בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון
לפני 9 שנים. יום שני, 29 בינואר 2018 בשעה 6:36

לא, אני לא מתכוונת לספר שכבודו במקומו מונח.

 

הפעם אני מתכוונת למזוכיזם אחר וO אחר.

 

אם יש סוג של מזוכיזם שהוא לא מזיק ברובו ומתאים גם לדוסיות כמוני, זה לתרום דם.
לא חייבים להיות מזוכיסטים בשביל זה, אבל אין ספק שזה מוסיף הרבה עניין. 

 

השילוב של מחט, דקירה, מד לחץ דם כואב, להיות קצת חלשה, אסור לקום... יחד עם המחשבה שאני עושה משהו בשביל מישהו אחר, פשוט עושה לי את זה.

 

אז אתמול קיבלתי סמס מרטיב ומרטיט במיוחד עם הודעה ממד"א שחסרות מנות דם מהסוג דם שלי. ולמרות החוסר מצברוח אתמול, הלכתי לישון עם פנטזיה נחמדה וברת מימוש.


הבוקר קמתי עם כאב גרון וסינוס גדוש. ועם כל הכבוד לחיבתי למחטים, אני לא אסכן חולים בשביל זה.

 


אז כמו לכמעט כל עם ישראל, יש לי O+. אני בטוחה שיהיה אפשר לתרום גם כשארגיש יותר טוב, אז אני שולחת לכם את זה כאן, עם המלצה חמה, לכו לתרום. גם לשולטים מותר.

 

רק תעשו טובה, אל תבואו חולים ותענו בכנות על השאלון.

 


אני הלכתי לקנח את האף. אולי גם למדוד חום.
חלומות מתוקים...

לפני 9 שנים. יום ראשון, 28 בינואר 2018 בשעה 20:34

וזה לא שלא ידעתי שזה יבוא. 

 

אני לא מבינה מה אני עושה פה.

אני לא מבינה מה אני עושה עם החיים שלי בכלל. 

וזה לא שיש חיים אחרים שמושכים אותי עכשיו.

 

פשוט הכל נראה תפל. 

 

ואני לא מופתעת. ואני יודעת שזה יעבור, רק שפשוט קשה לי להאמין לזה עכשיו.

אתם מכירים את זה שיודעים רק מתקשים להאמין?

לפני 9 שנים. יום שבת, 27 בינואר 2018 בשעה 19:16

אני עוד מנסה להבין למה נהניתי מהמפגש ולמה יצאתי מבולבלת ונסערת. 

 

היה כיף. סוף סוף הרגשתי קצת חלק ממשהו, ולא בודדה במערכה.

 

ויחד עם זה הרגשתי בודדה.

כי אני שונה.

 

וזה בכלל לא קשור לזה שאני דתיה.

זה קשור לזה שהאנשים שפגשתי נראו לי נורמליים כל כך. כאילו החיים שלהם תקינים. כאילו הם מתפקדים כבני אדם. כאילו כל הסיפור הזה נשאר בעיקר במיטה (או בכל מקום אחר שבו תבחרו אמממ. כן.)

 

זה היה משעשע לספר כמה הבת שלי שולטת. (היא לא ירשה את זה ממני) אבל בפועל, אני לא מצליחה להשתלט עליה, וחסרה לילדה הזאת אמא. (אל תרוצו לדווח לרשויות. יש לה אבא סופרמן. אז היא לא ילדה מוזנחת).

 


והיו גם השיחות עם האנשים... כמה עוד רציתי לשאול, ולהכיר... ללמוד, להבין.
וכמה למדתי מהשאלות ששאלו אותי.
האמת? לפעמים אני מצליחה לענות תשובות אמתיות במצבים כאלה, אבל לפעמים אני רק רוצה לצאת בסדר בלי לסבך יותר מדי את העניינים. וזה פספוס.
וכמה בכלל הייתי אני וכמה הלכתי לאיבוד בין אנשים טובים ומיוחדים ובעיקר חזקים.

 

 

מעניין מה יישאר לי ולכמה זמן...

לפני 9 שנים. יום שבת, 27 בינואר 2018 בשעה 14:33

איזה חזק הוא.

 

כמה אני מתחננת  שיחבק, שילטף שיגע, שידע... והוא מחכה. כי ככה. כי צריך לחכות. כי אנחנו בני אדם ושליטה עצמית זה א-ב. 
ואני חלשה מדי. לא לגמרי שולטת בעצמי. מזל שהוא מצליח קצת לשלוט בי גם בשבילי...

לפני 9 שנים. יום שישי, 26 בינואר 2018 בשעה 9:02

עכשיו דיברתי עם חברה טובה ובא לי לבכות.
בגללי.
בכלל לא דיברנו עליה.


מה יהיה איתי...

לפני 9 שנים. יום שישי, 26 בינואר 2018 בשעה 8:23

אין פה שלג, אבל גם גשם אין.

רק קור כזה חודר לעצמות. 

 

כל כך קר שרק נשאר אממממ. לדחוף מקל ל... אתם יודעים לאן. 

לדחוף מקל ואני ארטיק. 

לפני 9 שנים. יום שישי, 26 בינואר 2018 בשעה 8:21

בלילה חלמתי על איזה אירוע עם רכבת ומד"א.


דווקא אני לא הייתי הפצועה, עזרתי לטפל ובעיקר להרגיע. זה אומר משהו?

 

במאנצ' אתמול פגשתי מישהו שאמר לי "אם הייתי השולט שלך זה היה הדבר הראשון שהייתי עובד איתך עליו". וכבר בלילה שכחתי מה זה. ואם בכלל זה משהו שכדאי לעבוד עליו.
(מישהו פה והיה וזוכר מוכן להזכיר לי?)
בכולופן הצטערתי שלא היית שם, להגיד לו שאני שלך, ושאתה מכיר אותי ויודע את הסדר של הדברים לעבוד עליהם. וגם יודע מתי אני רק מציגה שהתגברתי ומתי זה באמת. גם כשאני לא לגמרי יודעת... הרי ההצגות האלה לא לגמרי בשליטתי.

 

אני יודעת שלא יכולת לבוא.
אני גדלתי בבית מאוד פתוח לחברה אחרת, והרגשתי בנח עם האנשים האלה שדומים לנו ושונים ממנו. בטח הייתי מרגישה יותר בנח ממך, וזה היה הורג אותי.

 

כרגע אני רק מחכה להרגיש שוב קרובה. כבר כמעט ששכחתי מה זה.
כל כך רחוק לי שאני כמעט מתפתה לחזור לכדורים הארורים... רק לא להיות רחוקה. כי כמה שהיה לי נעים וכיף אתמול, זה גם מפחיד אותי. לא יודעת מה. אולי מפחיד אותי שנהנתי. אולי מפחיד שסיפרתי הרבה בלי לחשוב. אולי מפחיד אותי כי הלכתי לבד בלי שתשמור עלי.

 

אני אפסיק לקדוח. אני מתגעגעת לחום גופך וזה אולי מוציא ממני דברים לא טובים הלבד הזה בקור... ואני יודעת שעד שאתרגל שוב לביחד, אז שוב לא יהיה. ואני כבר עייפה והמסע בקושי התחיל. 

לפני 9 שנים. יום חמישי, 25 בינואר 2018 בשעה 20:11

ולי השירים האלה עושים טוב:

 

 

 

זהו. ואני ממש מתפללת שאני לא אשנא את עצמי על מה שאמרתי או לא אמרתי במאנצ'. נראה לי שאמרתי יותר מדי... אבל עדיף לא לחשוב על זה עכשיו. מחכה לי סערה לשרוד. 

לילה זך חברים!

לפני 9 שנים. יום חמישי, 25 בינואר 2018 בשעה 20:01

והחשמל והתקשורת ילכו להתחבא מהקור:

 

הייתי במאנצ' הירושלמי. נהניתי ממש.

 

זה התחיל בסשן גשם כיפי. הגעתי רטובה ופרועה.

זה המשיך בסשן אנגלית (לא בהסכמה, אבל משום מה כולם חשבו שזה שפוי)

והתגלגל לשיחות על, איך לא, לידות (מישהו אמר מחטים? אנדרופינים? אוקסטיצין ופיטוצין?), צבא (אדרנלין?) וכמובן על יורשי העצר הוניליים או ה-לא וניליים שלנו. 

 

היו דיונים מעניינים, אבל נאלצתי בשלב מסויים לחתוך הביתה. 

בכל זאת, גרה מעבר להרי החושך והנסיעה ארוכה...

 

האנשים היו טובים ונחמדים. 

היה מעניין ונעים.

 

והכי כיף, אף אחד לא צחק עלי על התחביב המוזר שלי (שאקדיש לו עוד רגע פוסט משלו)

 

 

תודה לכל מי שהיה! 

ובמיוחד לדן ותמונה. אין כמוכם!

 

לפני 9 שנים. יום רביעי, 24 בינואר 2018 בשעה 19:42

יש לי הרבה חברות פמיניסטיות. (כן מטפורה. גם מחוץ לכלוב...)

לפעמים אני פוחדת לקרוא לידן לאיש שהתחתנתי איתו בעלי. 

שאר הזמן הן בסדר.

מדברות הרבה היסטוריה, כמו שאני אוהבת. 

 

 

 

 

 

הן שלחו לי את זה:

 

 

ואני, זאת שאוהבת חסידות ומחשבת, עמדתי כמעט כמו מול שוקת שבורה.

אני עוד צריכה לקרוא ולהבין ולהפנים.

מזל שאני לא חב"דניקית...

 

 

 

 

אבל כרגע אני מרגישה כאילו העתיד אחר, ואני שייכת לעבר. שם מוכר וטוב לי. 

אני קטנה ועייפה מדי מכדי לשנות את העתיד, ואולי לא אני זאת שצריכה לשנות אותו. אני שייכת לפעם. 

 

כרגע רק בא לעוף עם הרוח. לא לסעור, לעוף בעצלתיים, לחלוף בקלילות, להיות לרגע, ללטף ולהמשיך. 

לחלוף עם הרוח...