ככה לפתע יש עליות, ויש מורדות. דברים קורים בהפתעה..כמו איזו מכה מתחת לחגורה שאינה צפויה. בדיוק במקום הכי כואב, הכי רגיש, ומשאיר את אותותיו.
וכשם ששם זה רגיש, אניחייב לגלות את אותה מידת רגישות, לתופעות שקורות לפני, במהלך, ובמיוחד אחרי המפגש. דברים קורים, סאבית או לא סאבית, היא בראש וראשונה, בן אדם, או בת חווה בלשון המקפידים. גם לה יש את נקודות המשבר, וגיליתי להפתעתי, שחוזקה של הסאבית במהלך המפגש, (שונא את המילה סאשן), ויכולתה לעמוד בכל הגבולות שאני מציב לה, והיא אפילו איננה מעלה על דעתה להשתמש במילת הבטחון, היא עוצמה הנבנית מעצם המגע, מעצם האוירה, השהות המעשה, הנכונות. עוצמה זו עומדת ביחס הפוך לתגובות שבאות לאחר מכן.
חוויתי את הטראומה שלה, חויתי את הכאב הנפשי שלה, חוויתי את הבכי שלה, את השבירה שלה, את חוסר האמון שלה בעצמה, את ההשפלה שלה בפני עצמה. וכן זה כאב. כאב לי לראותה שם, במקום הכי נמוך שלה, בה בשעה שאני ציפיתי לראותה במקום הכי גבוה שלה.
כן במהלך המפגש היא היתה שם במרומי העולם, בגן עדן שלנו..ונראה לי..שאת שלי עשיתי. הורדתי , הכאבתי השפלתי, וגם אהבתי ליטפתי נישקתי..העליתי אותה למקום הכי חשוב בחיי. אבל זה לא נעצר שם.
כן, רבותי הקוראים. זה לא נעצר שם. באיזה שהוא יש פוסט טראומה, מונח פסיכולוגי מן הסתם, שאני סתם איש מהשורה לא נמנה על מביני העניין בפסיכולוגיה הנשית, או האנושית, לא קלטתי ולא הבנתי.
זהו משב הרוח, שלאחר הסערה, שממנו צריך להזהר , כי הוא בלתי צפוי בועוצמה אדירה.
לשמחתי, הינו מראש במקום טוב, שממנו אי אפשר לחזור, ושמח על רגישותי להבין את הפוסטטראומה, ולקבלה ולהבינה.
כן אני חושב שלמדתי, כן אני היום טוב יותר.
מוקדש לשפחתי,
המנומרת
לפני 18 שנים. 31 בינואר 2006 בשעה 10:08