Young Gods

הסקס איתך כל כך טוב שגם השכנים צריכים סיגריה שאחרי 

״תבחר״, אמרתי, ״אני או היא״.

אבל זה לא כל כך פשוט, בשבילך זה לא היה קולה או פפסי, כלבים או חתולים, חורף או קיץ,

בשבילך זה היה ההבדל בין ״אני אוהב אותך״ ל״אני צריך אותך״. 

נשיקה עדינה בלילה או זיון פסיכי בבוקר, ארוחות בוקר בלנדוור ושקיעות בים או לילות בלי שינה ואלכוהול עם הקפה בבוקר, מישהי שתגרום לך לחייך או מישהי שתגרום לך לחיות.

אז כשאמרתי לך ״תבחר״, כשאמרתי ״אני או היא״ הסתכלת עליי כאילו נתתי לך לקבל החלטה בלתי אפשרית. 

אמרת שאתה אוהב אותי, והלב שלי נפל כי הבנתי שזה לא היה קולה או פפסי, זה היה ההבדל בין ״אני אוהב אותך״ ל״אני צריך אותך״, 

ועכשיו אמרת שאתה אוהב אותי, וזה אומר רק דבר אחד. 

בזמן האחרון אני הרבה יותר אוהבת לכתוב פה בלילה, לא יודעת... 

אז אני אנצל את הזמן האהוב עליי פה למשהו שכנראה יגרום לרובכם להגיד ״מי היא בכלל ולמה היא חושבת שלמישהו אכפת״

אני לא יודעת כמה ממכם קוראים אותי וממתי (ולמה) אבל יוצא לי לכתוב פה הרבה דברים אישיים וחושפניים מה שגורר תגובות והודעות 

ואני לרוב עד כמעט תמיד מסיבות כאלה ואחרות שאני לא מתכוונת להסביר או להתנצל עליהן לא עונה לתגובות וההודעות האלה. 

אז עכשיו זה המקום שלי באופן גורף להגיד לכם תודה. 

תודה לכל מי ששיתף אותי בחוויות שלו והשקיע זמן כדי לתמוך וליעץ, תמיד כיף לי לשמוע מאנשים שיש להם יותר מהניסיון חיים הכמעט האפסי שיש לי, גם אם אני לא עונה אני קוראת הכל, לפעמים אפילו מחייכת לעצמי, ולוקחת אל עצמי ואל החיים שלי מה שאפשר ממה שקראתי. 

אז אם את/ה שקורא/ת את זה עכשיו מתישהו השקעת את הזמן לשלוח לי הודעה בעקבות משהו שכתבתי פה בבלוג, בין אם זה באמת כדי לעזור ובין אם זה רק כדי למשוך את תשומת הלב שלי ואז להציע לי להיחנק על הזין שלך עד שירדו לי דמעות או מצד שני לקנות חוטיני שלי אחרי ריצת אלפיים 

אני מעריכה את זה, תודה. 

אני רוצה טוב, אבל לא מצליחה לפעול בהתאם.

מתפקשש לי קצת, ולפעמים, אבל רק לפעמים- פקשוש אחד יכול לשבור רצף שלם.

אז יוצא שמתחושה אבסולוטית של שליטה וסדר אני דופקת דריפט מפחיד אל עבר הבלבול והnot catching up.

כמה קשה לי לארגן רשימת קניות לעזאזל, איפה מלמדים דברים כאלה? כל פעם מחדש אני עושה רשימה, קונה מלא דברים שמהם אני מצליחה להרכיב שלוש ארוחות (בפרגון), וכל השאר זה סתם שיט.

ומי בכלל רוצה לאכול פירכית עם קטשופ וגבינה צהובה? 

ואני עד עכשיו לא יודעת אם זה טוב או רע, אבל השנינות שלי איננה.

אני כבר לא מצחיקה ולא מבריקה יותר.

היום- הדבר ש ה כ י אבל ה כ י מצחיק אותי זה משחקי מילים, כאלה שגורמים לאנשים להסתכל עלייך במבט חצי מרחם, חצי אדיש.

אני לא יודעת מה התווסף אליי שהשכיח אותה ממני, אבל אני מאמינה שזה היה טרייד שווה.

 השמש כבר עולה ועוד לא הלכתי לישון.

לא כל המחמאות מחמיאות לי.

ולא בגלל קושי לקבל מחמאות, או בגלל שהמחמאה לא אמיתית או משהו כזה, אלא בגלל שלפעמים המחמאות שאני מקבלת הן לא מה שהייתי רוצה שיראו בי.

מחמאות לא נותנים על כל דבר, מחמאות נותנים על דברים שמעריכים, ואם זה השיא של מה שאתה רואה בי- אז צר לי, והעברתי לך את המסר של מי שאני באופן שגוי.

לאחרונה כתבתי הרבה פוסטים על בן שנכח בחיי לזמן מאוד ארוך ומאוד משמעותי.

הוא ראה בי את הדברים הנכונים, הוא העריך את הדברים שאני עובדת עליהם הכי קשה בתוך עצמי.

הוא ראה אותי כמו שרק בחלומות שלי האמנתי שיראו אותי.

אבל תודה לאל, לפחות עכשיו יש לי אליבי, יש לי קבלות, יש לי את ההוכחה שאחר יכול לראות אותי כמי שאני בעיניי עצמי.

תטיילו לכם היום בעולם, בראש, בדמיון.

תסתכלו אחורה ותמצאו על מה להודות לכל אדם, לכל חוויה, ולכל אסון.

כי מהכל יצא משהו טוב. אם זו למידה, זכרון טוב, או כאב שחישל.

תפסיקו להתחרט, יש דברים שפשוט לא מסתדרים, תפסיקו לקחת הכל אישי.

קורים דברים מצערים, מבאסים, מכעיסים. לא כולם תוכננו על ידי איזה מישהו נבזי שרק ישב כל הלילה ועשה משוואות שהפתרון שלהן היה איך לפגוע בנו באופן הכי מכעיס שיהרוס לנו את היום, לא הכל נגדנו.

תעצרו שנייה לחשוב, אל תתנו לכל מה שמסביב לבלבל אתכם.

אם זו שאלה שאתם לא בטוחים איך לענות עליה- "תן לי שנייה לחשוב", אם זה מוכר שמבלבל אתכם בחנות "תן לי שנייה לחשוב", אם זו סיטואציה מינית ואתם לא בטוחים שאתם שלמים עם העניין "רגע, תן לי שנייה לחשוב"

תתעסקו בעיניים שלכם, תשתו הרבה מים. 

הפחד משתק אותי, מנוון אותי.

קשרים? אני לא משמרת, על אחת כמה וכמה יוצרת.

מפחדת להיות חשופה לכאב שלא אני יזמתי.

נתונה לחסדי השמיים, מחכה שהחיים הטובים יפלו עליי.

פסיבית ואגרסיבית, אני סטטית כבר זמן מה. חבל לי על עצמי, חבל לי על הזמן שלי, על כל ההזדמנויות שהפליגו בלעדיי.

אני רוצה להסתקרן, להחכים, ולהעשיר את עצמי בכל צורה אפשרית. אני רוצה להיות אדיבה לסביבה שלי ולעשות טוב.

אני רוצה לדעת את הערך של חברות. אני רוצה להפסיק לרצות אהבה, מאז שאני זוכרת את עצמי זה כל מה שחיפשתי.

אני רוצה להפסיק למשוך ולרצות תשומת לב, כי אני לא יודעת מה לעשות איתה.

אמרו לי שיש לי כלים נהדרים, ושאני לא יודעת איך לתעל אותם למקום הנכון. אני חושבת שזה נכון, אבל זה לא עזר לי לדעת איך. אני עוד לא סגורה, אפילו לא חצי, על מהי האמת שלי.

יש כל כך הרבה דברים בעולם שעוד לא החלטתי ביני לבין עצמי מה הערך שלהם, והמשמעות. עוד לא החלטתי בשביל מה אני קמה בבוקר.

אני משנה את דעתי, אני רוצה להיות מובנת. אני רוצה להיות מוכלת, אני רוצה להכיל, אני רוצה להיות נוכחת, אני רוצה שמי שעומד מולי יהיה נוכח.

אני רוצה לשאוף בגדול, אני רוצה להיות בטוחה ברצונות שלי, גם אם המציאות אומרת אחרת. אני רוצה להיות ברורה, אני רוצה להיות חלק.

לחיי הרווקות!

לחיי הגעגוע לאדם שטרם הכרנו,

לחיי הצמא למגע,

לחיי הבררנות שלנו כשזה מגיע למין השני,

לחיי הבעיות והמחסומים והספקות,

לחיי החופש שהוא בו זמנית גם האבדון,

לחיי נסיונות כושלים שגרמו לנו למנוע נסיונות עתידיים,

לחיי הדמעות שעליהן לא ידע אף

אחד חוץ ממך עצמך,

לחיי ימים שעברו בסערה- הטובים והרעים, שנשכחו מליבנו כי לא היה מי שיקשיב להם,

לחיי האשלייה האופורית לפני כל אכזבה,

לחיי שירי אהבה שהם שום דבר מעבר למילים עבורנו,

לחיי חיים של המתנה, תקווה ואוננות.

7 מתוך 10 מקרי אונס נגרמים בידי מישהו שהקורבן מכיר.

ועדיין, כשאנשים חושבים על אונס הם חושבים על אדם זר בסמטה חשוכה שהקורבן לא היה צריך לעבור בה מלכתחילה. 

אבל, זה בכלל לא המקרה, זה הרבה יותר מטושטש מזה, זה לא שחור או לבן, זה הרבה אפור. 

זה ללמוד לאהוב מישהו ולתת בו אמון, זה לנסות להבין איך מישהו יכול לצחוק איתך על בקבוק בירה ואז ללכלך אותך על המיטה שלך בבית שלך. 

זאת אהבה ושנאה שחיים בדו קיום מושלם ובלבול תמידי. 

זה להסתכל על האנס שלך ולדעת מה הצבע האהוב עליו, זה לדעת איך הוא שותה את הקפה שלו. 

זה לדעת שהוא אבא לילדה קטנה, אח לילדה גדולה, בן לאמא. 

זה לראות אותו משיג מטרות ומגשים חלומות, הופך למישהו חשוב, מקבל דרגה על המדים.

 אז יש כאלה שמתקשרות לאנס שלהן כשהן שיכורות, כי אף אחד לא כותב עליהן סיפורים, או לפחות פוסטים בפייסבוק, אף אחד לא מקשיב להן בלי לפסול או להכחיש.

זה לספר לפסיכולוג אבל הוא לא יבין למה יש בך חלק שעדיין מאמין לבן אדם שהוא היה לפני שהוא פגע בך. 

זה לתת עדות במשטרה ולא להצליח להסביר את זה שהוא הזמין, ואת הגעת. 

זה שישי בלילה עם יותר מידי יין, זה לא להקשיב להיגיון של עצמך וזה לענות להודעה שלו. 

זה לראות את הבית שלו ברקע של תמונה ולדעת שאת בטוחה, לפחות לעכשיו. 

זה סיוטים בלילות אבל גם חלומות על החיוך שלו.

 אז יש כאלה שהראש שלהן הוא זירת קרב. 

אני מאמינה לכן. 

*נכתב בלשון נקבה אך מופנה לשני המינים❤️

תנסו לזכור פרטים.
תנסו לזכור את הבגדים של אלה שאתם אוהבים, כדי שכשהיום הנורא יגיע תוכלו לתאר, מכנסיים שחורים וחולצה אפורה, שהייתה פעם לבנה, ג׳קט חום וכוכב צהוב.
תנסו לזכור פרטים, בשביל אלו שאין להם שמות, והנשמה שלהם קבורה והבכי שלהם נשמע יותר מהצחוק של אלו בצד השני של הגדר, השתיקות שלהם והצעקות נשמעות לאותם המרחקים,
עד שכולם ידעו על האנשים שהורגים אנשים.
תנסו לזכור פרטים, בשביל העולם,
על אנשים שנקרעו מהם החיים, אנשים עם פיות פתוחים עד השניה האחרונה, מתפללים ומקללים באותן המילים כי אם יש אלוהים ששומע,
הוא חייב לנו כמה הסברים.

אנחנו מתווכחים יותר ממה שאנחנו צריכים, על דברים שאף אחד מאיתנו לא זוכר אחר כך כי ככה אנחנו מתחמקים מהשאלות החשובות באמת. 

במקום לשאול אותך למה אנחנו כבר לא אומרים ״אני אוהב/ת אותך״ אנחנו רבים על דברים כמו מי צריך לקום לכבות את האור, ואנחנו פוגעים במקומות הכי רגישים אחד של השניה, זה כמו להחזיק גבעול של ורד, אנחנו יודעים בדיוק איפה זה כואב. 

כל הקלפים על השולחן הלילה. 

כמו בפעם הזאת שאמרת שם שאפילו אחרי האורגזמה השלישית אני ידעתי שזה לא היה השם שלי, או הפעם הזאת שאמרת שאתה עובד עד מאוחר וחזרת בבוקר שאחרי. 

איפה היית בשעות האלה? 

אני יודעת. 

התירוצים שלך יכולים להישמע הכי הגיוניים בעולם ואני תמיד נסחפת בלי סיבה ומתחילה לבכות. 

אבל למה אתה מצפה? אני כל כך אוהבת אותך, סליחה שחשבתי שאתה משקר. 

זה הרגע שאתה מחזיק את הראש בידיים מתסכול, חצי מתחנן שאפסיק חצי עייף מהכל. 

אנחנו כבר לא נראים כמו אנשים חיים, אתה כבר לא מתגלח, והעיניים שלי היו ירוקות פעם, אבל אל תשקר לעצמך, לא משנה עד כמה המצב גרוע, אני רק צריכה להוריד מכנסיים כדי שהכל יהיה בסדר שוב. 

מה עם כל הפעמים שגרמת לי לצעוק כל כך חזק שהשכנים היו צריכים לבוא לבדוק שהכל בסדר? 

שלא תעז לקום לפתוח את הדלת. 

במקום זה, אני רוצה שתישאר פה איתי, תפתח אותי כמו שפותחים מפה ותגע בכל המקומות שהיית רוצה לבקר, תנשק אותי כאילו אני מרכז הכובד של היקום, וכשזה יקרה אני אקבל אותך בחזרה. 

ברוך הבא, הביתה. 

זה כאילו שהפה שלך יודע לקרוא ואני הספר האהוב עלייך. 

ואני חושבת שבדיוק מצאת את העמוד האהוב עליך בין הרגליים שלי, תמשיך לקרוא, שלא תפספס שום מילה.

כשתסיים, שב ותרגיש בנוח, עכשיו תורי לכתוב עוד ספר עם הברכיים שלי צמודות לרצפה.  

אתה רואה אהוב שלי, לפעמים אנחנו שורפים הכל עד אפר אבל אנחנו לא צריכים מים כדי לכבות שריפות, ככה אנחנו מדברים.