|
|
|
ואולי
לילה אחד תבוא
מבלי להתריע
פשוט תגיד שאתה פה ותעלה
בלי לדפוק בדלת
כי היית פה בן בית
ותשכב ליידי במיטה ותחבק אותי עד שאמחץ ואגיד לך די
תמלמל שחזרת
ואני, מבלי לפתוח מלחמות שווא
פשוט אגיד שהתגעגעתי
ושלא תלך
אתה כבר ממזמן לא אורח
אתה חלק ממני לעד
נשאר ככה כל הלילה
ושוב
מבלי לריב על שטויות
פשוט נאהב.
אוהב אותי, לא אוהב. אוהב, לא אוהב.
בתכלס, למי כבר אכפת?
נמאס לי להתעסק בך בכל היום שלי ונמאס לי לנחש מתי בא לך לדבר איתי ומתי אתה לא בעניין שבכלל אהיה קרובה.
אני מנסה לשמר את הקשר הזה, תאמין לי, עד לפני כמה ימים היית הדבר הכי חשוב לי בעולם.
היית זה שראיתי איתו נצח, היית כל מה שהייתי מאחלת לבחורה.
אכזבת אותי, ברמה האישית, אפילו לא ציפיתי ממך להיות מושלם כמו שראיתי אותך.
הרי אנחנו בסך הכל שני אנשים קטנים בעולם שהוא כזה גדול, אבל אתה היית שונה. היית מיוחד.
אתה לא כמו כולם, אני שוב לא החלטית. הרי רגע לפני כן אמרתי לך שאתה בסך הכל סתם עוד אפס וכרגע אני אומרת לך שאתה שונה.
אתה שונא את המחסור בהחלטיות שלי וזה בסדר כי זה כבר לא באמת משנה.
אתה שונה מהבחינה שאתה מנותק רגשית, אני חושבת שאתה האדם היחידי ביקום הגדול הזה שאנשים מוכנים לתת בשבילו את הנשמה שלהם והוא לא יצליח לתת להם בחזרה טיפת כבוד.
אתה שטן דמוי מלאך, אתה כבר ממזמן למדת אותי ולמדת איך לגרום לי לחזור להיות שוב שלך, גם אם זה רק לשעה.
האמת שקשה לי להודות, נפלתי. אני לא אחת שתעיד שהיא נפלה לתוך מלכודת של אחד.
אבל נפלתי עמוק בתוך הגבר שגרמת לי לחשוב שאתה.
אוהב אותי, לא אוהב.
זה באמת כבר לא העניין. אני לא אוהבת אותך.
יש אנשים שלא אוהבים ללכת לאיבוד,
הם אוהבים את השגרה שלהם, מה שהיא עושה להם ואיך שהיא גורמת להם להרגיש כאילו והם אנשים נורמלים מהשורה.
ואני תמיד אהבתי להסתבך, וחיפשתי את הריגושים שלי בדרך אחרת, אהבתי אי בודד ואהבתי אותך.
ואני את הסיגריה שלי כבר הדלקתי ואתה את הפייסל שלך סיימת,
ויש לך סטלה ששווה 30 שקל שנמשכת שעתיים וזה יוצא 15 לשעה ואני אומרת לעצמי ראבק מה טוב לך להתמסטל כשאני כאן לצדך.
והלכתי לאיבוד, עמוק בתוך העיניים שלך ועמוק בתור הטמטום שלי שמחפש אנשים שקוראים לעצמם ט'אג לייף.
ואני רודפת אחרי כיף מזדיינת, ושוכחת שאת הכיף אתה בעצם יוצר בעצמך.
אני לא אוהבת את השגרה שלי.
בעיקר בגלל שאין לי אחת כזאת והספונטניות שלך התאימה לי באופן המושלם
כמה שאני אוהבת כוס קפה בבוקר, במיוחד לשתות אותו איתך.
לאכול כאפה אחר כאפה, כמה שאני אוהבת את הריגושים שאתה מביא לי, ובעיקר אותך.
אתמול שכבתי עם מישהו שהוא לא אתה.
והיו לו שפתיים רכות ונעימות, והוא משך לי את השיער.
דיברנו שעות על דברים שקשים לנו, והוא הדליק את המזגן על קור ולא היסס לחבק אותי כשרעדתי שם.
אז נישקתי אותו,
יאללה מותר לי, חיים רק פעם אחת.
ונחש מה, הפרצוף שלך לא עלה לי לראש כשעצמתי את העיניים והאמת שלא חשבתי עליך בכלל.
אולי הוא יטוס איתי לחו״ל, ואולי הוא יצליח להתמודד עם העובדה שאני לא הבחורה המושלמת. רחוקה מזה אפילו
אולי הוא יעריך את מה שאני אעשה בשבילו, אולי הוא יוכל לשבת איתי בים בערב.
לכל אחד יש תחליף.
ולמרות שזה נראה בלי אפשרי, אני אצליח להחליף גם אותך.
נישקתי אתמול מישהו שהוא לא אתה.
ויודע מה? הוא מנשק בן זונה.
לפעמים עדיף לשמור בראש מאשר לשמור בלב.
אני אוהבת, אוהבת עד רצון לצעוק ואוהבת עד רצון לתת לך סטירה ולהגיד לך ״טיפש, מי עוד תרצה אותך כמו שאני רוצה?״
וזאת שוב לא אני, זה שוב רק אתה. זה שוב לא עובד, זאת שוב תקווה שזה יסתדר מחר.
הימים עוברים כמו שבועות, כמו חודשים, כל כך לאט שאני מרגישה שאני תקועה.
עשרים וארבע שעות כבר עברו והן עוברות כל כך לאט.
השעון מתקתק, ואני פצצה מתקתקת. עוצרת את מה שאני מרגישה ומונעת מעצמי לצאת מחדש.
העולם ממשיך, אבל אני נעצרתי.
אני לא רוצה להמשיך לחיות בעולם בו אני כבר לא שלך.
כשאני יוצאת מהבית שלך אני מרגישה קצת נסערת. אני לא יודעת למה כל כך אכפת לי שדיברת עליה אחרי ששכבנו, אבל אכפת לי, ואני לא אוהבת את זה. אם הייתי אומרת לך היית אומר שאני קנאית, אבל כשאני לא אומרת אתה עושה ראש קטן וחושב שאני סבבה עם זה. אבל בכל זאת לא אמרתי כלום. הייתי עצבנית. הרגשתי שאם אני אגיד משהו אני אתחיל לבכות, ולא רציתי שזה יקרה. כבר יותר מדי פעמים שראית אותי בוכה. ובכלל, נהרסו לי התחתונים שאני הכי אוהבת, ועכשיו חסרה לי חתיכה מהתחרה, בדיוק במקום שהכי רואים. כוסעמק.
ומכל האנשים בעולם שיכלו להתקשר באותו רגע, דווקא הוא ואני לא יודעת למה, אבל אני עונה.
"יש לך תזמון טוב," אני אומרת, קצת בעצבים, אבל האמת היא שאני באמת מתכוונת לזה.
"למה תזמון טוב?"
"זוכר שאמרת לי להישאר בתנועה?"
"נו,"
"אז אני חושבת שדיוושתי מהר מדי."
"ומה עכשיו?"
"התעייפו לי הרגליים."
"את יודעת, כשהרגליים נופלות מהפדלים, פשוט מחזירים אותן חזרה."
"לא חשבתי על זה ככה."
"בא לך להיות העצלנית שלמטה היום?"
אני קצת בשוק, "כבר הייתי העצלנית שלמטה היום."
"מה קרה, התחלת להזדיין?"
אני לא אוהבת את הכיוון של השיחה הזאת.
"לא עניינך."
"תלמדי מטעויות כבר," הוא זורק.
"מה זה אמור להביע?"
"את כל הזמן עושה את אותו הדבר בדיוק," הוא אומר, "ומצפה שדברים ישתנו. תפסיקי כבר עם כל החרא הזה של זוגיות."
"להזכירך, אני אף פעם לא בזוגיות. זו הבעיה העיקרית שלי."
"אז תפסיקי," הוא אומר שוב.
"עם מה?" אני שואלת, קצת בכעס.
"אני לא יודע. עם מה שאת עושה."
הוא מנתק, ואני מנסה לזכור איך הוא נראה בדיוק. אני קולטת שאתם דומים ומבינה שמרפי מתעלל בי בפעם השלישית השבוע. אבל בראש אני אומרת שהכל על הזין כבר מזמן, כי אין לי מה להציל מהשריפות. מאף אחת מהן. ואולי דווקא לשחק באש ישאיר לי את הכי פחות כוויות.
אבל הקול שלך מהדהד בראש, אומר לי "השתגעת, תפסיקי ללכת במעגלים, תפסיקי לטייל בין מיטות", והקול שלי עונה לך, "אבל, לא רצית ללכת איתי".
ואתה שולח הודעה.
"ערה?"
ובראש אני עונה, "תמיד", אבל הולכת לישון מבלי להתחבר לווצאפ. עד מחר אחזור, אתה בטוח. וגם אני.
אבל מה אם לא?
"אבוא אחרייך", הקול שלך לוחש בראש שלי.
"בחלומות," אני עונה לך, לעצמי.
פעם היית מגיע אליי רק בין 2-4 לפנות בוקר, אלו היו השעות שלנו.
היית נוחת כאן עם הרכב שלך בפתאומיות, בלי קשר לכלום.
״אני לא יכול להירדם מבלי לראות אותך״
והייתי מסמיקה עד מוות, כשמבחוץ הייתי משדרת שלא אכפת לי בכלל.
אותם הימים שלנו, בהם היינו יכולים לדבר שיחות נפש ארוכות בין נשיקה לנשיקה והיית מתעקש שאחבק אותך כי רצית אותי קרובה.
והרחתי אותך מקרוב והיית שם כל כך הרבה בושם שגם מרחוק הייתי מרגישה שאתה כאן, גם אחרי שהיית הולך.
ידענו, עוד מהרגע הראשון, שהסתכלנו אחד לשניה בעיניים ואמרנו ״וואו, זה בדיוק ההפך ממה שרציתי עד עכשיו״
ובכל זאת רצינו, אני הסתכלתי עליך בתור זה שהכי דומה למה שהקודם היה.
ולא היינו צריכים יותר מדיי משמעות וקלישאות כמו בסרטים,
ולא היינו דביקים כמו שזוגות אמורים להיות כשאוהבים.
היינו אנחנו, בין 2 ל4,
ולפי השמועות מי שער בשעות האלו הוא שבור לב, שיכור או מאוהב.
ועכשיו, 2 דקות לפני ארבע, ולחשוב שהיית יכול לצוץ לי מתחת לחלון, ככה בלי קשר לכלום
מבלי היכולת שלך להעביר עוד דקה בלעדיי,
אני שבורה, שיכורה ומאוהבת.
שונאת את השעות האלו.
הן תמיד מחזירות אותי להיות שלך.
פעם הייתי מקווה שתביא לי פרחים, גם הייתי מקווה שתאהב אותי
פעם הייתי מקווה שתביא לי פרחים...
עכשיו אני מגדלת אותם בעצמי.
אל תתרגשי יותר מדי, שלא ישמע את הטון הגבוה והמצחיק שיש לך כשאת לא שולטת בשמחה שלך.
אל תתחברי יותר מדי, שלא יגלה כמה בודדה היית בעולם עד שהכרתם.
אל תחייכי יותר מדי, את לא מהסוג שבא בקלות.
בעצם, את יודעת מה?
תני את כולך, הסחפי עם הרגע, תרגישי עמוק. תני לצחוק לשטוף אותך, אל תפחדי, חיים פעם אחת.. ואהבה היא דבר נדיר.
אל תפחדי.
אל תפחדי.
קראי לו בשמו, הוא אוהב כשאת אומרת.
עד שיתרסק לך הלב, עד שלא ישאר לך אוויר. עד שהוא יבין שההשתקפות הצלולה ביותר שלו, נשקפת מעינייך.
עד שהוא יאהב אותך בחזרה
וזה יהיה מאוחר מדי
את כבר לא תהיי שם. כי ככה זה,
קווים מקבילים כמו קווים מתנגשים, לעולם לא יסיימו באותה נקודה.
אל תפחדי. אתם יוצרים זכרונות עכשיו.
ותמיד תוכלי להאשים את סינדרלה, שגנבה לך את הסיפור.
"את חושבת יותר מדי" הוא אומר כשרעש הפחים המועמסים על המשאית מתגנב לצלילי סוף הלילה ואני יודעת שהגיעה השעה שלי ללכת.
הוא מתקרב לנשק לי את העורף ובדרך לוחש "למה שלא תשארי?" ואני מתחמקת ב"ככה אני". אני מעדיפה את התשובה הזאת על האמת, כי תכף תגיע השמש והסיפורים הם ארוכים.
לכי תספרי לו על ההוא שרק רצה שתשארי, זה שלא נתן לך ללכת. שהפך את צלילי משאיות הזבל לפסקול השיחות הבלתי נגמרות, שגרם לשמש להיות התזכורת לכמה יפה רומנטיקה כשמגיע הבוקר.. זה שהיום בקושי זוכר איך אני אוהבת את זה על הצד, אבל משמאל שלו, פנים לכיוון החלון. או שאני שונאת שקוראים לי 'מאמי' אבל נמסה בעדינות מכל תוספת 'שלי'.
ואיך לעזאזל אני אומרת לו בכזאת רצינות, שזו השעה שלי ללכת כי זו השעה שכל המילים מתהפכות לי בבטן כמו הגרביים של ההוא במכונת הכביסה המתנדנדת שלקח לו שנה לתקן, ועוד רגע אצטרך לתלות אותן יחד עם שלי על החבל?
הוא מחבק אותי אליו ולשנייה זה מרגיש קצת נעים. לשנייה אני יכולה לדמיין שאולי הפעם זה לא סתם, הוא ירפה רק כדי להתרסק על הדלת ולא יוותר לי. אבל שנייה היא קצרה מכדי להתרגל לרעיונות מטופשים שכאלה וגברים בעיר הזאת מעולם לא הפתיעו מישהי כמוני..
אז ככה אני. וככה אהיה, אבוא ואלך. לא אשאיר לו סיכוי לראות כמה הגוף החזק שמשך אותו, מגונן בנשיות על לב מפוחד של ילדה, זו שבסך הכל רצתה אהבה כמו בסרטים על פריז. זו שגילתה שזו תל אביב וכנראה שמחר הוא יחליף פנים ורחוב, זה יהיה מישהו אחר שיקרא לי 'מאמי' ולא יבין למה זה לא מחמיא לי, או למה לעזאזל, אני חושבת כל כך הרבה.
