מחפשת...

זה מלך:

היה לי חשוב לשתף.

דווקא פה.

דווקא עכשיו.

ניסיתי.

באמת שניסיתי.
השקעתי.

אבל אני לא רוצה.

אם זה לא נ, אני לא רוצה.

ואתן שנשארות כאן,
שמורנה על עצמכן.
על כבודכן.
על גופכן.
והכי חשוב, על נשמתכן.

אתה אוהב אותה, לא כמו שאתה אוהב אותי.

אתה שוכב איתה, ומאונן עלי.

אתה גר איתה, ורוצה להתחתן איתי.

אתה מעדיף לחלום אותי מאשר להיות איתי.

היא אוהבת אותך, לא כמו שאני.

היא גומרת איתך, לא כמו שאני.

היא רוצה שתבטיח עתיד, אני רוצה הווה.

ואני...

אני רק רוצה להרגיש אותך.

ממש פה.

ממש עכשיו.

To be KIND is MORE important then to be right. 

Many times what people need is not a brilliant mind that speaks but a special HEART that LISTENS. 

אני מתגעגעת לאמבטיות שלך. 

היית ״הולך להשתין״ ויוצא אחרי עשר דקות ומפתיע אותי בשאלה אם בא לי אמבטיה. אף פעם לא סרבתי לך (חוץ מפעם אחת...), לא יכולתי. יש באמבטיות שלך משהו כל כך נעים ומרגיע. ואולי זאת הדרך שבה היית לוקח אותי לחדר האמבטיה ומפשיט אותי?

האמבטיה הייתה חמימה ומלאה ריחות שאני אוהבת. כשהייתי מתיישבת\שוכבת על גב האבטיה, בועות הסבון היו מכסות את כולי והיית יכול לראות מהכתפיים ומעלה. השניות האלה שם כשאני מכוסה בבועות סבון ואתה מתפשט מולי, זכורות לי כחושניות במיוחד. תמיד אהבתי להביט בך מתפשט. 

היית נעמד למראשות האמבטיה, ומעסה לי את הראש עם אצבעותיך הארוכות. ואני הייתי מטה ראשי לאחור ומתמכרת למגע ידיך. אחר כך היית לוקח את הספוגית הורודה שלי, זו שהייתה מטופשת ונשית מדי לטעמך, והיית מסבן את צווארי וכפתיי. אף פעם לא התרוממתי או נעמדתי לפני שביקשת, ומשביקשת, נעמדתי. היית נכנס למים ומסבן את פלג גופי העליון, כשאתה מעמיד פנים שזה כל מה שקיים בי. היית מביט בגופי כל כך מקרוב עד שנדמה היה שאתה בדו שיח אילם עם גופי, וגופי היה נענה לך. מבין אותך. מגיב לך. כשהגעת לאזור המותן שלי, ירדת על ברכיך והבטת בי מקרוב-קרוב. הייתי מחייכת אליך ומנסה ליצור איתך קשר עין, אבל הרגשתי שקשה לך לנתק מבט. פעמים הייתה הספוגית נשמטת מידך וזה היה מביך אותך. את יכולה לפסק רגליים? היית שואל בלי להביט בי, ואני הייתי אוחזת בסנטרך ומפנה את מבטך אלי כשאני מרימה רגל אחת על דופן האמבטיה. היית פולט אנחה ומסבן את רגלי מלמטה ללמעלה, היית עולה בהן לאט לאט, כמו מבקש לנצור את הרגע הזה. לחוות אותו בהילוך איטי. והנחתי לך.  

הייתי מפנה אליך את גבי ומקשיבה לנשימותיך. מפעם לפעם הייתי מציצה במראת האמבטיה כדי להביט בך, והייתי רואה את מבטך הזולג. הרשית לעצמך כשלא חשבת שהבחנתי. והנחתי לך גם פה.

אחר כך היית שוטף את כולי במים חמימים, יוצא מהאבטיה ועומד מולי עם מגבת פרושה בידיך. הייתי ניגשת אליך והיית עוטף אותי ומגניב חיבוק. כשהרגשתי יבשה מספיק, הייתי יוצאת מהאבטיה ונותת למגבת לזלוג אל רצפת החדר. הייתי נכנסת למיטה ולפני שנרדמתי רגועה ומשוחררת, הייתי רואה אותך בזוית העין עומד לצד המיטה מביט בי מיוזע ומרוגש.

הייתי מחליפה לתנוחה אהובה עליך כמחווה של הכרת הטוב.

אני מתגעגעת לאמבטיות שלך.

אל תכריח אותי לוותר עליך.

זה כל כך יכאיב לי.

בבקשה.

Chriss Isaak sings the “Wicked Game” in the background. I sit on the sofa sideways; my feet rest on the sit next to mine. I am troubled. I bite the tip of my finger and torture myself physically, but it’s only a reflection to what’s happening inside of me.

She called earlier, crying. She is not happy. He doesn’t treat her nicely. Not as much as he used to. Nothing too dramatic, she said. I don’t believe her. I know her, she is my L. I know how she sounds when things are not overly dramatic. She doesn’t really share with me much these days. I am worried about her. Why won’t she let me in. I asked her to drink some water and tell me what happened. Nothing she said, nothing really; just feeling a bit fragile today. I asked why and then came that cry again; broken, quiet and painful cry. As if someone is forcing her to hide it. Love, tell me what happened for God’s sake, I said firmly. He went to his mom again, she managed to say quietly, and I don’t like being here by myself. Oh, L! Was all I could say without bursting into tears myself. I urged myself to think and asked her where the kids are; still in school, she answered. I Whatsapped him while trying to calm her down. Promised her I am not going off the phone until we would come up with a plan. It seemed as if she was more calm listening to my voice. I guess it was something familiar in the chaos that has become her life.

Me: Where are you? Another one of your  disappearing acts?

Him: Please stay out of it. She is my wife.

Me: Then start acting like her husband.

Him: She doesn’t need you to protect her; she can manage on her own.

Me:  Please go home. She is in distress and she is days before labor; it’s not the right time to start solving all your problems. She needs you.

Him: She is due in two weeks. I will be back in two days. I want to see my parents. I need a break.

Me: Then talk to her. Calm her down. At least tell her you are coming back. She is scared and alone.

Him: I will try to call her later.

Me: Thanks. It breaks my heart to hear her cry like this. There is a time and a place for everything. I am sure you have your reasons, but wait with them for a few more days.

He didn’t answer me after that and I saw him going offline. I promised L he will call. I wanted to hold her. I needed to hold her and protect her form that piece of dirt but I said nothing of that sort. E, she said in panic, my water just broke.  

And here I am, a few thousand miles away from you, my love, so helpless and useless.

Dont walk behind me, I may not lead.

Dont walk in front of me, I may not follow.

Just walk beside me and hold my hand.

And together we will walk in the path of life.

I miss you.

Terribly.

לא בא לי לחכות שישה שבועות.
לא בא לי.
לא רוצה.

ועוד ביום הולדת שלי.

שונאת את לונדון.