לפני 10 שנים. יום חמישי, 13 באוקטובר 2016 בשעה 10:36
רק בגללך הלכתי לבית כנסת בכיפור.
אני מתכוונת, רק בגללך הלכתי לבית כנסת בכיפור פעמיים.
בדרך כלל אני הולכת רק לשמוע שופר, אבל הפעם הייתי בכל התפילות. אפילו התפללתי.
ישבתי ליד אורלי, אמא של סהר שאני מכירה עוד מגיל חמש, ושאלתי אותה מה זה, מה קוראים עכשיו, והיא מצאה לי את העמוד הנכון והכל.
אז אולי בעצם לא רק בגללך, כי בעצם חשבתי שהשנה יש לי הרבה על מה לכפר, אבל זה היה בדרך לבית הכנסת כשקיבלתי את הפלאשבקים, אז אחרי שנגמרה התפילה בערב כיפור מיהרתי ליציאה של הגברים והתנהגתי כאילו אני פשוט מחכה למישהו. לאבא שלי אולי, לידיד. מה זה משנה. אף אחד לא שם לב.
אבל בסוף כולם יצאו והבנתי שלא באת. מטומטמת, חשבתי לעצמי. מאיפה לך שהוא בכלל הולך לבית כנסת?
אז חזרתי הביתה, כי נמאס לי כל הילדים הקטנים שכמעט עולים עליי עם האופניים והרגליים התחילו לכאוב לי אז הלכתי לישון. עם אור דלוק, כי שכחתי לכבות לפני שנכנס הצום, ועכשיו כבר אי אפשר.
אבל מה אני משחקת אותה, בעצם. מאז שחזרתי מפולין אני ישנה יותר לילות עם אור דלוק מאשר בחושך.
אם אמא שלי הייתה יודעת היא הייתה אומרת שאני צריכה ללכת לטיפול ומאשימה את אבא שלי כי הוא זה ששכנע אותי לצאת, אז לא אמרתי לה.
אז בכל מקרה, בלילה באו לי שוב הפלאשבקים וחלמתי שאנחנו אצלך בבית, שאתה מתלבש לאנשהו אבל אין לי מושג לאן ואני עוזרת לך לבחור את הבגדים. וכשקמתי אז זכרתי את זה, זכרתי את זה כל כך טוב שהייתי חייבת ללכת לבית כנסת גם היום, ולא ידעתי למה זה כל כך דחוף לי.
רק אחר כך הבנתי, כשאחרי שתקעו בשופר ניסיתי להתחמק מלאה ששאלה אותי איפה אמא ו״תמסרי גם דש, מתוקה, איך גדלת״, והרגליים שלי הוליכו אותי לבית שלך במקום אל שלי.
כשבאתי לדפוק בדלת וכבר דמיינתי איך אני אומרת לאמא שלך, סליחה, אני יודעת שרק יצא הצום, אבל אפשר אותך לכמה דקות, אז פתאום הסתכלתי שמאלה, לראות איך אני נראית אחרי הצום הזה ובמקום לראות את עצמי במראה שהייתה תלויה שם מאז ומתמיד ראיתי רק... מסמר.
ולא הבנתי למה שתורידו אותה, אז הורדתי את היד שכבר התכוונה לדפוק והלכתי כמה צעדים אחורה. ושוב הסתכלתי שמאלה. ועל ארון החשמל של הבניין היה מודבק בסלוטייפ סתם דף,
"לדיירי הבניין שלום, אנו מתנצלים על הרעש שנגרם בעקבות השיפוצים. בברכה… הדיירים החדשים."
ואז הבנתי מה זה כשהלב באמת, אבל באמת נופל לתחתונים.
כי מה זה שווה כל המחשבות האלה של כיפור, אם עד שאני רוצה לכפר אלוהים עושה לי דווקא? אז נכון, הייתי צריכה לזכור שאתם עוברים דירה. ובכלל, אולי אפילו הייתי צריכה להתנצל מוקדם יותר, אבל מה לעשות שדווקא ביום כיפור גדלו לי הביצים?
אז התיישבתי שם, על אחת המדרגות, ובכיתי.
ממש בשקט וממש מעט, כי בעצם אני לא בנאדם שבוכה, למרות שדווקא יצא לך לראות אותי בוכה די הרבה.
וביקשתי שם סליחה גם מעצמי, כי בסך הכל אני די בסדר, רוב הזמן, וגם אם לא אז לפחות יש יום כיפור. ואולי הייתי צריכה לסלוח גם אז. לך, ולעצמי, ולנסיבות. כי ככה זה בחיים.
אתה לא יכול שיגידו לך שזה בסדר שהחיים שלך בזבל לפעמים, כי אז כל החיים שלך זה לפעמים ואז כל החיים שלך חרא. ואין את מי להאשים, אתה יודע? לא את התאגידים ולא את הפוליטיקה ולא את תעשיית הפורנו וגם לא את מערכת החינוך. וגם לא את עצמך. אפשר רק להסתכל במראה, ולהבין שדברים משתנים. שכבר אין מראה, אין אתה. וואלה יש מסמר. ואולי זה סתם עוד סימן להתחיל מחדש, והפעם באמת. בלי לנטור טינה, בלי לחשוב כל כך הרבה. אולי אפילו להחזיר צלצול לזה שחפר לי שיש לו בית ריק בסוכות. הרי ממילא אפשר לכפר בשנה הבאה, נכון?
ואחרי שאני חושבת על כל זה ואיכשהו גם נפלט לי איזה גיחוך מהסרקסטיות של עצמי, אני קמה מחדר המדרגות ומתחילה ללכת הביתה. ולמרות בדרך כלל זה היה לוקח לי פחות משתי דקות אני מרגישה שהפעם זה לוקח לי יותר, אבל אני סולחת לעצמי גם על זה, וכשאני מגיעה הביתה אני מכינה לעצמי כוס תה ושני צנימים ומורחת עליהם קוט'ג ואז מתיישבת בסלון. ואז אני נזכרת.
"יש לך ד"ש מלאה.״
כמה הערצה יש לי לכל מי שבאמת קרא עד הסוף
