שאני זוכר את עצמי אני נוטה לחשוב על דברים שמסקרנים אותי בצורה מעמיקה.

בוחן, מנתח, מעביר בראש תרחישים שונים ויוצר תובנות.

לפעמים אני מהרהר לגבי הדרך שבאמצעותה השליטה באה לידי ביטוי.

חושב כמובן על עצמי ועל החיבור הטבעי שלי למקום הזה. השליטה, הדומיננטיות.

כשגיליתי את העולם הזה בעצמי לפני כ-12 שנים ונרשמתי לכלוב (בניק אחר) אני מודה שהיה לי קצת קשה להתחבר לכאן.

השימוש באביזרים, הדרסקוד, ההגדרות וחלק מהציפיות היו זרים לי ולא מהותיים בעיניי, אפילו קצת מגבילים.

חיפשתי את האדם המתאים לי ופחות עניין אותי אם היא תלבש שמלת מיני שחורה עם גרביונים או ג'ינס כחול עם סוודר אדום.

כשהתחלתי להכיר כאן אנשים, תחילה בצ'אט ולאחר מכן במפגשים פנים מול פנים הבנתי שכמוני, לא כולם מתחברים לאג'נדה הרווחת.

ובמסע שעברתי עם עצמי גיליתי שאני מאוד שם. שולט, שקול, סבלני ומאתגר. לא משנה מה לבשתי ואם היה או לא היה שוט בידי. 

השליטה פשוט טבועה עמוק ב-DNA שלי, כחלק בלתי נפרד מהיותי מי שאני.

מזהים את זה מיד, זה כמו אינסטינקט חייתי, האם האדם מולך הוא נוטה לשלוט או להישלט. קשה לי להסביר איך. פשוט מרגישים.

זה נמצא באוויר ואני לעיתים מוצא את עצמי אומד את האדם שמולי, היכן הוא ממוקם על הסקאלה.

לאחרונה הגעתי לתובנה שבעצם הכל מקופל במבט.

כשאני מתבונן לאדם שמולי בעיניים ונוצר החיבור אז לרוב אני ישר מרגיש לאיזה כיוון הוא נוטה.

ובהמשך כשמתקיים הקשר המבט הוא כל כך עוצמתי שפשוט לא צריך כלל לדבר. מבט אחד ומבינים זה את זו.

אני חושב שאחת הדרכים העיקריות שבאמצעותה השליטה באה לידי ביטוי היא במבט. 

מבט נוקב מול מבט גורי מתחנן.

מבט מרגיע ומלטף מול מבט עצוב/כואב.

מבט קשוח מול מבט מתריס/מתגרה.

מבט מכוון מול מבט מבולבל.

מבט ממזרי מול מבט דרוך.

בעיני השליטה במבט עוצמתית, משכרת ומחברת בין השולט והנשלטת שלו ברובד עמוק ביותר.

די במבט חטוף על מנת להעביר מסר שרק הנשלטת יודעת, גם בחדר מלא אנשים.

לדעתי שליטה ותקשור באמצעות מבטים הוא חלק מהותי מבניית זוגיות המבוססת על יחסי שליטה.