שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון
לפני 8 שנים. יום שבת, 3 בפברואר 2018 בשעה 6:36

לשחק 20 שאלות עם מישהו שכבר לא אוהב אותי:

1. למה לא יכולת פשוט להגיד לי שאתה לא רוצה אותי יותר? זה היה הופך את הכל לפשוט יותר.
אבל לא, הייתי צריכה לשבת מאחורי כוס קפה חצי ריקה ולהתאפק לא לבכות כשאמרת לי שזה עניין של זמן, זאת לא אני, זה הזמן שבו דברים קרו.

2. מה סיפרת לחברים שלך, על הפרידה שלנו?
סיפרת להם על השיחות? הראת להם את ההודעות?
אתם יושבים וצוחקים על הבחורה שהייתה כל כך מאוהבת בך מההתחלה ועד הסוף ואפילו הרבה אחרי הסוף?

3. תגיד, שירים של עומר אדם מחזירים אותך לדייט הראשון שלנו? כשאמרת לי לשים מוזיקה בנסיעה ואז קראת לזה ׳שירים של ערסים׳.
ומה עם האנטומיה של גריי? כמה פעמים ניסינו לראות את זה כי כולם רואים אבל לא הצלחנו לסיים את הפרק.
וכל התמונות האלה מהפייסבוק שהיינו שולחים אחד לשניה כי ״זה בדיוק אנחנו/אתה/אני״, יש משהו הופך אותי לאמיתית שוב?

4. הבחורה הזאת שאני ממש לא רוצה להזכיר את השם שלה סיפרה לך שאנחנו כבר לא מדברות?
שלחה לך צילומי מסך? אמרה לך שאני משחקת אותה הקורבן?
הגנת עליי כשהיא עשתה את זה? האמנת לה יותר ממה שהאמנת בי?

5. מה עם העציץ שקניתי לך? הוא עדיין על השולחן במשרד שלך? זרקת אותו? אתה זוכר להשקות אותו גם בלי שאזכיר לך?

6. אם שנינו היינו תקועים על אי בודד ביחד ויכולת להביא איתך רק 3 דברים, אחד מהם היה אטמי אוזניים?

7. חשבת על להתקשר אליי? לשאול מה שלומי? או שהאגו שלך גדול מידי בשביל זה?

8. למה שיקרת ואמרת שזה בסדר?

9. אתה חושב עליי עם מישהו אחר לפעמים? זה גורם לך לרצות להקיא?
לפעמים אני רואה בחורות יפות ברחוב וחושבת אם היית מסוגל לאהוב אותן כמו שאני אוהבת אותך. אני אגלה לך סוד, אני כבר לא חושבת שזאת אהבה.

10. אתה יודע שאני כבר לא חושבת שאתה היחיד בשבילי? אני פשוט לא סומכת על אף אחד אחר שיגע בך. באמת.
אני חושבת על כל מה שעברת ועל כמה קל יהיה למישהו אחר לפתוח את הפצעים וזה מפחיד אותי, לחשוב עליך לא מאושר, זה כבר לא התפקיד שלי אבל אני רק רוצה להגן עליך.

11. איך היית מרגיש אם היית יודע שהשיחה האחרונה שלי עם סבתא שלי לפני שהיא נפטרה הייתה עליך?

12. מפתיע אותך שלקח לי חודש לספר לאמא שלי שאמרת שאתה לא רוצה להיות איתי יותר?

13. מה עשית אחרי שהשארת אותי לבד על הספסל? ישבת בדירה שלך במשך שעות וחשבת על מה שקרה? פגשת חברים? יצאת לאכול? הזמנת את כל הקינוחים בתפריט? כמה זמן לקח לחיים שלך לחזור למסלול?

14. מתי הבנת כמה קל לך לסחוב את עצמך בלי המשקל שלי?

15. כבר הבנת שזאת טעות? כמה רחוק אתה מוכן לברוח רק כדי לא להיתקל בי בטעות?

16. למה אתה הכי מתגעגע? ללילות על הספה עם הסרטים הגרועים? ללילות במיטה? כשהיית אומר לי להיות יותר בשקט כי הקירות בדירה שלך קצת דקים מידי והשכנים מסתכלים עליך עקום במעלית. לנסיעות הארוכות? לטיולים בשבת?
בבקשה תגיד לי שאתה מתגעגע אליי מספיק כדי לנסח את זה במילים, אני לא רוצה שתשכח אותי.

17. היית מסכים שנישאר ידידים אם היית יודע שהאופציה השניה היא שתהפוך אותי לסוג של מפלצת?

18. אתה ישן טוב בלילות כשאתה יודע שאני עדיין בוכה? שאני עדיין לא יכולה להקשיב לשירים שלך? שאני יודעת כמה לא רצית להיות שם בפעם האחרונה שדיברנו? שאני יודעת שלא הסתכלת עליי בכוונה?

19. עשיתי מספיק, כשניסיתי להציל את זה?
20. עשיתי מספיק, או שעשיתי יותר מידי?

לפני 9 שנים. יום חמישי, 19 באוקטובר 2017 בשעה 19:08

אז אחרי סיבוב בקופ"ח כללית אנחנו מתיישבים בבית קפה קטן בשוק הפשפשים.

בייבי קורא ספר על טיפוגרפיה ואני מתחרמנת מכריות נוי בקטלוג של איקאה. מיד אחרי שאנחנו אוכלים שקשוקה וסביח ב120 שקל מצלחות וינטג' ומקנחים בקפה קר, אנחנו פונים לסופרפארם לקנות טמפונים ומקלוני אזניים.

בעודנו הולכים יד ביד על השדרה ומתלוננים על מחירי הנדל"ן אני מבינה - 

אחרי כל המשחקי הכוח והרעש מסביב, זוגיות זה השיט. 

לפני 9 שנים. יום שישי, 13 באוקטובר 2017 בשעה 11:13

ופתאום כל השירים היו עלייך,
והחיוך שלך בכל מקום.
ומאחורה אין אחד 
שלא דומה לך.
הכל מזכיר, הכל מוכר.
מנוכר,
אם מותר לי לומר.
ואם היה אפשר
אז את המרחק בינינו הייתי מודדת 
בגעגוע
ואת הגעגוע
בכאב.
וכל מה שמכאיב הייתי זורקת,
וכל זיכרון היה נשרף.
ויחד איתו
גם ליבי בעצמו
ואני בעצמי,
כולי,
ושאריות שנותרו בי
ממך.

לפני 9 שנים. יום שישי, 22 בספטמבר 2017 בשעה 8:26

היום
לא יצאתי מהמיטה
כי היה לי נעים ככה לשכב על הבטן
שעות על שעות
להרגיש את כל השרירים מתמוטטים מכאב
לדעת
שיש כל כך הרבה
קליקים
או קנקים
שרק מחכים להשתחרר מהגב
ובכל זאת לא לזוז
לפעמים אני מרגישה כמו גופה
ככה מוטלת על הסדינים המסריחים שלי
עם חתול בין הרגליים
וזה נעים לי כל כך
כל הבשר העייף הזה
כל העצמות שמתפוררות כשיורדת השמש זה מרגיש כאן קצת כמו בית קברות
והאור של הרשת החברתית
מעליי
הוא כמו מצבה עם כל הבדידות הזאת
אז אני לא זזה אני מחכה
יום אחד
מישהו יניח פה פרח
הוא ינקה את האבק מעליי
ויתגעגע
ואני אבכה מתחתיו ואתגעגע בעצמי.

לפני 9 שנים. יום שני, 18 בספטמבר 2017 בשעה 16:06

היום חלפתי על פני מוות.
הוא נתלה מהתקרה והריח כמו וודקה והרואין,
ולידו עמד ילד בוכה לבדו.
רציתי לומר משהו אבל החיים נעצרו בי בפנים ואיתם כל הדברים החכמים שאפשר לומר לילדים בוכים.
שתקתי.

נתתי לשלבי הריקבון המוקדמים לעטוף אותי ולרגע הרגשתי שהגעתי הביתה.
הדמעות, הסירחון, הבושה
ואיפה אמא?
הילד הבוכה הביט בי כמחפש תשובה,
אבל לא אמרתי דבר.
רק הדלקתי סיגריה ונתתי לו אותה.

עמוק בתוך העיניים שלו היה פתח קטן לעתיד שטמן בתוכו כאב אינסופי.

ימים של כדורים וחבלים וסכינים.

של אשמה ובוז.

של כעס.
הליכה מהירה בקצב אחיד הישר למסלול שמוביל אל המוות.
לא היו לי דברי נחמה, אפילו לא חיבוק. הייתי זרה מוחלטת וחוץ מפוטנציאל לסרטן וחינוך רע לא יכולתי להציע דבר.
כשהוא ינק את העשן אל תוך ריאותיו המתייפחות הסתובבתי ללכת.

בלי 'להתראות' המשכתי לנוע במסלול משלי אל פסגת התקרה.

חוזרת לשיתוק הממאיר של חוסר האונים. של המוות שהוא שלי ומחכה באחת מהמגירות בבית.
הוא הביט בי בעצב כיודע שלעולם לא ניפגש שוב ופתאום חייך בנחת ונשם עמוק.
ידעתי; גם הוא הרגיש בבית, כמעט כמו ברגע שעמד מול הגופה המתנדנדת והבין שהוא
לגמרי לגמרי לבד.

לפני 9 שנים. יום שבת, 16 בספטמבר 2017 בשעה 12:54

הבוקר מגיע ואיתו
תחושת הבושה ועשן סיגריות
קילו פלירטוט
וגרם קוקאין
נדחסים צפוף
מתחת לכל הפאסון והמניירות שרכסתי מעל עצמי
לפני שיצאתי
אלוהים
מתפוצץ לי הראש
שורפת לי הלשון מכל האלכוהול שנשבעתי שאפסיק לשתות
מצפצפות לי האוזניים מכל המוזיקה הגרועה
איך כולנו אוהבים לשחק אותה
שמחים זזים כאילו יש לנו כוח
שבעים
אם מישהו רק היה מכבה את החרא הזה
היינו רוקדים לצלילי בטננו שמקרקרת

הנחמה היחידה הייתה הנחירות שלו לידי,
הוא לא טיפוס של מסיבות גם לא של סמים
והיה לו מבט כזה של
'על מה לעזאזל היא מדברת'
חשבתי שהפעם אולי אני אהיה קצת אחרת
נשארתי נרקומנית של תשומת לב
וריקה
ועלובה
ומפגרת
איך אני אוהבת לשחק אותה כאילו מגיע לי יותר
לפחות הפעם חזרתי הביתה עם התחתונים.

לפני 9 שנים. יום רביעי, 13 בספטמבר 2017 בשעה 12:16

זוכר אותי?

נראה לי שכן. האמת שאני בטוחה. אני לא חושבת שאפשר לשכוח.

לא בגלל שאני איזה משהו מיוחד, אולי דווקא בגלל שאני לא.

אבל בכל מקרה, יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך. דברים שאולי לא תאהב לשמוע, או שאולי להפך.

אולי יוקל לך.

אולי בכלל לא יהיה לך אכפת.

אולי תסיק שהמשכתי הלאה, שהשתניתי. מערכות יחסים הרי מעולם לא היו הצד החזק שלי, נכון? מי כמוך יודע.

כמה פעמים ניסינו?

אבל לא על זה רציתי לספר לך.
רציתי לומר לך שהכרתי מישהו. הוא בן עשרים וחמש, כמעט. עוד שלושה חודשים.

הוא עבר טסט רביעי ואת הבגרות במתמטיקה הוא לא היה עובר גם אחרי שמונה פעמים, אז הוא ויתר על תעודת בגרות. הוא גר במושב, די קרוב אליך.

יש לו אף דומה לשלך, אבל יותר שזוף. והעיניים שלו ירוקות כמו שלי, זוכר שאהבתי פעם עיניים ירוקות?

הוא בערך בגובה שלך, מטר שמונים וחמש או שמונים ושבע, לא זוכרת.

אבל אתה בטח שוקל יותר ממנו בגלל כל השרירים. בטח התנפחת אפילו יותר עד עכשיו, כוסעמק.

יש לו חיוך טוב כזה, למרות שהשיניים הקדמיות שלו קצת צהובות. כאילו הוא משלם גמולי דורות, הן לא כל כך ישרות, אבל זה בסדר.

וכשהוא מנשק הוא נושך איתן, לא בעדינות, כמו שפעם הייתי נושכת את שלך.

למרות שקווי הדמיון ביניכם רבים, אתם אנשים שונים לגמרי. אתה תמיד אהבת לארוז תיק לשבועיים וחצי במוצש ולצאת מהבית עם הנשק כשעוד חשוך, והוא חזר הביתה ב5 שלוש שנים.

הוא אוהב אבוקדו והוא מדבר הרבה, ולא אוהב להצטלם.

אתה לא דיברת, ושלא נדבר על התמונות שלנו. 

אבל למען האמת אני לא מרגישה כל כך בנוח לידו עדיין.

אולי כי אנחנו מכירים רק שבוע ימים.

והוא עדיין לא ראה אפילו עשירית מאוסף התחתונים שלי, 

גם אני מופתעת. 

הוא גורם לי להרגיש קטנה, ואתה הרי מכיר אותי, אני שונאת להרגיש מאוימת.

אז תגיד לי, אתה חושב שעוד מעט שוב אברח? אני חושבת שכן.

ואתה חושב שהוא יבוא אחריי? אני חושבת שלא.
אני חושבת שתמיד אשאר קצת מאוהבת בך, ושום דבר לא ישנה את זה. לא חילופי העונות ולא מערכות יחסים שגם סופן לחלוף.

אני עוד חולמת עליך לפעמים, אתה יודע? תמיד אותו החלום.
בחלום אתה מניח ידיים על שני צידי הפנים שלי, ומבטיח שהכל יהיה שונה הפעם, שנהיה ביחד לתמיד, כמו שתכננו פעם.

וזה לא עובר לי. זה עבר לך? נו, ברור שזה עבר לך.

אוף.

למה אתה לא משתיק אותי כמו פעם?

אם היית כאן עכשיו היית אומר לי די לחשוב, את חושבת כל הזמן.

תנוחי.

תני לחיים האלה לגלגל אותך.

נו, ומה זה עוזר.
הגלגל שלי כל הזמן מסתובב חזרה אליך.

לפני 9 שנים. יום שישי, 8 בספטמבר 2017 בשעה 13:37

ברשותך, אזכור את הרגע.

אגזור אותו בדיוק המירבי לו יכולתי עם ידיי הרועדות, אקפל אותו בזהירות ואכניס לכיס.
הנה הריח שלך, הנה החיוך. הנה הקמט במצח והנשימה הגדולה שאתה לוקח לפני שאתה צולל בתוך אישוניי השחורים.
אתה לוחש משהו יפה, אולי יפה מידי בשביל להעלות אותו על הכתב ולשדוד את יחודו הפלאי וגל גדול של הודיה והתרגשות מציף אותי ונשבר על סלע ליבי.
זה הרגע בו רגלינו היו הופכות לספגטי חם של סקרנות, בו אנחנו פועמים בקצב מהיר ואחיד של שני לבבות שקרובים מכדי להיות שניים, אז הם זולגים על המיטה הגדולה מסביב.

פעם בכמה פעימות הייתי מחליקה את קצה האף שלי על שלך ואתה, בערמומיות  הייתה מגניב נשיקה קטנה. שנינו יודעים שנזכור אותה.

אז ברשותך, אזכור את הרגע.

אקשט אותו בנורות קטנות וצבעוניות של חג, אצבע אותו במוזיקה שהיום היא צליל נעים ומחר כבר תהיה השיר שלנו. אקח את הרגע כמו פרח על מים בשתי ידיים רטובות ואלטף עלי כותרת בוהקים בהבטחתם להיות מאה אחוז של אמת וצוף מתוק. 


אקח את הרגע ואתלה אותו על לוח ליבי השחוק, אנעצו בסיכה קטנטנה כמו הפחד שאין לו תוקף. אאמץ לחיקי את הכנות ששפתנו יודעו ולא ויתרו עליה גם ברגעים אחרים.

אזכור את הרגע
אזכור את קולך
ארקוד לקצב נשימותיך
אתהלך שיכורה מריח שיערותיך השחורות
אמצא בית בין רבבות נמשיך
אטפס במעלה צמרות ענפי המחשבה הפשוטה שלך
אוקיר אותך לנצח בשידור חוזר של רגע אחד,
זה שהענקת לי כשכבר לא היה לי דבר להפסיד.

תודה.

 

 

לפני 9 שנים. יום שלישי, 5 בספטמבר 2017 בשעה 15:45

צפצוף מוכר של הפלאפון מתריע על הודעה.

אני מחליקה אצבע על המסך, ושם מוכר-לא מוכר מופיע.

בזיכרון שלי הוא זיון במדרגות החירום של הבניין הכי ישן בירושלים אחרי שעשה לי סיור מודרך בעיר העתיקה. בזיכרון שלו אני זאת שכאילו התעניינה איתו בכל היצירות במוזיאון ישראל ואז נתנה לו לעשות אותה על הקיר בשירותים.

 
"שמעתי מה קרה, אז מתי אני רואה אותך שוב?" כתוב על המסך, אני כמעט יכולה לדמיין את הגומות שלו ואת הטון שבו הוא אומר את זה.

מה היה המזל שלו, שור? כן. אומרים שהוא הכי מתאים לי, לסרטן.

מבחינה פיזית אני מסכימה לגמרי, אבל בחיאת, למי יש כוח לנסוע שעתיים ברכבת ובאוטובוס עכשיו? זה היה מקרי, וחד פעמי, וממש טוב.

אבל זהו. זה הכל.


סקס ראשון עם זר. לא ההחלטה הכי חכמה שלי, אבל אחת המעניינות ללא ספק.
אני מנסה לחשוב מתי נהייתי כזאת. מתי התחלתי לעשות דברים רק כדי לכתוב עליהם.

ואני נזכרת, ניסיתי להוכיח לעצמי כל כך הרבה דברים. אין לאף אחד מושג בכלל. הגעתי עד הקצה.

שתיתי עד שרציתי לסמס לזה מהשבוע שעבר ורקדתי עד שנפלתי מהרגליים והתנשקתי עם כל מי שרק יצר איתי קשר עין. ואולי זה לא היה חכם כל כך, אבל זה היה כיף.

חוץ מההנגאובר של היום שאחרי. והמציצות.

בהתחלה קצת אהבתי את זה, אבל חלאס

 

לתפוס לי את הראש, ידעתי מה אני עושה. 


זה לא העניין. העניין הוא שאני כבר לא עושה דברים בשביל עצמי. אני עושה אותם בשביל לעשות אותם. בשביל לכתוב אותם. אולי אם לא הייתי כותבת בכלל לא הייתי עושה את כל זה, כי לא הייתי צריכה איזה סיפור מפגר על זה ששכחתי את התחתונים שלי במקלט של השיכון בעכו ועל איך הברזתי מהמבחן בספרות בשביל להתנשק עם הבן של המוכר בקיוסק, על האוטו של המורה לספרות. ועל זה שכמעט מתתי כי עליתי על אופנוע בלי רישיון.

לא הייתי עושה את כל זה.
ואני לא עושה את זה בשביל ריגוש, אני עושה את זה כדי לכתוב על הריגוש. זה כל כך פאקינג מעוות.
אבל אולי זה חלק ממי שאני. לעשות דברים בשביל לכתוב עליהם. אני בספק אם יש עוד בחורה בת שש עשרה וחצי שיצאה לסגירת חשבונות עם סכין בכיס של מעיל לא שלה.

ואני אפילו לא צוחקת, אלוהים. היה לי סכין בידיים. ונתתי אותו למישהו. והוא חזר אליי מלוכלך במשהו שלא ראיתי כי היה חשוך בגשר ליד הרכבת, אבל אני כמעט בטוחה שזה היה דם. וזה היה מזעזע.

הקאתי ליד המכונית ואת הסכין הפלתי. עכשיו אם יתפסו אותנו זו תהיה לגמרי אשמתי.


אבל כל האדרנלין הזה מזכיר לי אהבה, וזה הכי קרוב לאהבה שיש עכשיו. המסיבות והסקס המזדמן והאפשרויות. אח, כמה אפשרויות.
אז אני שולחת, "שבוע הבא בירושלים."
ומתחילה לבכות שוב.
איזה אפשרויות. על מי אני עובדת. האפשרות היחידה מבחינתי היא בלתי אפשרית. נכון?

לפני 9 שנים. יום שני, 4 בספטמבר 2017 בשעה 14:44

הלוואי שהייתי טובה בהכל כמו שאני טובה בלמצוץ