מעבר להרי החושך

מתחיל להתבשל...

כאן:

https://thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?p=447606#447606

וזה גם המקום לציין שהייתי פעם אחת במאנצ' הירושלמי ואף אחד לא ניסה להחזיר אותי בשאלה. אז מה שכיף לכם :) 

תקציר הפרקים הקודמים למי שפיספס: 
הנפש שלי משובשת, הגוף שלי משובש ועדיין לא ברור מה גרם למה ומי הביצה ומי התרנגולת והאם הן קרובות משפחה. 

אני יודעת שאולטרסאונד ואגינאלי הוא אימתן של המון נשים. במיוחד בתחילת הריון... תמיד מנסים לראות רגיל ורק אז ואגינאלי. כי זה לא נעים. 

אני לא בהריון, אבל כאמור כל הגוף שלי משובש אז זכיתי גם אני לתענוג המפוקפק.

ידעתי שזה מה שהולך להיות ובדרך השתדלתי לשכנע את עצמי שאין שום סיבה שזה יכאב. למה ויברטור כן ומתמר לא? למה בעלי כן וטכנאית לא? 
טוב. לפחות לגבי השאלה השניה היתה לי תשובה אבל גם היה לי פיתרון. 
לעצום את העיניים ולדמיין אותו שם... 

כנראה שאני חסרת מעוף או שהבדיקה באמת קצת יותר מסובכת. היא לחצה לי על הבטן כדי לראות משהו וזה כאב. למעשה, מתחילת הבדיקה עוד לפני שהיא נגעה לי בבטן היא כאבה והכאב לא לגמרי עבר. עד כדי כך שאני תוהה באיזה אורך המתמר ולאן היא נכנסה איתו... 

אני חושבת שלפעם הבאה אני אביא איתי את בעלי שילחש לי מילים מתוקות ויחזיק לי את היד חזק... אם אני לא אהיה נידה כמובן.

בכולופן עכשיו אני צריכה את בעלי שירגיע אותי ואת הכאבים ואת הבטן... ושינצל את המצב היטב.

חבל שיש עוד זמן עד ש... 
אוף.

כמה קסם יש בשממה הזאת.

כמה תלות מוחלטת במי שיש לו את המים והלחם, זה שברצותו נותן וברצותו...

יש משהו מתוק במדבר.
אוכלים מן
מתכרבלים בענני הכבוד...

אפילו בלילות תשעה באב הקשים במדבר, יש הוד מיוחד. מצמרר וקשה, אבל מלא הדר. כאב מתוק.

בסוף לא נשארנו במדבר.

אבל גם לפני שהקב"ה העניש אותנו ועשה לנו פה שממה, הוא הזכיר לנו את השנים המתוקות ההן.

וזה לא שהיינו צריכים ללמוד איזה לקח בשנים האלה במדבר. פשוט היינו צריכים לבנות בנו משהו. לא באמת היתה דרך אחרת לעשות את זה. סיפורים ואיומים לא היו עוזרים. היה צריך להרגיש. שזה יחדור לדנ"א שלנו.

נראה לי שגם לי חסרות קצת השנים האלה במדבר.

שנים קשות, מתוקות ועוטפות.

בטח היו לי כאלה, אבל לא הפנמתי אותן אז.

אז אני צריכה להרגיש עוד קצת עטופה ותלויה.

וזה לא שכשנכנסים לארץ מפסיקים להיות תלויים, זה רק שהניסים הופכים לנסתרים יותר.

ובכל זאת, אני מרגישה שאני צריכה עוד כמה שנים תחיליות שכאלה, של מדבר בראשית.

אולי ככה אצליח לבנות בי משהו, משהו שישאיר אותי תלויה וקשורה גם בארץ הנושבת.

ותקראו פרשת המן. היום זאת הסגולה...

סעודה שלישית במוסד שכוח אל לבנות דתיות איפושהו בדרום מרכז הארץ.

תלוי איפה אתם גרים ואיך אתם מסתכלים על העולם.

גם דרום הארץ היה נראה קצת אחרת באותם ימים.

רחב יותר...

חושך.

כ-ארבמאות בנות שרות ביחד שירי נשמה שקטים ונוגים.

זה הזמן לבכות.

מי מרוב דבקות נשגבה לה', מי מתוך צימאון אינסופי, מי כי היא מתגעגעת הביתה ומי כי עוד מעט חופש גדול והיא כבר מתגעגעת לחברות. 

בחסות החשכה כולן יכולות להוריד דמעות.

בלאו הכי לא רואים מי ובטח שלא רואים למה.

אני לא הייתי מהבוכות. לא בפומבי בכולופן. וארבמאות בנות פלוס צוות מחנכות ומדריכות הרגיש לי פומבי מדי גם בחסות החשכה.

אבל אז היא הגיעה. 
ציפור קטנה ויפה התבלבלה ונכנסה לנו לחדר האוכל. 

זה לא שאנחנו לא מכניסות אורחים. אפילו ניסינו להציע לה להתכבד מהחלות הפרוסות והיבשות שכולנו אכלנו (בכל זאת עברה על החלות שבת שלמה ובכלל קנו אותן בחמישי ולך תדע מתי אפו) אבל כנראה שמשהו באוירה הכבדה והדחוסה לא התאים לה לקטנטנה. והיא ניסתה שוב ושוב לעוף החוצה דרך אחד החלונות העליונים והמוארים בגווני שקיעה.

ושוב ושוב היא לא ראתה את הזגוגית ושוב ושוב היא נתקעה בה ונפלה.

ולא ידעתי איך לעזור לה לציפור. היא היתה יפה כל כך וקטנה כל כך ופגיעה ופצועה. והיא פחדה ממני. כי אני הייתי בת אדם והיא היתה ציפור. 

עד היום לפעמים כשאני דופקת את הראש בקיר אני נזכרת בה. בזאת שגרמה גם לי להזיל דמעות בסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת. 

ואני שוב גדולה ומגושמת ושוב אני מתבוננת בציפור יפה ופצועה. ושוב אני רוצה לעזור והיא פוחדת. ושוב אני רואה בציפור הזאת גם משהו מעצמי מן משל כזה לנפש היפה, הפצועה והכלואה.

רק שהפעם אני לא מצליחה לבכות. שוב.

מתמחה, את שוב פעם קצת השראה... תשמרי על עצמך, ובחיאת, גם אם זה לחם יבש, תאכלי, טוב?

אני יודעת. הסערה הזאת, החוסר אונים מול העוצמה של הסערה שיש לי בפנים, זאת ההתחלה של המאניה. או ההכנה לביוץ. או הכל ביחד.

עוד מעט יבואו ימים שבהם אני קצת אתרגל. ואז אני אוציא את הכל על דברים יפים ומבורכים. פשוט זה צריך רק לתסוס עוד קצת עד שאתרגל.

ואז כשאשוב אליך, אהיה שוב סחוטה ומרוקנת לגמרי. תמלא אותי?

יש עוד שיטה להרגיע ילד מופרע.

להרחיק ממנו דברים שיסכנו אותו או את הסביבה, ולתת לו להתיש את עצמו. למעשה, זה מה שאנחנו עושים בכל חודש איתי.

אבל נראה לי שזה לא מתאים לכל ילד. ובטח שלא לילד צעיר. זה מרגיש בודד כל כך.. 

-אני הולכת לצאת מדעתי. הגוף שלי כבר ממש רועד ללא שליטה.

-רגע, לא יצאת כבר ממנה? זה אומר שיצאת וחזרת. זה מעניין...

אני: מאבדת את העשתונות

-זה מזכיר לי בדיחה מערוץ מאיר לילדים: "אני הכי אוהבת לאבד את כל העשתונות שלי ואז לאסוף אותם עשתון עשתון

והשרירים בבטן שלי בכלל תפוסים והכל כואב לי. 

מה הייתי עושה בלעדיו, מה...

ושוב אני צורחת את עצמי מבפנים.
הולכת מכות ממש.
הכל סוער ובוער, ואני רק מחכה שתבוא ותחזיק לי את הידיים כמו שמחזיקים לילד היסטרי בהתקף זעם. כמו שהסבירו לי פעם הורים של חניך מופרע: משלבים לילד את הידיים בכח ומחבקים אותו. עוטפים ולא נותנים לו לזוז, עד שהוא נרגע.

גם אני מופרעת. תאמין לי. גם אם בחוץ לא לגמרי רואים...

אני מניחה שרובכם לא קראתם את המאמר של ידידיה מאיר בבשבע האחרון. אז אני מצרפת לכם קישור עם כמה ציטוטם נבחרים.

ידידיה מאיר הביא התכתבות במייל עם הרב זאב קרוב ז"ל, ואני חושבת שהדברים של הרב קרוב רלוונטיים לי מאוד, אז אני שמה אותם פה כדי לזכור בעצמי, ואולי כדי להזכיר גם לעוד כמה אנשים כמוני:

הטון המזלזל בגוף והניסיון להציגו כאילו הוא התגלמות הרע בחיינו - מוטעה ושייך יותר לדעת הנצרות המזלזלת בגוף ובעולם הזה. שמעתי את השיר ומיד התנגנו בי דברי הרמב"ם בשמונה פרקים שיש כאלה שחושבים 'כאילו הקב"ה שונא את הגוף ורוצה להמיתו'. אנחנו מאמינים שכל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא, ויש בו טוב וקדושה. בגמרא במסכת שבת נאמר שאדם צריך לרחוץ את ידיו ורגליו בכל יום לפני קונו, שנאמר 'כל פועל ה' למענהו'. יש לתפיסה הזאת השלכות רבות על חיינו האמוניים והמעשיים: יחס לאכילה (בספרים מופיע כי חודש שבט הוא כנגד חוש האכילה), יחס לחיי נישואים, ועוד ועוד.

ועוד הוא הביא:

אין ספק שהשיר מתאר הרגשות של אנשים רבים על מאבק פנימי בין טוב לרע. אבל הטלת האשמה על הגוף היא בעייתית. כאילו יש באדם פיצול אישיות – הטוב שבו זה הנשמה, הרע זה הגוף. כבר אמר הרמב"ם 'דע כי נפש האדם אחת היא'. האדם הוא יחידה אחת אחדותית, והוא צריך לבנות בתוכו נפש מאוחדת, המכילה את הטוב והרע שבו והופכת ליחידה אחת טובה. כבר אמר פעם מי שאמר שהוא לא אשם על הדברים הרעים שבו, אלא יצר הרע אשם בכך... בקיצור, סוגיה רצינית לבירור".

ואתם מוזמנים לקרוא את ההמשך פה:

ובכלל נכנסתי לפה לספר לכם שהוא השאיר לי חולצה שלו על הכרית. ושהוא לא גנב את הרעיון משום ספר או סרט או מישהו כי הוא לא רואה דברים כאלה... 

הוא פשוט חשב שזה מה שיעשה לי טוב ויעזור לי להירדם... 

תודו שאין כמוהו!