Young Gods

לא יודעת איך קרה שמכולם, פתאום חשבתי עליך.
זיכרון הקול שלך חתך אותי בשנייה, הציף אותי געגוע וכאב חד ונקודתי התחיל לפעום במקום שפעם היה לי בו לב. אני גרועה, אני יודעת. הכי גרועה שיש. אני אומרת שאני אוהבת בלי להתכוון ואז כשהם הולכים אני מתחילה להרגיש לא נעים באיחור. והנה הגיע גם הרגע שלך, להפוך לדמעות שתלויות מהסנטר שלי. הנה הקול שלך והריח שלך הופכים לעינוי בלתי נסבל שמחזיק לי את המוח במצב קיפאון.
מעניין לצד מי התעוררת הבוקר, אם היא יודעת איך אתה אוהב את הציפורניים המתגרות בגב שלך כשאתה קם.. מעניין אם היא יכולה להרגיש את השקע העצוב שהשארתי בצד של המיטה עליו היא שוכבת.
מעניין אם אתה... לא. אני אעצור את המחשבה הזאת עכשיו.
לעזאזל, מהצד הזה של הלבד כל כך קל לשכוח לך טעויות. כל כך קל לרצות אותך מחדש ולקנא לך, להעריץ את הגאווה הטיפשית שלך.
מהצד הזה של השכחה כל כך קל, להאמין שאני מסוגלת לאהוב. משהו, מישהו.. אפילו אותך. אולי גם אותי.

נמאס לי, נמאס לי, נמאס לי!

נהגי מוניות הפכתם להיות הסיוט של כל בחורה.

בחוצפה שלכם, בחוסר הכבוד שלכם, שכחתם מהי העבודה שלכם ולי נמאס.

לא, אני לא מעוניינת להגיד לכם לאן אני נוסעת בבגד "הזה"
לא, אני עייפה. לא מסטולה. וגם אם כן, זה לא עניינכם מה לקחתי ואני לא רוצה שניקח יחד.
לא, אין לי שום כוונה למצוץ לכם או להביא לכם ביד כדי לעשות את הנסיעה הזאת חינם. יש לי כסף לשלם עליה
ולא! זה לא מהעבודה שלי בזנות. נכון שזו דרום תל אביב. ועכשיו אחרי חצות. זה עדיין לא אומר שאני נוסעת ללקוח.
לא, אל תחמיאו לי על הריח שלי ואל תדליקו את האור כדי לבחון את הגוף שלי ושלא תעיזו בכלל לחשוב על לבקש ממני מספר או לשאול אותי אם שם אני גרה כאילו שזה רלוונטי לכם.

נמאס לי שכל נסיעת מונית הופכת להיות חקירה של מידת התחתונים שלי, של ההעדפה המינית שלי או של מה אני עושה יותר מאוחר.
מתי תבינו כבר שאנחנו בסך הכל רוצות להגיע בבטחה? שהדיבור הזה הוא הטרדה מינית לכל דבר. שהוא מגעיל, משפיל, מעליב ולא ראוי. שלא בגלל הולכי הרחוב אם כי בגללכם אני מסתובבת עם תרסיס פלפל בתיק.

ולפני שיבואו התגובות המאשימות אני אומרת שזאת ממש לא הכללה של כולם וכמובן שיש גם נהגים מקסימים :) 

להתעורר בלעדיך זה מפחיד.
פתאום כל היום תלוי רק בי ואני צריכה לחפש סיבות טובות לחיות.
אני מתעוררת ורואה שמוקדם מידי לקום ומאוחר מידי כדי לחזור לישון אז אני מצמידה את הכרית אלי וסופרת דקות.
כל החיים שלי משורטטים לפי המידות שלך בדיוק כדי שאם יבוא אחד חדש איך יתאים את עצמו לתבנית הזאת?
אתה היית ההזדמנות הכי טובה שלי להפסיק עם הספירות האדישות והמחשבות שבאות כמו שעון בכל לילה.
הגעגועים אליך עושים אותי חולה.
רק תחזור.
שנה.
שנה של גלים,
שנה שבה הרע הוא כמה ימים של לבד והאושר הוא מוגזם. שנה שבה התרחקתי מעצמי ושכחתי מי אני וחזרתי לעצמי יותר מידי פעמים.
יש ימים שאני קמה בבוקר וחושבת שזה מאחורי ואני נזכרת שאני מיוחדת מספיק גם בלעדיך ואני עצמאית ומצחיקה ויפה.
לקח לי שנה ללמוד שלא משנה כמה אני אבכה וכמה מאוחר אני ארדם כי אני מפחדת להודות שעבר לי עוד יום בלעדיך השמש עדיין תזרח בבוקר ואני עדיין אשתה יותר מידי קפה ואתה עדיין לא תהיה פה.
ואז יש ימים שאני קמה ונזכרת בהכל ואז אני כבר לא כל כך רוצה לקום.
אני נזכרת שהצבע שהכי אהבת היה כחול ושהיית שותה רק קפה שחור.
היית לובש כובעים הפוך כי ראית את זה באיזה סרט שנה לפני שהכרנו ואתה חושב שזה יפה לך, זה לא, אבל אנחנו לא מדברים על זה.
תמיד רצית להיות מוצלח כמו אח שלך אבל אתה לא מודה בזה אז אנחנו לא מדברים גם על זה.
העיניים שלך היו ירוקות רק לפעמים ואני שמחה שהייתי שם בכל פעם כדי לראות את זה, כבר שנה שלא ראיתי ירוק כזה, אפילו לא אצלי.
אחרי כל זה אני מגלה שקשה לי לחשוב עליך לבד בלי לחשוב עלינו ביחד, כי ככה תמיד היינו, ביחד.
ואז בימים האלה אני מרגישה אשמה.
אשמה על זה שלפעמים אני צוחקת ואפילו קצת טוב לי. כי אפילו שאין לי אותך עדיין יש לי אותי ולפעמים עדיין אכפת לי.
אבל אני גם כועסת עליך.
כי אתה לא פה ואני עדיין כן. וזה אומר שרק לי קשה ורק אני מרגישה לבד ורק אני הייתי צריכה ללמוד לבכות בשקט.
אמרת לי פעם לא לפחד ליפול כשאני למעלה.. אבל מה לעשות אם אני רק רוצה לקפוץ?
האמת היא שבצורה הכי פשוטה שאפשר להגיד, אני מתגעגעת.
מתגעגעת אלינו ואל מי שהיית , מתגעגעת אליי לפני שהייתי צריכה לגלות מי אני בלעדייך , מתגעגעת אלייך - לחיוך הכי יפה והעיניים הכי יפות שראיתי.
לפעמים כל מה שאני רוצה זה להזיז את השעון אחורה ואולי בפעם השניה אני אהיה קצת יותר מוכנה.

יש אוקינוס בין הפעם הראשונה שאמרתי לך שאני אוהבת אותך,
לבין הפעם הראשונה שהתכוונתי לזה. 
לקחתי זמן לעצמי,
כדי לנער את האבק שלך מהבגדים שלי,
וללמוד לאיית את השם שלי,
בלי האותיות שלך.
זה כנראה לקח לי חודשים,
של להתעורר על הצד שלך של המיטה,
ולא להבין מאיפה כל המקום הזה הגיע.
אני מקווה שחלומות רעים יקחו אותך לים,
עם בקבוק בירה ואוזניות,
ויגרמו לך לחפש בחול,
הוכחה לכך שאי פעם הייתי שלך,
ובזמן שאתה תחפש את העולם הזה,
אני אהיה בדירה שלי,
שכבר לא נראית כמוך,
אשתה קפה,
ויהיה לו טעם של אהבה,
וכשתתקשר בחמש בבוקר,
עם מחשבות ריקות כמו הבקבוק ביד שלך,
אני אשן עמוק,
בפעם הראשונה,
מאז הפעם הראשונה שהתכוונתי לזה.

הוא אומר לי בפעם השלישית השבוע,
להפסיק להאחז בכל כך הרבה דברים,
ושואל למה אני לא יכולה פשוט לשחרר,
הוא שאל בפעם השלישית השבוע,
אם אני באמת לא רואה כמה רע אני עושה לעצמי,
אני תמיד מרגישה כבדה,
ואני מנסה להתנצל,
אני תמיד מרגישה כבדה,
גם כשטוב לי,
אני מנסה להסביר שאני באמת חושבת,
שנולדתי עם עצב מובנה בתוכי,
והוא מפחד,
מפחד שאני אלך הביתה כשהדמעות נופלות,
איך אני מסבירה לו שאני כבר בבית?
אני לא יכולה להיות רחוקה ממנו,
אז איך אני יכולה לעזוב?
הוא חושב שאני מנסה להתרחק ממנו,
אני רק מנסה להתרחק מעצמי,
הוא היחיד שיודע,
הוא מאט את העולם כדי שיתאים לקצב שלי,
כשהכל זז מהר מידי,
כשהוא מוצא אותי על הרצפה ליד האסלה בלילה,
אני יודעת,
הוא מעדיף לישון עכשיו,
אבל הוא נשאר,
הקול שלו ממלא את החדר שגם ככה קטן,
ואני מנסה לא לצרוח,
אני מצטערת,
אני מצטערת,
אני יודעת שאני יותר מידי,
הוא אומר לי בפעם השלישית השבוע,
הוא לא יכול להרים אותי מהרצפה יותר,
קשה לו להיות רשת בטחון,
ואני מנסה לחייך,
אבל זה מרגיש יותר כמו שברי זכוכית,
אנחנו מכבים את האור,
הכל טוב.

קטע מספר שאני אף פעם לא אכתוב-

כשאני אומרת לכולם שאני רוצה לעבור רחוק מכאן ולהתחיל מחדש,
אני מדמיינת אותך עוקב אחריי כי אתה לא יכול לחיות בלעדיי,
אפילו שאני יודעת שאתה תצליח לתפקד בסדר גמור לא משנה איפה אני או מה אני עושה.
כשאני אומרת לעצמי שאני רוצה יותר,
יותר מפינה קטנה של החדר,
שמגיע לי יותר,
מגיעה לי גלקסיה שלמה,
ואני יוצאת לחפש את היותר הזה אני נשאבת חזרה לתוך המערבולת הזאת של אשמה,
אני שלך, אני לא אצליח להיות של מישהו אחר.
כשאני מתוודה בפני אחרים על כמה עצובה ובודדה אני מרגישה, על זה שאני מאוהבת במישהו שנמצא רחוק מידי,
ולא רחוק פיזית,
הם רק אומרים שזה נורמלי, ושכל הגברים כאלה,
ואני חייבת לצחוק כי הם לא מכירים אותך ואתה לא רוצה שהם יכירו, וגם אני לא,
האמת היא שאני רק רוצה אותך פה, ולדבר על זה
זה כל מה שאני יכולה לעשות אם אני לא יכולה לגרום לזה לקרות.
כשהכאב זוחל עמוק מידי, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לרחף, אני רק שוקעת עמוק יותר לתוך המיטה,
לתוך זרועות בלתי נראות,
לתוך כיור מלא בכלים מלוכלים,
לתוך מאפרה מלאה בבדלים,
אני יודעת שאתה תתאכזב, אז אני מוזגת עוד כוסית,
ונסחפת.
כשנוסטלגיה נדבקת אליי כמו פלסטר- הזכרונות מסתירים את הכאב של הפצע ממתחת,
הזמן שינה אותנו, ואני נאבקת לא לבכות על האובדן ועל הימים הפשוטים.
כשאני כן זוכה לחבק אותך בלילה,
להתעורר איתך בבוקר,
להרגיש את הידיים שלך מסביב לצוואר שלי,
את הלשון שלך בתוך הפה שלי, ואת השיניים שלך על העור שלי,
אני מרגישה חיה ואמיתית שוב, כי הנוכחות שלך מקיפה אותי ובכל זאת אתה עדיין לא מבין למה אני מרגישה כמו המוות בכל פעם שאתה עוזב.

אני רוצה שיום אחד,
תהיה מאושר,
שתצליח להסתכל על העולם דרך חלון הדירה שלך, בלי להשוות את הסבל שלך לשל אחרים,
אני רוצה שתפסיק להשאיר את האור דולק כשאתה הולך לישון,
כדי שתוכל להעמיד פנים שלא עבר עוד יום.
אני מקווה שתמשיך ללמוד,
תעסיק את עצמך,
תמלא את המדף שלי בארון שלך, אני לא אשתמש בו יותר,
הוא שלך.
אני מאחלת לך שתשתחרר מהכלא שיצרת מסביבך,
ושסוף סוף תבין,
אתה חופשי.
כשאתה יושב באמבטיה וכל הגוף שלך רועד,
משילוב של מים קרים ודמעות,
אני רוצה שתזכור, יש לך זמן,
תמשיך לחפש את עצמך,
תמצא,
ואז תאבד,
ותמצא שוב, עד שתרגיש מוכן,
וכשתשב על הרצפה,
בסלון לא מוכר עם כאב ראש נוראי,
משילוב של מוזיקה רועשת מידי ואלכוהול,
אני רוצה שתבין,
זה לא הסוף,
דברים נפלאים רק מחכים שתיתן להם לקרות,
תן להם.

בכל פעם שאני עוצמת את העיניים,
הבגדים שלך בארון שלנו,
אתה כתמי אודם,
בצבעים שכבר אין לי אומץ לקנות,
שנשארו על הכוס שלא נגעתי בה,
מאז שעזבת.
אתה הסיבה שבגללה אני נמנעת מחדרים בדירה שלי,
כי זריחות בסלון,
הן יותר מידי כמו שקיעות במטבח.
אתה פילטרים של סיגריות,
שנשארו במאפרה במרפסת,
וכל יום אני אומרת לעצמי שמחר אני אזרוק אותם,
אתה ה"מחר" שלעולם לא יגיע.
אתה הערוץ האהוב עליך בטלויזיה,
שלפעמים אני מדליקה,
כדי לדמיין שאתה היית פה,
והשארת את זה ככה,
אתה הסיבה שבגללה אני נרדמת על הספה בסלון,
כי המיטה שלי מרגישה גדולה מידי,
עכשיו כשהיא לא צריכה להספיק לשני אנשים.

יושבים עם חברים,

לך תביא לי מים, תסתכל עלי כשאני מדברת איתך, אמרתי לא.

הפחד בעיניים שלך כשאני אומרת שנדבר על זה אחר כך או יותר גרוע, כשאני שותקת.

הם צוחקים עליך שאתה שפוט שלי...

אבל כשאנחנו לבד, רק אני ואתה,

הכל זז לי מהר מידי, ואני לא מספיקה לחשוב

אז אני רוצה שתחשוב בשבילי, שלא תשאל אותי, אני סומכת עליך שתדע מה אני רוצה.

אני רוצה לשכב על מיטה גדולה, עם סדינים לבנים 

ולשתות רק שוקו כי זה מה שגורם לי להרגיש טוב, גם מבפנים. 

אבל כשטוב לך טוב גם לי. 

אתה תמיד אומר שאני מושלמת, שאתה רוצה אותי לידך כמו קישוט, אני תמיד הכי יפה. 

זה אומר שאתה מרוצה ממני? אני רוצה שתהיה מרוצה ממני.